התינוקת המזויפת
זה מדהים עד לאן אשליות יכולות לקחת אותנו. פעם זה החיים 'הנוצצים' של מישהו אחר שקסמו לנו, והיום זאת תינוקת מזויפת. לרחלי רקלס נמאס מאשליות מתעתעות.
לא מזמן, כשחיפשתי משהו ברשת בנושא מסוים, תוך כדי הגלישה נתקלתי בתמונה של תינוקת יפהפייה ישנה לה בנינוחות מלאכית שמאפיינת תינוקות. היא נראית כבת חודשיים. פשוט, מדהימה עד שלא יאומן שיש דבר כזה יפה.
לחצתי על התמונה שלה להגדלה ונכבשתי. הערצתי אותה, את השיער הבלונדיני שהיה מכורבל בכובע הוורוד והציץ ממנו מעט, כמו התינוקת בתוך השמיכה המפנקת שעטפה אותה. הסתכלתי על הפנים המרגיעות שלה, ישנה מבלי שאף אחד יפריע לה. הריסים הארוכים (יותר מדי ארוכים) מתוחים ומסודרים להפליא. והלחיים? אח, הלחיים שלה היו כאלה מתוקות, יכולתי לשמוע אותן 'רחלי, תנשקי אותנו'. השפתיים המתוקות והקטנות, ורודות בצורה לא רגילה, תינוקת יפה, מלאך. כן, זאת התינוקת שאתם רואים עכשיו בתמונה משמאל!
במהלך היום התמוה של התינוקת המקסימה הזו ליוותה אותי כל היום, נתקעה לי בראש וסירבה לזוז משם. היא הזכירה לי את בני השלישי, יעקבי, שהוא באמת היה תינוק יפה (בחיי, לא בגלל שאני אמא שלו, תשאלו את כל מי שראה אותו). הוא היה מלא קפלים ברגליים ועם סנטר כפול. שתי גומות מתוקות בצדי הלחיים, אפשר היה להחביא בתוכן את הרוגלאך שאני כל כך אוהבת. עיני התכלת שלו הקסימו אותי בכל פעם שהסתכלתי עליהן, כמו לראות את הים כולו בתוך העיגול של העין. השיער שלו הוא עניין בפי עצמו – בלונד-פלטינה, ומלא. שעות הייתי יושבת ומסתכלת עליו.
ואז, כמובן, הייתי מסתכלת על בעלי ותוהה איך לכל הרוחות תינוק מקסים כזה יצא ממנו. האמת, זו עדיין אחת התעלומות הכי גדולות שמנקרות לי בראש…
בחזרה לתינוקת.
שלחתי את התמונה של התינוקת המקסימה לחברה שלי, שתראה גם היא, תתפעל מיופי הבריות של הקב"ה, מהאומנות בה הוא יוצר את ברואיו, מטביע בהן את צלמו ודמותו.
חברה שלי כל כך התפעלה ממנה עד שהיא פרסמה אותה בפייסבוק שלה… ואחרי כמה שעות חזרה אלי.
מאמרים נוספים בנושא:
ואז, אהיה!
רגעים מיוחדים
השמים הם הגבול
"את לא תאמיני, רחלי, למה שאת עומד לשמוע" אמרה לי נרגשת.
אומרים שהסקרנות הרגה את החתול, אבל במקרה הזה והרבה לפני שיקרה משהו האיומים שלי לגלות כאן ועכשיו מבלי למתוח אותי על מה מדובר החלו להישלח לחלל האוויר.
"התינוקת היפה הזו…"
"נו…"
"זאת לא תינוקת. זאת בובה!!!!"
"מה???" הייתי המומה, ומצד שני הרוסה. איזו תינוקת יפה, איך יכול להיות שהיא לא אמיתית?!
אבל לא אני שמיד תאמין למה ששמעו אוזניי. עמדתי על שלי וויכוח של סיעור המוחין נפתח לו באחת. "זאת תינוקת, לא יכול להיות שהיא מזויפת". חברה שלי, שגילתה את זה דרך אנשים מביני עניין הפנתה אחת מהן אלי שאמרה לי בוודאות, שאכן זאת רק בובה ושאני טועה. טו…עהה…. איך שאני שונאת את המילה הזו, האצבעות רועדות לי כשאני מקלידה אותה.
וכמו שאתם מכירים אותי, אני חייבת להוציא מכל הסיטואציה הזו את המסר הנסתר, כדי שלכם ולי יהיה על מה לחשוב קצת.
למדנו, כל אחד בדרכו שלו, שהחיים עלי אדמות הם אשליה. מה שנראה טוב הוא רע, ומה שנראה רע הוא בעצם טוב. ובתמונה הגדולה והכולתת, בסוף גם הכל לטובה. שום דבר מהמציאות הזו לא קיים. וזה כל כך מעודד.
מה שנראה לי כל כך אמיתי, כל כך משכנע, היה שקר אחד מוחלט. פיתחתי רגש לאשליה הזו. אפילו כשחברה שלי אמרה לי שהיא לא אמיתית, לא יכולת לאפשר לעצמי להשתחרר ממנה בקלות.
זה לא מה שקורה לנו בחיים? כשאנחנו רואים דברים יפים, כמו מכונית יוקרתית, בית מפואר, חיי זוהר של איזה מישהו כאילו נוצץ כזה, אנחנו מיד מייחלים לעצמנו את הדברים האלה, ועוד בטענה שזה מה שהיה עושה לנו את החיים טובים ומוצלחים, זה מה שהיה עושה אותנו מאושרים, נכון? או שמא אנחנו מתעקשים לאחוז באשליה המתעתעת שאם רק היה לי… אז החיים שלי היו אחרת, הכל היה פנטסטי?
ומה קורה כשאנו חווים זמנים קשים בחיים? איזה חלק מאיתנו באמת מאמין שהאתגר הזה הוא אשליה, ושזה באמת משהו טוב שקורה לנו בחיים?
כל החיים אנחנו צועדים כשאנחנו דבוקים בתוך החומר, בגשמיות, עד שזה כמעט בלתי אפשרי לראות את המציאות הרוחנית.
ואיך מתקנים את זה?
פשוט, ככל שננתק את עצמנו מהתאוות הגשמיות, ומכל הדברים הנחמדים שאנחנו מאמינים שיעשו לנו את החיים יפים, כך נצליח להתחבר יותר לעולם הרוחני של האמת. והעולם הזה הוא המקום היחיד בו נמצא אושר אמיתי ומתמשך.
מוסר השכל? אל תלכו שולל אחרי תינוקות מזויפים.
ועכשיו צץ בראשי רעיון מקסים. אולי אקנה לי בובה אחת כזו כדי שאוכל להחזיק אותה בכל פעם שארצה להרגיש שאני מחזיקה תינוקת קטנה. ואז, כשזה יהיה מספיק ודי, אחזיר אותה לארון כדי לא לשמוע את הבכי המזויף שלה. ואולי גם אזכה בתואר "אמא השנה" אותו אוסיף בשמחה לרזומה שלי.
מה אתם אומרים?
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור