וידוי של הורה

אחרי שליאורה קראה את הספר חינוך באהבה של הרב שלום ארוש, היא הבינה שהיא אמא מתעללת. וידוי של הורה.

3 דק' קריאה

ליאורה בר

פורסם בתאריך 17.03.21

אני גולשת באתר ברסלב ישראל כבר למעלה משבע שנים, ובכל פעם שהרב שלום ארוש מוציא עוד ספר חדש, אני מיד רוכשת אותו וקוראת אותו ישר והפוך. לכל ספר כזה יש השפעה ורושם חזק מאוד על חיי, אבל הספר שהכי עשה לי את זה הוא חינוך  באהבה.
 
אז כמו שאמרתי, את הספר קראתי מכריכה-לכריכה לא פעם וגם לא פעמיים, וכשסיימתי ידעתי שאני צריכה לעשות כמה שינויים מסיביים בחינוך ילדיי. כמו הרבה אנשים, אני באמת אוהבת את הילדים שלי – המתנות היקרות שבורא עולם הפקיד בידיי, אבל בגלל שלא גדלתי בבית של אהבת התורה, הבנתי שהרבה מושגים ודרכים בהם בחרתי לחנך את ילדיי פשוט לא נכונים, ובמצבים מסוימים אפילו מעוותים.
 
למשל, עד לפני שקראתי את הספר חינוך  באהבה, לא הייתה לי שום בעיה עם הפעלת סוג של בריונות מילולית כלפי הילדים כדי שהם יעשו את מה שאני מבקשת מהם. כיניתי אותם בשמות גנאי, דבר שבהחלט יכול לפגוע בהערכה ובדימוי העצמי שלהם, רק כדי שהם יתנהגו יפה ויהיו ממושמעים.
 
מאמרים נוספים בנושא:
לרפא את  ההורה
ילדים זה שמחה, לא רכוש פרטי
ערמונים  מטוגנים
 
בעלי ואני עשינו הרבה חשבון נפש אחרי שקראנו את הספר הזה, וקיבלנו על עצמנו כמה דברים:
 
1. כעס מחוץ לתחום!
 
2. לא מעליבים, קוראים בשמות גנאי, או מגיבים בצורה שלילית למה ש'לא נראה לנו'.
 
3. (זה הדבר הכי קשה) להתמקד במה שהכי טוב לילדים, לא במה שנוח וקל לנו.
 
מדובר בשינויים לא קלים בכלל, אבל אחרי שנתיים הקשר עם הילדים השתנה מן הקצה אל הקצה, והיום הם פורחים, מלאי ביטחון ושמחים, תודה לא-ל.
 
אבל מה הפליא אותי? שבשיחות עם חברות, ובעלי עם חברים שלו, שקראו את הספר המדהים הזה, מעטים רצו לדבר איתנו על הרעיונות שהרב ארוש מציג שם, כל שכן להתמודד איתם.
 
אלה אותם אנשים שגוררים את ילדיהם שסובלים מהפרעות קשב וריכוז, היפראקטיביות, לפסיכולוגים ופסיכיאטרים שמעמיסים אותם בכל מיני כדורים, הם אלה שסירבו לקבל את העובדה המאוד ברורה אותה מציג הרב ארוש בספרו – שהילדים הם המראה של ההורים, נקודה. זה היסוד והבסיס בקשר בין הורים וילדים, וזה משהו שמטפלים בו בבית, לא אצל כל מיני פסיכולוגים. מבחינתם, את האצבע המאשימה הם מפנים לכולם – למורים, לפסיכולוגים, לחברים של הילדים, ולכולם!  כי כולם אשמים, חוץ מהם – ההורים 'המושלמים'.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
הפרי  והמראה
חינוך מלא באהבה
איך אתה בתור הורה?
 
בהתחלה קצת התבלבלתי מהמהירות המוזרה שהחברות היו סוגרות את השיחות כשהגענו לעניין המראה, ושבעצם אנחנו ההורים הם אלה שצריכים להשתנות ולתת את הדעת לאיך שאנחנו מתייחסים לילדים.
 
כולנו אוהבים את הילדים שלנו, נכון?
כולנו נעשה בשבילם הכל, נכון?
נעשה הכל כדי שהם יהיו שמחים ושמחים, נכון?
 
….אבל עם הזמן זה נחת עלי, שהתשובה לשאלות האלה היא לא תמיד 'נכון'. במיוחד שהכוונה הייתה שאני – ההורה, צריכה להשתנות.
 
בינתיים, אנחנו ממשיכים עם מדינות 'אפס סבלנות' להורות מלווה בכעס ואלימות מילולית אצלנו בבית (חוץ מהפעמים הבודדות שבהן קצת כעסנו. בכל אופן, לילדים הסברנו שזאת התנהגות לא ראויה וזה היה החלק הלא טוב מצידנו, ושאנחנו עושים תשובה גדולה על זה).
 
הצעקות והדיבורים הלא נעימים אומנם נעלמו מד' אמות ביתנו, אבל הבנתי שהבעיה הזו מקיפה אותנו לא רק בבתים סביבנו אלא הרבה מעבר. בימים חמימים כשחלונות הבתים פתוחים אפשר לשמוע את הצעקות של ההורים על הילדים, את הכינויים השליליים שהם משתמשים בהם, את ההאשמות, את הכעס כמעט 24/7! והגרוע מכל היה שפתאום הבנתי שזה קורה לא רק מאחורי דלתות סגורות, אלא בכל מקום – בחנות, בחדר המתנה בקופת החולים, בפארק, במגרש משחקים… בכל מקום! בלי בושה, הורים מדברים אל ילדיהם בצורה בריונית.
 
נכון, אף הורה לא מלאך ואף אחד לא יכול להעיד שהוא לא 'התפוצץ' פה ושם וצעק על ילדיו. מקרים 'מקומיים' כאלה לא מעידים על משהו חריג. אבל כששומעים את זה פעם אחרי פעם, כשרואים את זה גם בחוץ, כשהורים מדברים בצורה לא יפה לילדיהם בלי שום בושה באמצע הרחוב – זה לא משהו מקומי, זאת התעללות מילולית לכל דבר!
 
אני יודעת שמה שאני כותבת מכאיב לעיניים וצורם באוזניים. אבל אני חושבת שהגיע הזמן שכל הורה ייקח את עצמו בידיים ויבין שצעקות ואיומים, או כל מילה שלילית שהוא יורה לכיוון הילדים שלו – זאת אלימות מילולית שהורסת את נפש הילד! וגם אם ההורים הם קורבן לאלימות שכזו מהבית בו הם גדלו, זה הרגע לעצור את המעגל הכואב הזה ולא ליצור עוד חוליה – הילדים שלנו, שתשפיל ותצער את הבאים אחריה. וכמובן, לא לחשוב שאם כך התנהגו אלינו זה מה שמקובל וזאת הדרך בה נדבר עם ילדינו.
 
אם אנחנו באמת אוהבים את הילדים שלנו כמו שאנחנו אומרים, אנחנו חייבים להשתנות. אנחנו חייבים להחליט שזהו, לא עוד! ולגרש את הכעס וההעלבות מתוכנו. כי אם נעשה את זה, הילדים שלנו יגדלו ויהיו אנשים שמחים ומאושרים, בוגרים שיוכלו לחיות את חייהם עם מלוא הפוטנציאל הטמון בהם.
 
ואם לא? אנחנו הורים מתעללים. וגם אם ננסה לעבוד על עצמנו, על אלוקים לא נצליח.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה