זה סוד שחייבים לגלות

מישהו חייב לגלות את הסוד הזה,
ואני מאוד שמחה שזו אני שעומדת
לגלות לכם את הדבר שישנה לכם
את החיים. וגם אתם, אחרי שגיליתם,
תעבירו אותו הלאה.
 
 
ביום חמישי האחרון עמדתי בתור הארוך שהשתרך מהקופה ועד לאי-שם בסופר, תוהה ביני לבין עצמי מה לכל הרוחות גרם לי לקחת ארבעה ילדים לקניות בשעות הערב המאוחרות. ארבעה שניצלו את היותי עומדת בתור הנצחי, רצים ממדף למדף, מביאים בקבוקי שתייה תוססים, מרקי אינסטנט ושאר מצרכים, מתחננים שאוסיף אותם לעגלת הקניות. התור, ככה זה הרגיש, לא זז. טוב, אולי בגלל שהוא באמת לא זז?! באותו ערב, הייתי תקועה בפקק תנועה… בסופר.
 
ושלא תטעו, גם האנשים סביבי גילו חוסר סבלנות ועצבנות. לא הייתי היחידה. וגם הם, בדיוק כמוני, רואים את הילדים שלהם רצים ממדף למדף ומתחננים להוסיף עוד ועוד מוצרים לעגלה. ותוך כדי שאני סורקת את השטח, נתקלתי בשיחה של שני אנשים. אני לא מצוטטת לשיחות של אחרים, זה לא מה שלימדו אותי. אבל אי אפשר היה להתעלם ממה שהם אמרו, במיוחד כשהשניים עומדים במרחק כמה צעדים ומדברים בקול רם.
 
"בתור ילד ונער בוגר, בבית שלי לא הייתה שמחה", אמר אחד לחברו.
 
אממ…הלו? האם השיחה הזו הופנתה אלי משמים? האיש סיפר לחבר שלו, שכאשר הגיע הביתה מהלימודים אף אחד לא נראה בסביבה. וגם מי שהיה בבית, היה עסוק בחדר שלו, כולל אמא שלו. לפעמים אמא שלו הייתה קוראת לו כשהוא נכנס, והוא היה אומר 'הגעתי, אני בבית'.
 
ברוכים הבאים למשפחת לא-כיף-לי…
 
הרב שלום ארוש כבר אמר פעמים רבות – שמחה היא הסוד של הורות וזוגיות מוצלחת. ילדים לא טיפשים. הם יכולים להרגיש את האנרגיות שמתרוצצות בבית, אפילו טוב יותר מהמבוגרים. והסיבה שאנרגיות טובות ואווירה טובה וחיובית חייבות למלא את הבית, היא בגלל שהילדים לא רק שזוכרים את אותה, אלא נשארים איתה כל חייהם, גם בבית שלהם.
 
נסו להיזכר באווירה בבית שלכם. האם הייתה זו אווירת שמחה או כבדות? האם ההורים שלכם הסתובבו בבית עם חיוך על הפנים, או עם מבט זועף? האם הם דיברו אליכם יפה ואחד כלפי השני, או שצעקות וריבים הם מנת חלקכם? האם היו רגעי שמחה אמיתיים שאתם יכולים להיזכר בהם בקלות? האם חוויתם אותם לעיתים קרובות, או רק פעם ב…?
 
אתם יודעים למה השאלות האלה חשובות? בגלל שיש, כמו שכל הורה יודע ומבין, השלכות חשובות ומשמעותיות על ילדים שגדלים בבית שלא התנהגו איתם יפה. וכאנשים בוגרים אנחנו 'יורשים' את אותם דפוסי התנהגות שחווינו בבית בו גדלנו, ומעבירים אותם לדור הבא, והדור הבא לדור שאחריו, עד שמישהו קם ומחליט שזהו, עד כאן, ומשנה את כל השבלונה האיומה הזו. וזאת עבודה קשה ורבה.
 
אם גדלתם בבית שההורים באמת חייכו והשתמשו בשפה יפה, רוב הסיכוי שזה יהיה הבית שלכם, של ילדיכם וכל הבאים אחריכם. וההיפך, כמו שהבנתם, גם יקרה.
 
בספרו – חינוך באהבה – הרב שלום ארוש מסביר למה שמחה היא סוד הזוגיות וההורות המוצלחת. כשילד מרגיש שההורים שלו שמחים, הוא לא מחפש בחוץ שום דבר שישמח אותו, ושום השפעה מבחוץ לא תפגע בו. וזה רק בגלל שהוא מקבל את השמחה האמיתית בבית, השמחה שהוא צריך מההורים שלו. והכלל הזה נכון לגבי חום ואהבה וזמן איכות – הן של בני הזוג אחד כלפי השני והן של ההורים כלפי הילדים.
 
אם לא ניישם את הסוד הזה בחיים שלנו, את כל הרגשות החוסר שהילד מרגיש הוא ירצה למלא כנער או כבחור עם דברים אחרים, ולאו דווקא כאלה שיעשו לנו נחת רוח. והבעיה העוד יותר גדולה, שכל מה שהילד יבחר למלא איתו את החוסר הזה, לעולם לא יספק אותו וימלא את החלל הריק שנוצר בליבו ובנפשו.
 
שום דבר לא משתווה לאהבה ושמחה של ההורים. נקודה.
 
אני לא אדם שלימון היה מנת חלקו בחיים. לא. אבל בהחלט לא תמצאו אותי עם חיוך תמידי על הפנים. אולי זו ציפייה קצת מוגזמת, אבל זה לא אומר שאין מקום לשפר ולנסות. כי אחרי שקראתי את דבריו של הרב ארוש, הבנתי שאני צריכה להשקיע יותר מאמצים ולהפוך את הבית למקום חי יותר, שיהיה כיף לכולנו, לא רק לילדים. אני צריכה להתרגש יותר ממה שהילדים אומרים לי, אפילו מהדברים הטריוויאליים שקורים בינם לבין החברים שלהם ביום שגרתי בבית הספר ובגן, ואפילו לשבת ליד הילד כשהוא מצייר ולהקשיב מה יש לו לומר על יצירת הפאר שלו, קרי הקשקוש שעל הדף, ולגלות עניין.
 
אני צריכה יותר להתרגש. יותר להתלהב. ללבוש את תלבושת המעודדת (עם חצאית ארוכה כמובן) ולהתחיל לשמוח ולשמח.
 
ויש הרבה דרכים להפוך את הבית, והחיים בכלל, לשמחים. כי גם אם אין לכם פונפונים בהישג יד, אתם יכולים לעשות את עצמכם כאילו שמחים, לשמוע מוסיקה, לרקוד, לעשות פעילויות עם הילדים – לצייר, לאפות עוגיות, לשחק בלגו… לא חסר. העיקר הוא שיהיה לכם זמן איכות בו אתם מעורבים במה שהילדים עושים. אפילו ישיבה של חמש דקות איתם עושה להם, ולכם, את זה.
 
אנשי החברה של ימינו נמצאים תחת לחץ לא רגיל. באופן אישי, הרבה פעמים אני מרגישה שאני פשוט נחנקת וקורסת מהלחץ, שהפך לחלק מהיום שלי בעל כורחי. כמו חבר לא רצוי, אבל הוא שם.
 
אבל זה לא תירוץ להיות בלי חיוך על הפנים.
 
אז עכשיו אני מנסה להיות שמחה, במיוחד ברגעים שאני ממש לא מרגישה שמחה. זה בהחלט לא קל, אבל שווה את התוצאות שבאות אחר כך.
 
מישהו היה חייב לגלות לכם את הסוד הזה, ואני מאוד שמחה שזו הייתי אני.