הלילה הזה
"הא לחמא עניא" פותח את הלילה, והמשפחה המלכותית נאלצת לגרוס שיניה בלחם זה, בסעודה החגיגית ביותר בשנה...
במצוות "סיפור יציאת מצרים" בלילה זה, קיבלנו הנחיות. לא די בסיפור ותיאור המאורע ההיסטורי של יציאת שלושה מיליוני עבדים לחירות בן-לילה. (למרות שיש במאורע זה כמות מספקת של דרמטיות ונופך ציורי).
חייבים אנו לתאר במדויק את הרקע הקודר שקדם לאותו מאורע. את רקע המציאות: את ימי העבדות המשפילה, ואת הרקע ההיסטורי: תקופת הבערות האלילית שקדמה להתהוותנו הלאומית. "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" אומרת המשנה בפסחים, והגנות היא, "עבדים היינו לפרעה במצרים" ו"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". רק על רקע הניגוד, יקרום חיים הסיפור על הגאולה המהפכנית של "יציאת מצרים".
למעשה, כל המתרחש בליל הסדר, מהווה שורה ארוכה של ניגודים קוטביים. הטקס כולו, שכל סממני האושר, החירות, הרווחה והשמחה שולטים בו במופגן – מלווה בנושא מרכזי שני: המצה – לחם העוני. "הא לחמא עניא" פותח את הלילה, והמשפחה המלכותית נאלצת לגרוס שיניה בלחם זה, בסעודה החגיגית ביותר בשנה.
ארבעת הקושיות של "מה נשתנה" מצביעות על מוזרות וניגוד פנימי ביניהן. החרוסת המעלה על שולחן המלך את "טיט הבניין". היין האדום המסמל אמנם את דם המילה ודם הפסח, אך גם את הסיפור הטרגי על דם התינוקות שנרצחו באכזריות על ידי פרעה ועבדיו, תזכורת בלתי נעימה לשולחן חגיגי. ועוד ועוד.
ההכרח בהצבת הניגוד, כדרך להבנת כל מושג (מה האלטרנטיבה?) – אומר המהר"ל – הוא החלק מן המבנה של העולם הזה ומן הדרך שבה הוא נברא. עם הבריאה הוצב הסייג – "ויהי ערב ויהי בוקר". ללא ערב וללא החושך המקדים, אין בעינינו משמעות לאור ולבוקר. אין משמעות לחיוב אם לא קודמת השלילה.
המציאות של האומה היהודית, אומרים חכמינו, היא ניגוד. ניגוד לעולם שמסביב, וניגוד לכל החוקים השולטים בטבע. אומות העולם מונים את שנתם לפי תנועות השמש, הכוכב היציב והאיתן. ישראל מונים ללבנה מלכת החושך שזיווה משתנה בכל אחד מימי החודש. אי היציבות הצריכה לגרום לחולשה – היא מקור הכוח של עם ישראל. כאשר שוקעת שמש ההצלחה לאומות, יורדים הם מן המפה ההיסטורית, ואילו ישראל מרכינים ראש לרגע ושבים להתחדש – כלבנה.
עם ההתגלות הראשונה של אלוקים למשה בסנה, מופיע "הסנה בוער באש ואיננו אוכל" – הניגוד לטבע של עץ בוער שאיננו כלה, רמז חד למשה על גורל האומה: "כשם שהסנה איננו אוכל, כך אין מצרים יכולין לכלות את ישראל" (שמות רבה).
הביצה הקשה הנאכלת בליל הסדר, חוזרת להזכיר לנו: שככל שהביצה מתבשלת יותר כן היא נעשית קשה יותר וכמוה עם ישראל (חתם סופר).
אי נורמאליות זו נשמרה גם לאחר שהות ארוכה בין חומות מצרים. אמונת האבות כבר נשכחה – "הללו עובדי עבודה זרה (מצרים) והללו עובדי עבודה זרה (ישראל) אמרו מלאכי השרת, בכל זאת "מלמד שהיו ישראל מצויינים שם". נשמרה הזהות היהודית, לא שינו את לבושם, את לשונם ואת שמותיהם. לא התפזרו במגוריהם: כי הפירוד סיבת הגלות – אומר האברבנאל – ולא נתפזרו כדי שיוכלו לעזור זה לזה.
אי נורמאליות בשמירת הקומה המוסרית, אחר מאות שנות חיים במשטר של דיכוי ועריצות, במדינה שבה שורר שלטון הכוח, האגרוף והניצול המחפיר. בתוככי החושך המדכא, מספר המדרש, היה מסיים היהודי את מכסת לבניו היומית, והולך לעזור לחברו שטרם הספיק לסיימה.
אי הנורמאליות שריבוי העל טבעי המדהים, משבעים נפש ל-3 מיליון גאולים. תחושת השליחות הבלתי הגיונית של הנשים הנדכאות הממשיכות בשמחה להרבות צאצאים ולהביא ילדים לגורל מדכא של עבדות, ללא כל שיקולי כדאיות, כאשר חלק נידון למוות והחיים לעבדות משפילה ומרה.
הניגוד הזועק לטבע ולחיים, הפך לסימן חיים לעם היהודי ולסמליו של כל ליל הסדר. ניגוד זה מצביע על היד הגדולה השלטת ומנחה את כל האירועים. זו המשמעות של סיפור יציאת מצרים בלילה זה, ולסיפור זה מאזין האלוקים ברוב קשב מדי שנה.
רגע מכריע
מקובל להניח כי לגלות יש משמעות של עונש, עונש לעם היהודי על חטאותיו, כך מופיעים הדברים במפורש בתורה. אולם, סימנים רבים מעידים, שהגדרה זו אינה ממצה את המשמעות והתוכן של הגלות. אין הגלות רק "עונש" במובן המקובל במערכת הענישה האנושית. הגלות משרתת בדרך השלילה את אותן המטרות שהעולם צריך וחייב לשרת בדרך החיוב. "קידוש השם" – היא מטרת האנושות והעולם. מטרה זו מתגשמת, או בחיי קדושה או במות קדושים. בשתי הדרכים כאחת משלים העולם את ייעודו, ובידיו הברירה (הבחירה) באיזה מן האמצעים לאחוז.
הגלות והגאולה הפיזיים הם רק בבואה, לגלות ולגאולה הרוחנית של העולם האנושית. בדיוק כפי עומק התרחקות האנושות מן הבורא – כך שיעור הסבל העולמי. מצב זה שורר בעולם כולו, אך ביתר שאת בעם ישראל שלגביו ההבדלים הם קיצוניים, חדים ושקופים, כיאות לעם הנבחר, שבחירתו באה ללמד את העולם כולו.
גלות מצרים על כל גילוייה הפיזיים הנוראים, על מלוא אכזריותה הנוראה – הייתה בבואה למצב הרוחני של האנושות והיהדות באותה עת. ומצב זה מסתכם בקריאת התגר הטראגית והאיומה של פרעה, ששימש פה לעולם כולו "מי ה' אשר אשמע בקולו?" (שמות ח).
גם יהודי אותה עת תוארו על ידי חז"ל כשקועים "במ"ט שערי טומאה". בהגדרה זו טמון כל עומק הניוון האלילי אשר האדם יכול להידרדר אליו. מצבה הרוחני של האומה – אותה שעה היה הגלות האמיתית שלה. הגלות והסבל הפיזי היוו רק תוצאה, ואולי התוצאה "הקלה" של הגלות.
כל עוד מדובר במנת סבל פיזית, ניתן עדיין לגאול כל אדם במצוקתו, אולם בכל השייך לניוון המוסרי, עלול איחור של רגע, ליצור דמות חדשה לאדם. "דמות מיואשת", שאינה חפצה עוד להיגאל. אישיות מתבוססת בעוונותיה, שאינה מאמינה עוד באפשרות להיגאל.
באותו רגע גורלי, חלה ההתערבות המדהימה והגואלת של הבורא "בכבוד ובעצמו". זה פשר החיפזון שאפף את יציאת מצרים. הגאולה הפיזית יכלה להמתין עוד ימים מספר (זה כמה חודשים שפרעה ועמו הקלו את עוּלם מעם העברים, מאז ניחתו על ראשם "המכות") אולם הגאולה הרוחנית ציוותה על חיפזון, כי כאן כל רגע קובע (מלבי"ם).
חיפזון יציאת מצרים, וסמלו – חיפזון אפיית המצה, עד שלא תחמיץ: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" (שמות טו).
לגאולה הפיזית יש מקום לשליחים ולמלאכים טובים, אך אשר לגאולה רוחנית: "ויוציאנו ה' ממצרים" לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה "בכבודו ובעצמו". גאולה רוחנית יכולה להתרחש, רק למי שעומד פנים אל פנים עם אלוקיו. רק תחושה בלתי אמצעית זו, יכולה להעלות אדם ואומה מ"מ"ט שערי טומאה", אל שיא הגדולה ורוממות הרוח (מכתב מאליהו).
כך הפכו סמלי החג ה"חמץ והמצה" לסמלים רוחניים. החמץ הוא ה"שאור שבעיסה", הוא המסמל את היצר הרע (מן התלמוד). בדיקת וביעור החמץ מופיעים כסמלים למצוות התשובה (בספרות המוסר). המצה מסמלת את המזון הרוחני, שאינו מחמיץ. מאכל האמונה שיש בו מזור לתחלואי הנפש, המגן על הקיבה הרוחנית של האדם גם בחלוף ימי החג (הזוהר).
ברכת הגאולה החגיגית, המסיימת את חלקו הראשון של ליל הסדר מדגישה את ציפיותינו לגאולה שבה "נודה לך על גאולתנו ופדות נפשנו". משמעות זו של הגאולה, מעניקה את חותם הנצח לגאולת מצרים (גם כאשר שבנו אחריה לגלות), כי החירות אותה קיבלנו הפכה חלק ממהותו של העם היהודי לשאיפתו ולכמיהתו, ומי שחותר ועורג לחירות כבר הוא בן חורין (עפ"י מהר"ל).
כך יפרש אחד האחרונים את הכתוב בספר שמות (יב): "וחגותם אותו חג לה' – חוקת עולם תחגוהו". כאשר החג ישמר בזיכרוננו כחג לה' (לא כמאורע היסטורי לאומי חשוב גרידא) כי אז תהיה לנו ההצדקה להופכו ל"חוקת עולם" – לחג נצחי שלעולם לא יפוג טעמו וניחוחו.
מעשה
מעשה באדם עני ונבער ששפר עליו מזלו והעשיר לפתע. שכר האיש מורים פרטיים, שאילפוהו ולימדוהו דעת. האיש רכש לו השכלה גבוהה והיה לאדם משכיל. לאחר שנים שוב ירד מנכסיו. נדו לו רעיו בצער, אך האיש העני התהלך עליז ושמח. כאשר נשאל לפשר שמחתו השיב העני: אמנם כל הוני ורכושי ירדו לטמיון, אין להם עוד זכר, אך מטען החכמה שהספקתי לרכוש – יישאר לנצח עמי, איש לא ייקח אותו ממני (דברי שאול). במשל זה מסבירים פרשני ההגדה את רווחיותה המהותית של גאולת מצרים. אמנם ירדנו אחר כך מנכסינו החומריים, בשובנו לגלות, אך ההישגים הרוחניים, תחושת החירות ובמיוחד התורה שקיבלנו – הישגים אלו נצחיים הם.
ההדגשות החוזרות ונשנות בהגדה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו, כאילו הוא יצא ממצרים, ו"בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" ועוד, מתבהרות על רקע האמור. כולנו עד היום מפיקים את ריווחי גאולת מצרים. האפשרות והתקווה המפעמת בתוכנו, להתגבר על כל צרות הכלל והפרט בכל עת, יונקת כוחה מאותה תחושת החירות שינקנו ושהענקנו לעולם כולו. כל גאולה פרטית של אדם ואומה, מצביעה על מקור הגאולה הראשוני שבא לעולם ביציאת מצרים. כך גם כל סבל ומצוקה המאפילים את שמינו, מקורם באותו חושך רוחני היסטורי, ששרר במצרים של טרם הגאולה (מהר"ל ואברבנאל).
טעם החירות הניצב מאחורי כל תרי"ג המצוות, הוא המפעיל את כל האידיאות החברתיות, שהתפתחו בעולם החדש – זה שצמח אחר יציאת מצרים. לפיכך כל התמורות וההתפתחויות הפיזיות והרוחניות שבאו לאחר מכן, אינן מהוות עוד חידוש ראשוני, כפי שהיוותה התמורה הראשונית של הגאולה הראשונה.
רבי משה אלשיך תמה, מדוע איננו מזכירים בהתפעלות גם את בקיעת הירדן על ידי יהושע בהיכנסנו לארץ, כפי שמתייחסים אנו לנס קריעת ים סוף? והוא משיב, שהנס של קריעת ים סוף, היה על הרקע שבו התרחש בטרם ניתנה תורה, ואילו קריעת הירדן התרחשה לאחר מתן תורה. באמצעות התורה אין קושי וחידוש, בבקיעת נהרות והפיכתם לחרבה. התורה ומצוותיה, הן הביטוי לעל-טבעי, הן הנותנות יכולת לאדם לעצור בעד נטיותיו השליליות, הן המאפשרות שלטון על כל חוקי הטבע. בלעדן גם נס יציאת מצרים לא היה מתרחש כי הגאולה לא באה אלא להכשיר את הדרך לקבלת התורה.
לא הספיקה לישראל התחייבות חגיגית לקבל את התורה, כי אין הגאולה נקנית אלא באמצעות קיום המצוות המעשיות. שתי המצוות שקוימו במסירות נפש בגלות מצרים, ברגע האחרון, הכשירו את הדרך לכל ההתרחשויות האחרות: מצוות מילה ומצוות פסח.
מצוות מליה שכל כולה הכרזה חגיגית על האמונה בה', ומצוות הפסח שלפי הסברו של הרמב"ם הטילה עלינו את טביחת אלוהי מצרים. בשחיטת הכבש (שסימל את עולמה החומרי של מצרים) הושם הקץ, באורח חד משמעי, לאמונות ולעבודת אלוהי ניכר. שתי מצוות אלה הן מצוות העשה היחידות שהמתחמק מהן (חייב בעונש "כרת") כורת את עצמו מעם ישראל, משום שבאמצעותן יצאנו ממצרים, וכל הכופר בהן אינו יכול להשתייך לעם הנגאל (ה"בני יששכר").
בכך מסביר רבי דוד אבודרהם את השאלה הידועה: מדוע נאלצו ישראל למשוח את דם הפסח על בתיהם בעת מכת בכורות, והלא ה' בכבודו ובעצמו שירד להכות בבכורי מצרים, אינו זקוק לסימני זיהוי מעין אלה? ותשובתו: כי הדם על הפתח שימש לא לסימן היכר לזהות היהודית. הוא היווה את העילה שבגללה זכו ישראל להיגאל. מסירות הנפש, שבה ההינו ישראל למשוח את דם אלוהי מצרים בפרהסיה על פתחיהם, היא שאפשרה לגאולה, היא שהצדיקה את הפסיחה על בתי ישראל.
הקומה המוסרית השלמה וההתנהגות המופתית של עמנו בגלותו ביחסים שבין אדם לחברו, לא היה בהם די כדי להכשירם לגאולה. לכך נדרשו גם המצוות שבין אדם למקום, אשר בשילובם קם העם והתנער מגלותו.
ארבעה לילות
גאולת מצרים משמשת מפתח לציפיות הגאולה העתידה של העולם כולו ושל עם ישראל. המאורעות ההיסטוריים, הם שיצקו בלב האנושות את התקווה, כי העולם מוכרח להיגאל בשנית, גאולה שלמה שלא תותיר אחריה מצוקות.
בליל הסדר בולטת מגמה זו בהרבה מפרטי ההגדה ומנהגי השולחן. תפילת ההלל מתחלקת בתוכנה ובזמן אמירתה לשניים. שני הקטעים הראשונים הנאמרים לפני הסעודה מוקדשים לגאולת מצרים. כל החלק האחר מוסב על סבלות הגלות הנוכחית וציפיות הגאולה. חלוקת ההלל (לפי האברבנאל) להמחיש, כי אמנם שרים אנו שיר הלל לאשר נגאלנו, אך עדיין עלינו לצפות להשלמתה של הגאולה.
תקווה זו באה לידי ביטוי גם בחציית המצה בראשית הסעודה. המצה מסמלת כאמור את הגאולה. ובהצפנת חציה השני לסופה של הסעודה, אנו מדגישים שוב פרט זה: כי הגאולה טרם נשלמה, וכי אנו מצפים להמשך (שפת אמת). כך מוסברת גם פתיחת הדלת המופגנת בתום הסעודה, לקראת החלק השני של ההלל ובעת מזיגת "כוסו של אליהו". הדלת הנפתחת לרווחה, ממחישה ומסמלת את ציפייתנו העמוקה לבשורת המשיח, אשר אף אם מתמהמהת – בוא תבוא (מטה משה).
לסיכום משמעות לילה זה מוצאים אנו בדברי חכמינו: ארבעה לילות הם שכתובים בספר הזיכרונות לפני ריבון העולמים. הלילה הראשון – כשנגלה הקב"ה על עולמו לבוראו. הלילה השני – כשנגלה הקב"ה על אברהם בברית בין הבתרים (בו התבשר על קורות זרעו). הלילה השלישי – כשנגלה הקב"ה על מצרים בחצות הלילה. והלילה הרביעי – לעת קץ הימים, לכשיגיע העולם לשעת גאולתו (תרגום ירושלמי). אותו לילה שבו ייתמו כל השאלות והניגודים. הלילה שעליו נאמר: "והיה לעת ערב יהיה אור".
ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים. הוא הלילה הזה לה', שימורים לכל בני ישראל לדורותם.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור