ליל הסדר בשבי הסורי

"הסורים פתחו את הדלת מספר פעמים במשך הערב, הם לא הבינו איך אפשר לשמוח בשבי". הם לא ידעו "שאפשר להיות בן חורין גם מעבר לסורגים". ראיון עם נח הרץ, סא"ל במיל. שנפל בשבי הסורי.

8 דק' קריאה

י. נתב

פורסם בתאריך 06.04.21

"הסורים פתחו את הדלת מספר
פעמים במשך הערב, הם לא הבינו
איך אפשר לשמוח בשבי". הם לא
ידעו "שאפשר להיות בן חורין גם
מעבר לסורגים". ראיון עם נח הרץ,
סא"ל במיל. שנפל בשבי הסורי.

הוא השתחרר חודשיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים מחיל האוויר, לאחר חמש שנות שירות כטייס קרבי. בעיצומו של יום הכיפורים הוזעק לבסיס ותוך שעות ספורות היה נח הרץ באוויר, חלק מהכוחות האוויריים שנלחמו עם הסורים בגולן.

ואז, לאחר חמישה ימים של קרבות קשים, פגע טיל סורי במטוסו והוא נפל היישר לידי החיילים הסורים. במהלך צניחתו מן המטוס הוא נפצע וכתוצאה מכך נקטעה רגלו בבית החולים בסוריה, משם הועבר אל בית הכלא אלמאזה הידוע בדמשק.

"החרות היא בליבו של האדם ובמחשבתו. לא המקום הפיזי מהווה את חרותו", אומר נח הרץ בתחילת הראיון, "אפשר להיות בן חורין גם מעבר לסורגים, גם בכלא אלמאזה בדמשק".

למה אתה מתכוון?

"תראה, אנחנו דור שזוכר את השואה, נפגשנו עם ניצולים ושמענו סיפורים. שמענו כיצד אנשים שרדו בתוך המחנות כשמלאך המוות ביקר אצלם יומיום, שמענו כיצד הם – שם – נשארו בני חורין לא לגנוב ולא לרצוח, נשארו בני חורין שלא לאבד את תקוותם, נשארו בני חורין לשמור על יהדותם וכך, להבדיל, גם אני אישית עברתי תקופה קשה. כמובן לא ניתן להשוות למה שהם עברו. יחד עם זה – תקופה ארוכה בתוך צינוק לבד מאחורי בריח וסורג בתנאים לא תנאים, הרגשתי כבן חורין. הגוף מאחורי הסוגר אך הנשמה בת חורין".

כיצד תפסה אותך המלחמה?

"זה היה ביום שבת, יום הכיפורים תשל"ד. הסתובבתי במושב עין יהב שם גרנו. אשתי לפני לידה ואיתנו בתנו בת השנתיים. כחודשיים לפני המלחמה השתחררתי מחיל האוויר לאחר חמש שנות שירות כטייס קרבי וחשבנו מה לעשות, אתה בודאי זוכר את התקופה של אז, תקופה של חלוציות הנגב, הגשמה וכו', לכן החלטנו שצריך לעשות משהו למען המולדת וירדנו להתיישבות בערבה. הסתובבנו בשבילי המושב ולפתע שמעתי קול מטוס בשמים, מיד הבנתי שקרה משהו, הרי ביום כיפורים אין פעילות צבאית רגילה. ובאמת, תוך דקות ספורות הגיע ג'יפ עם חיילים וקראו לי לבסיס. כעבר כמה שעות כבר הייתי בטיסה מבסיס לבסיס ושמעתי במכשירי הקשר את מאות מטוסי חיל האוויר ממריאים לצפון ולדרום, כדי להדוף את האויב הפולש".

האם אתה זוכר את ההרגשה שלך?

"אתה בודאי זוכר את התקופה של ערב מלחמת יום כיפור. זה היה אחרי הניצחון האדיר של מלחמת ששת הימים, ניצחון שהחדיר בנו זלזול באויב והם הפתיעו אותנו – הן בפתיחת המלחמה והן בעוצמתה, והכו בנו קשות. בהתחלה חשבנו שתוך יום-יומיים נחסל אותם. אולם כעבור זמן קצר הבנו שזה עסק מסובך והסכנה גדולה. ובאמת, אני יכול לומר שזה נס עצום כיצד המלחמה התחילה וכיצד נגמרה בניצחון אדיר".

מתי נפלת בשבי?

"זה היה ביום חמישי, חג הסוכות, לאחר חמישה ימי קרבות קשים, בהם איבדתי מספר חברים וכן את מפקד הטייסת שלנו. ביום חמישי החלה הפלישה לסוריה, כוחות הקרקע התארגנו וחיל האוויר קיבל משימות סיוע קרוב, יחד עם חבר קיבלנו משימה בתוך סוריה. תוך כדי חדירה לשטח האויב עוד לפני שהספקנו לבצע את המשימה, חטפתי פגיעה ישירה של טיל S.A.B והמטוס נפגע קשות. איבדתי את השליטה על המטוס והוא החל צולל כלפי מטה. כנראה איבדתי את ההכרה לשניות ספורות, אך למרבה הפלא הצלחתי בשנייה האחרונה למשוך בידית ההפלטה ועפתי החוצה. התעוררתי על המצנח בגובה של עשרות מטרים בודדים, שוב קיבלתי חבטה בקרקע ואיבדתי את ההכרה. נס נוסף קרה שנפלתי לידי חיילים סורים, ולא לידי כפריים שהיו בקרבת מקום, שכן אז היו עורכים בלי לינץ' מקצועי… הם הביאו אותי לבית החולים. שם התעוררתי כעבור כמה שעות אחרי ניתוח בו קטעו את רגל ימין מעל הברך".

נח הרץ, שוכב, תמונה ראשונה מהשבי

האם היו חייבים לקטוע?

"אני לא יודע, ואף פעם לא חקרתי זאת, אני רוצה להאמין שכן".

האם אשתך ידעה משהו?

"אחרי שחזרתי מהשבי אשתי סיפרה איך הודיעו לה על זה. ביום שישי בבוקר הגיעה משלחת קצינים, סא"ל ורס"ן מחיל האוויר, והודיעו שהבן זוג שלי ראה את המטוס מתפוצץ, לא ראה מצנח, לא שמע כלום – כנראה שנח נהרג. בלשון צבאית קוראים לזה נעדר".

איך היא הגיבה?

(נח אומר לי בחיוך "תשאל אותה…" וממשיך) "כאשר חזרתי הביתה היא סיפרה לי שתגובתה המיידית הייתה "נח חי". היא הייתה אופטימית ושמרה על המורל. יותר מזה, היא עודדה את כל "המנחמים", היא אמרה שלהתאבל אפשר יותר מאוחר, עכשיו חייבים לחיות עם התקווה לטוב. ובאמת, כשבועיים לאחר מכן הגיעה ידיעה ראשונה שהגעתי לבית החולים. הסורים הביאו צלמים מכל העיתונים בעולם להראות להם שבויים, וכך זיהו אותי בעיתון צרפתי והודיעו לאשתי. ידיעה רשמית שאני בכלא היא קיבלה כעבור ארבעה וחצי חודשים, אחרי הביקור הראשון של הצלב האדום שהיה אצלנו בכלא".

נחזור לסוריה. אתה מתעורר בלי רגל, פצוע, מה קורה אז?

"ארבעה ימים בבית החולים. רוב הזמן תחת השפעת זריקות הרגעה. ביקור ראשון של חוקר סורי עם סטירות ואיומים. לילה אחד קושרים אותי באזיקים, קושרים את עיניי במסכה שחורה וגוררים אותי החוצה. הייתי בטוח שאני בדרך הביתה, הייתי בטוח שהמלחמה נגרמה והניצחון שלנו ולוקחים את הפצועים הביתה. הייתה נסיעה ארוכה, כאבים עצומים, ובמקום להגיע הביתה הגעתי לכלא אלמאזה הידוע בדמשק, עם תנאים לא תנאים – צינוק קטן ללא חלון, דלת ברזל נעולה מבחוץ, שתי שמיכות חורף פשוטות ומתחילות החקירות. אתה מבין שהחורף מתחיל, חודשים קרים רק עם רצפה קרה ושתי שמיכות דקיקות".

איך היה הטיפול הרפואי?

"שואף לאפס. בפעם ראשונה שהגיע החובש זה היה חייל צעיר שלא העיז לגעת ברגל. היא נראתה איום ונורא. לקחתי ממנו את היוד והתחבושות ועם הציוד שלו החלפתי לעצמי את התחבושות. יותר מאוחר הגיע חובש מקצועי שמפעם לפעם החליף את התחבושות. לא אנטיביוטיקה, לא אינפוזיה, לא אקמול ולא כלום. מעט אוכל, מכות, בידוד וקור עז".

איך מבריאים מזה?

"הכל בסייעתא דשמיא, פשוט נס. אין לי מילים אחרות. כאשר רופאים בארץ בדקו אותי הם נדהמו מההחלמה שלי. גם בתנאים טובים זה לא פשוט, אבל שם זה נס גלוי".

מתי נפגשת עם שבויים נוספים?

"זה היה רגע מאוד מרגש. לילה, כעבור ארבעה וחצי חודשים מאז נפילתי בשבי, נפתחה הדלת ולקחו אותי בעיניים מכוסות לקומה השנייה. אחרי שהושיבו אותי על הרצפה והורידו מעיניי את הכיסוי, גיליתי שאני נמצא בחדר גדול בו ריכזו את הקצינים השבויים, רובם אנשי חיל האוויר. סך הכל 23 קצינים. ישבנו על הרצפה והכרנו זה את זה". (בתמונה משמאל, הפצצת המטכ"ל הסורי, אוקטובר 1973, שם היו השבויים).

אתם יושבים ביחד, האם היו ביניכם שומרי מצוות?

"כן, קצין אחד היה שומר מסורת. אבל מה שמעניין, ששם, בתוך הכלא, ברגעים הקשים לכולנו התעורר הניצוץ היהודי. איך? בכל מיני אירועים, למשל בשבת. לכולנו היה צורך להדליק נרות שבת, לקדש את השבת ולכבדה בפיג'מות נקיות ובסעודה מרובה, על ידי איסוף מזון במשך השבוע. בכלל, ברגע שאתה יוצא מהמרוץ המטורף של החיים אתה מתחיל לחשוב, והמחשבות מביאות אותך מהר מאוד לנושאים רוחניים. שם כבר הבורא קרוב מאוד".

איך השגתם נרות?

"אספנו שמן מהמרק, סחטנו את הבורגול (מאכל סורי) שמנו בתוך נייר כסף, הוצאנו חוטים משמיכה, מאחד השומרים קיבלנו גפרורים והדלקנו נרות. זו הרגשה נפלאה, אתה בחושך מכל הבחינות, בשבי, בפחד, בכלא בסוריה – ולפתע שני נרות, שלהבת מרקדת, ואנחנו איתה".

אנחנו נמצאים ערב פסח, אתה זוכר מה קרה אז?

"כן, אני זוכר את ליל הסדר שם. ליל הסדר עם כל העוצמה של השאיפה לגאולה ליציאה מהכלא. וגם זה מעניין לעניין, למה שדיברנו בהתעוררות הנפש היהודית שם בכלא. חוץ מאותו קצין ששמר מסורת כל השאר היינו חילונים, חלק מאיתנו בני הקיבוצים. ואז התעורר ויכוח איזה צביון לתת לליל הסדר בכלא. עמדו שתי אופציות – ליל סדר מסורתי כמו שראינו אצל סבא או ליל סדר מודרני כמו שחוגגים בקיבוץ. פה אחד החלטנו – סדר מסורתי. אתה מבין, שם בכלא אתה מרגיש צורך להיות מחובר עם כולם, כל היהודים בכל הדורות חגגו סדר מסורתי, יין, מצות, הגדה. יש בזה עוצמה אדירה ואנחנו הרגשנו צורך להיות מחוברים ליהודים בכל העולם, בעיקר בבית ובכל הדורות. יותר מזה, היה בינינו ויכוח אם לדרוש מהסורים מצות ואם לא נקבל נכריז שביתת רעב. זה היה הנשק היחיד שלנו, או שעדיין לא להשתמש בנשק הזה. הסורים מנעו מאיתנו ויכוח היות וימים ספורים לפני ליל הסדר הביאו לנו מצות, הגדות ועוד פרטים לליל הסדר".

מתי חזרתם הביתה?

"זה היה בשבת, י"א בסיון תשל"א. כבר היו לנו סימנים מוקדמים שהחזרה הביתה קרובה. בבוקר מוקדם נפתחה הדלת והוציאו את הפצועים למרפסת ללא כיסוי עיניים. הבנו שזה בדרך הביתה. מצד אחד זו שמחה אינסופית, חוזרים הביתה. אך מצד שני, הרגשה עצובה שאתה משאיר חברים "בשטח" – משאיר חברים בכלא. אך כאשר הגענו לשדה התעופה בדמשק, פגשנו את אנשי הצלב האדום שאמרו לנו שיתר השבויים יחזרו הביתה בסוף השבוע. ובאמת, בסוף השבוע אנחנו היינו בין מקבלי פניהם, ברוכים השבים הביתה".

נחזור להתחלה, אמרת שהחרות היא בליבו של האדם.

"כן, מתוך הדברים אתה בודאי שומע את החרות הנפשית שהייתה לנו שם. את הגוף אפשר לשים בצינוק, מאחורי בריח. אבל את הנשמה אי אפשר לכלוא. שם, מאחורי הסורגים, נשארנו בני חורין, רקדנו, שרנו, הדלקנו נרות שבת, ערכנו ליל הסדר. שם, מאחורי הסורגים, נשארנו בני חורין. יותר מזה אומר לך, מה זה בעצם בן חורין? פעם חשבתי שההגדרה הנכונה היא שהחרות היא החופש לבחור למה להשתעבד".

ולמה אתה השתעבדת?

"אתה רואה. עשר שנים אחרי השבי הגעתי עם אחד מהקצינים שלי לישיבת "נתיבות עולם" בבני ברק. קיבלתי את האומץ לשמוע מה יש לחרדים לומר על החיים, על המוות, על הייסורים, על ארץ ישראל, על חינוך, חיי משפחה ועוד. התחלתי ללמוד תורה ולהכיר עולם נפלא שלפני כן לא הכרתי, עולם שעד גיל 35 לחיי היה נסתר ממני, לא שמעתי עליו ברדיו ולא בטלוויזיה, עולם נפלא מתוך חרות אמיתית. קיבלתי על עצמי עול תורה ומצוות". (מימין, נח הרץ לאחר שחזר בתשובה).

כיצד אתה רואה היום את המדינה, את העם?

"קודם כל, אני מאוד אוהב את עם ישראל. יש לנו עם נפלא, אנשים נפלאים, עשייה נפלאה. ואם אתה שואל אותי מה כואב לי, הייתי מגדיר את זה בשתי נקודות: א. הפירוד הנוראי שיש בתוכנו. ב. שרבים מאחינו בית ישראל פשוט לא מכירים את עולם המושגים והמסורת הנפלאה שלנו. אני סבור שיש לנו אוצר נפלא וכואב לי שכה רבים בתוכנו אינם יודעים עליו".

קטעים מיומנו של נח הרץ, אותו החביא בפרוטזה וכך הצליח להבריחו לארץ:

2.3.74 – מוצאי שבת, אנחנו מנהיגים עוד אקט דתי – הבדלה. עמוס מלמד אותנו להבדיל בין קודש לחול ולשיר את "אליהו הנביא".

8.3.74 – שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע, פורים בא. את חגי ישראל אנחנו חייבים לחגוג בצורה הטובה ביותר שתיתכן. מי שלא עשה זאת בבית, יעשה זאת בשבי – כדי להרגיש קצת ישראלי, ומי שעשה בבית – ישמור על מסורת. את פורים חגגנו על בסיס של מצב רוח מרומם, שרנו שירים, שיחקנו משחקים ואכלנו ארוחה קצת יותר טובה. אגב, הסורים למדו כבר שבימי שישי וחג יש רעש באולם של הקצינים. הם מרשים לנו לשיר ולשמוח, למרות שלא מובן להם איך אפשר!

שלושה שבועות לפסח

17.3.74 – מתחילים לחשוב על מצות מהבית, ובכלל מה תהיה צורתו של החג. המצות מהוות נושא ראשון לוויכוח רציני בינינו. חלקנו טוענים שחייבים ללחוץ על הסורים בכל שיטה אפשרית כדי שיתנו לנו מצות לפסח. אחת הסיבות ללחץ עליהם היא בחינת כוחנו נגדם. כמו כן, לדעתם הגיע הזמן להרים ראש ולהיות גאים יותר. מציעים להודיע לסורים שאם לא יהיו בפסח מצות, אנחנו לא אוכלים לחם.

חלק מהאנשים מסכימים, אך חלק חושבים שעדיין מוקדם להילחם. ושנית, אם לעשות שביתת רעב, אז לא בקשר למצות שאינן חשובות לנו כמו דברים שבודאי עוד יחסרו. הוויכוחים סוערים ולא מסודרים. הצבעות נערכות על הצעות שונות ודומות. באופן כללי, מורגש צורך בגוף מרכזי שיארגן את העסק. הוחלט ברוב קולות להקים ועד שתפקידו יהיה לרכז בעיות, להציג או לפתור אותן במידת האפשר. כמו כן, הוא יהיה אחראי למגע יומיומי עם הסורים ולקשרים שלנו עם הצלב האדום.

27.3.74 – נפתחת דלת ומוכנס ארגז מלא במגבות. בהתחלה זה נראה לנו כשיפור תנאים נוסף רגיל, אך פתאום מגלה מישהו כתובת עברית על המגבת. שמחה כללית. הגיעו חבילות מהבית. לא שכחו אותנו שם. באותו ערב נפתחה הדלת מספר פעמים וקיבלנו לבנים, נעלי בית, מברשות שיניים ומסרקים. קצת מזון ממותק מתוצרת "עלית" והחשוב מכל – ציוד לפסח!!! בעיית המצות נפתרה מפני שפשוט קיבלנו מצות. כמו כן, הגיעו חרוסת, כיפות, טלית וסידור תפילה. הרבנות הצבאית הייתה בסדר גמור.

לרבים מאיתנו גרם השבי הממושך (ללא קשר עם החוץ, ללא רדיו, ובלי ספר או עיתון) לרצון עז לקרוא משהו. כולם היו בדעה אחת שהתנ"ך הוא "ספר הספרים" ואיתו אפשר להחזיק הרבה זמן מעמד בשבי. יום למחרת הגיעה חבילה שכללה שני ספרי תנ"ך קטנים להם חיכינו זמן רב. הם (הסורים) הואילו לתת לנו הגדות שהגיעו מהבית.

שבוע לפני פסח

שבוע ההכנות לפסח כלל כינוס מקהלה (אורי, טרון, ורד, גורי, גבי, ליף) שעבדה על מספר שירים ותפקידה להוביל את השירה בחג. צבירת מזון במשך השבוע כולו במטרה לשפר את האוכל לחג, חלוקת סדר בהקראות מן ההגדה, כתיבת שירונים בכמות מספקת. הוחלט באופן סופי לקרוא את כל ההגדה ולנהל סדר מסורתי כהלכתו.

ליל סדר פסח ראשון בגלות

6.4.74 – לבשנו בגדים חגיגיים (חולצה לבנה מהבית), מסובין ליד שולחן ערוך עם מפית לכל אחד. מצב רוח מרומם כבר בתחילת הערב. והודעה מוקדמת לסורים בישרה להם שהערב יהיה כאן שמח…

בראש השולחן יושב לואי שהיה אחראי על ניהול הסדר. עמוס לידו, מתקן ובודק שהכל בסדר. מתחילים לקרוא בהגדה לפי התוכנית, גרבר, הצעיר שבינינו, שואל את הקושיות, המקהלה שרה נהדר ושירת הציבור סוחפת את כולם. כשמגיעה שעת הסעודה אנחנו מופתעים מהרמה שהוצגה על ידי ועדת המזון. אחרי האוכל ממשיכים בקריאת ההגדה עד סופה. ישבנו ליד השולחן כשלוש שעות, ולסיום הערב סידרנו קצת מקום וארגנו ריקודים. היה המון רעש ושמחה. הסורים פתחו את הדלת מספר פעמים במשך הערב, מתקשים להבין איך אפשר לשמוח בשבי. לזכותם יאמר שלא הפריעו לנו. אחרי הריקודים התקבצנו מסביב לתנור, עליו התחממה המנה האחרונה. שרנו שירי מולדת עם הרבה געגועים וזיכרונות. במשך הסדר נאמרו שתי ברכות. אחת מהן חוברה על ידי עמוס, וזו לשונה: "הרחמן הוא יברך ויפדה במהרה בימינו את כל חיילי צה"ל הנתונים בשביה המרה הקשה והאכזרית, בבורות הכלא אשר בגלות דמשק, ויאחדם במהרה בימינו עם בני משפחותיהם אשר בציון, השתא ובעגלא, בזמן קריב ובמהרה בימינו פדויים לציון ברינה, אמן".

(באדיבות "עת לחשוב" כתב עת לחשיבה יהודית)

כתבו לנו מה דעתכם!

1. יפה כהן

ו' ניסן התש"ע

3/21/2010

ליל הסדר בשבי הסורי ממש מצמרר, גיבורים, גיבורים.

אין לי מה לומר, אני מאמינה בניסים.

שמחה שכולם יצאו מהשבי הסורי, אני מכירה אחדים מהם
כי שרתתי בבח”3 ברפידים(ביר גפגפא של אז).

בהזדמנות זאת רוצה להזכיר את הטייס אבי לניר שהיה באותו שבי ולא זכה לחגוג את חג הפסח.

יהי זכרו ברוך איתנו לעד.

ולכם טייסים יקרים “אלה החוזרים”, מאחלת לכם שנים רבות ובריאות ושמחות בחייכם.

2. יפה כהן

ו' ניסן התש"ע

3/21/2010

ממש מצמרר, גיבורים, גיבורים.

אין לי מה לומר, אני מאמינה בניסים.

שמחה שכולם יצאו מהשבי הסורי, אני מכירה אחדים מהם
כי שרתתי בבח”3 ברפידים(ביר גפגפא של אז).

בהזדמנות זאת רוצה להזכיר את הטייס אבי לניר שהיה באותו שבי ולא זכה לחגוג את חג הפסח.

יהי זכרו ברוך איתנו לעד.

ולכם טייסים יקרים “אלה החוזרים”, מאחלת לכם שנים רבות ובריאות ושמחות בחייכם.

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה