מי מפחד מעבודה קשה?

פורים חלף עבר לו וכבר שכחנו את ימי השמחה ונכנסנו לימי הלחץ. ולמרות שאני יודעת שלימים שלפני ניסן יש תכונה ברורה להיות ימים מלחיצים עוד מימי יציאת מצרים, בהם היו צריכות הנשים להתכונן לצאת עם כל המשפוחה ברכוש גדול ועם כל המכות והבלגאן מסביב, עדיין, אני מרגישה מעין התנגדות פנימית לתחושה הזאת, מה שגם בעלי לא מחבב אותי במיוחד כשאני מסתובבת בבית כמו רוח סערה מתנשפת ופרועה.

לפעמים נדמה לי שאני כמו דון קישוט שנלחם בטחנות הרוח, רק שהקרב שלי הוא נגד החמץ ובעיקר נגד האגו.

יש בי מלחמה פנימית בין הרצון לאפס את הבית ולהגיע לכל המקומות אותם אני מזניחה כל השנה, לבין הניסיון רב השנים שמוכיח, שוב ושוב, שיש מחיר למרוץ הזה, ולפעמים כבד מנשוא.

מאמרים נוספים בנושא:

אני לא מרי פופינס

עבדים היינו… ועכשיו?!

הרצוי והמצוי ומה שביניהם

האמת? אני מאמינה שיש לי חמץ בארונות כמו כמעט בכל המקומות אליהם יכולים להגיע הילדים בבית. אבל אני הרבה יותר מודאגת מהחמיצות שנוצרת בתוכי, כשאני יוצרת בדמיוני סדר וניקיון מופתי בכל פינה ונתקלת, שוב ושוב, במציאות שטופחת על פניי ומזכירה לי: שעם תינוק בן שנה שזוחל בכל מקום בבית ועוד שלושה קטנים שאינם מורגלים בעזרה והתחשבות, הסיכוי להגיע לשלמות של הדמיון שואף לפחות מאפס!

ובכל זאת, בבירור עמוק יותר אני שואלת את עצמי – האם אין לי איזו פוביה נסתרת מעמל? האם אני מפחדת מעבודה קשה?

התשובה די ברורה לי. יש סוגי עמל שאיני מפחדת מהם כלל, ואני אף חפצה בהם. למשל, היציאה מהבית להופעות – לשמח ולגעת באנשים, נדמה לי שאני לא יכולה לשבוע מזה לעולם. זהו העמל של הבית ושל הילדים שמבעית אותי. זוהי הקללה שלי, וגם הברכה שלי. ולמרות שאני בוחרת שוב ושוב להמשיך לעמול בבית, להביא עוד ילדים ולא להיכנע לפחד, עדיין, ישנו הדיון האינסופי הזה בין הרצון להשתחרר וצאת לעמול בחוץ, לבין הצורך להיכנס פנימה הביתה, לקרוע את עצמי בעבודה כפוית טובה בלי שום מחיאות כפיים, ולהסתפק בליהנות מהרגעים הקטנים ומעמל כפיי – הלא הוא בית המקדש מעט שלי.

לפני תשע שנים וקצת נולדה בתי בכורתי. עדיין לא הייתי מונחת לגמרי בעולם התשובה, לא שמרנו שבת וגם בכשרות זייפנו, הייתה לנו טלוויזיה בבית, ועם כל זה הייתה ידיעה שיש בורא לעולם, רק שהתקשינו להטמיע אותה בחיינו.

לקח לנו המון זמן להחליט מה יהיה שמה של התינוקת שלנו. יותר משבוע התלבטנו ושום דבר לא האיר לנו. אני מאוד אהבתי את השם אודליה, אבל בעלי פחות התחבר. השם הבא שעלה והיה קרוב מספיק והתקבל על שנינו היה – עמליה.

זה שם קצת ארכאי, ובאמת, עד היום היא תמיד היחידה בגן ובבית הספר עם השם הזה. ברבות השנים ביררתי קצת על השם ונאמר לי שלפעמים הוא עלול להכביד על האדם שנקרא כך. אני בטוחה שלא סתם בחרתי את השם הזה, למרות שהנסיבות הראו שזה היה כאילו במקרה. עמל-יה, עמל השם. זה היה שם נבואי שרמז לנו על הבאות.

אולי גם זה יעניין אתכם:

בן אדם, לעבוד נולדת!

המדריך למנקים

פסח, אבל למה פאניקה?

לא גיבורי על

המילה עמל תמיד באה לי בקונוטציה מעט שלילית. אני לא אוהבת לעמול, אני מודה. אני יכולה להיות חרוצה, אך אינני וכנראה שגם לא אהיה מהסוג הנמלי. אני אוהבת לעבוד, אבל אוהבת גם את המנוחה והסתלבט שלי. קשה לי להתמיד לאורך זמן בעבודה קשה ועם השנים למדתי גם לעגל פינות כשצריך. ניקיון מעולם לא היה אהוב עלי והייתה לי עוזרת אפילו כשגרתי לבד בדירת חדר.

מאז עברו כמה שנים, הבית גדל, הילדים התרבו וכך גם הבלגאן. העוזרת כבר בגדר מותרות שאיני מעיזה לצרוך והעמל הוא יומיומי ואינסופי.

זה קשה, אני מודה. אני מכניסה עוד מכונה ואומרת לבוראי "זה לעולם לא נגמר" בטרוניה, ומיד מתקנת "ושלעולם גם לא ייגמר" עם תודה והכרת הטוב.

"אדם לעמל יולד" אומרים חז"ל, ואכן הדברים בחיינו – אלה שמושגים בעמל, יש להם ערך רב יותר מאלה שהשגנו בקלות. העמל יוצר מערכת יחסים, קשר ושייכות לדבר שעמלנו עליו. וככל שזה קשה יותר, כך החיבור חזק יותר.

במסע החיפוש שלי אחר הדיוק המרבי אני מכוונת למצוא את האיזון בעמלי, כזה שלא יצור לחץ ותחושת התקרבנות ומסכנות, אבל כן יאפשר לי ליהנות מעמל כפי וליצור חיבור אמיתי עם המהות של החג. כזה שלא ינבע מאגו ומרצון לשליטה ומושלמות, אלא ממקום אמיתי של בדיקה וניקיון פנימי וחיצוני, כדי לברור את העיקר ולזרוק את הטפל.

ואחרי כל זה, הייתי מאוד שמחה אם מישהו יואיל בטובו להמציא גלאי חמץ כדי שאהיה משוחררת מהלחץ והאובססיה, ואוכל להתפנות לסדר ולניקיון אביבי בלי להיות חמוצה ומוחמצת, וכדי לעמול את השם באמת ולקיים את הנבואה ב: עמלי-יה.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com