רק ככה נצא מזה

החגיגות מאחורינו – וזה סופי. ו…הלחצים לפנינו – וזאת המציאות.
 
הימים תובעניים מעצמם וההכנות לחג תופסות כל מרווח של מחשבה. אבל איך, תגידו, איך אפשר לעבוד כך? כשבין שפשוף לקנייה עומד לו מישהו קטן בתוכנו ולא מפסיק לרטון: "תראה את הקצב מסביב, ואיפה אתה עומד! איך בדיוק נראה לך שתקבל את החג בקצב עבודה כמו שלך, אה? אם בימים רגילים אתה לא מספיק מתאמץ – למה נדמה לך שבערב פסח תקבל פתאום מרץ, שההכנות ייסעו כמתוכנן? נו, נראה אותך מגיע נורמאלי ליל הסדר…"
 
ואל תשכחו, שתמיד – אבל תמיד – גם אם סיימתם כבר שלושת רבעי מההכנות – יהיה לו משהו לומר שיסתיר את הראות ויטען (זוכרים כמו מי?): "וכל זה איננו שווה לי…"
 
איך אפשר בכלל להתחיל את הניקיונות לפסח כשבפנים יש כל כך הרבה חמץ של מרירות והחמצות אישיות?
 
לרבי נתן מברסלב תשובה יסודית להפליא.
 
עם ישראל היו במצרים קרוב לרד"ו שנה וכבר מגרדים את תחתית סיר הטומאה שבו הם שוהים. חומר ולבנים גודשים את המוח וערימות טיט גודשות את הלב. יום שחולף אינו נוטל איתו את מצוקות העבר, אלא מביא בעקבותיו יום כואב נוסף. הידיים הופכות למכונות עבודה, המחשבה והרגש מתכהים. אין שמחה, אין חיות, ומי מדבר בכלל על לימוד תורה. מסביב רק מצריים ומגלבים דואבים, ואלילים. המון אלילים. כן, עבודה ואלילים. זה מה שהיה להם במצרים. לא תורה ולא אלוקים שהביאו את הגלות. רק עבודה ואלילים. רק.
 
וכשנגדשת הסאה, לאחר כמאתיים(!) שנה, העם הדווי נזכר להרים עיניים למעלה. 'די, רוצים גאולה…' הפטיר אי-מי בלאות כשתהה לפתע 'אולי בעצם יש מישהו מסובב, ולא רק אלילים?…' חברו בקושי שמע, ואם שמע – מן הסתם לא הבין מה פירוש המילה. עמוק עמוק, בתוך ביצת החולין והטומאה. עמוק בתוך "היש אלוקים בתוכנו" – אולי בכלל אין. מסביב, הרי, רק אלילים למלוא העין. רק.
 
ומשם, מעומק הבור, אבא שומע את הבנים שלו נזכרים, סוף סוף.
 
המון זמן הוא ממתין להוציאם. אבל…
 
משם??? מעומק נוראי של כפירה ושל עבודה זרה, משם??? משם הוא יוציאם לקראת מתן תורה??? הייתכן???
 
אבל אבא אינו מביט אל הררי הגרוטאות האיומות שמסתירות את הראות. הוא הופך בהן והופך. עוד קצת ועוד… אלו הבנים שלו, לא יכול להיות שאין בהם אפילו מעט טוב. הוא הופך שוב. הו, הנה. הוא מצא איזו נקודה של נחת בתוך ערימת השחת. אף יהודי אחד לא שינה את שמו לשם מצרי! מיוחד ממש.
 
הוא מחפש עוד. הו, הנה. הם מדברים בלשון הקודש. לא להאמין! בתוך ים שחור כזה של כפירה נותרה לשון הקודש? מפליא.
 
עוד קצת. הם שומרים את גבולות העם היהודי! אינם נישאים לגויים בשום אופן. מדהים. בתוך שחור הטומאה והכפירה – אבא מוצא יהלומים! הנה, הבנים שלו לא באמת כופרים. הם נותרו בנים.
 
והוא גואל אותם משם, ומהר. כי הם הבנים שלו. בכל מצב.
 
"החודש הזה לכם" וכו'". אם חשבנו שהקשר היחיד של פרשת החודש לכאן הוא ראש חודש ניסן – הרי לכם טעם נוסף. רבי נתן שולה ממילים אלו את אבן היסוד בעבודות הפסח: "כי פרשת החודש, היינו קידוש החודש, היא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל בעת יציאת מצרים, כי עיקר הגאולה של יציאת מצרים היה על ידי בחינת הנ"ל, בבחינת (יחזקאל ט"ז): "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך", היינו שישראל היו מלוכלכים, כי היו בבחינת מ"ט שערי טומאה כידוע. והשם יתברך ריחם עליהם ומצא בהם נקודות טובות אפילו בתוקף טומאת מצרים שהתגברה עליהם, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (מדרש תהלים קי"ד), "בשביל ד' דברים לבד נגאלו…" זה בחינת נקודות טובות שמצא בהם השם יתברך אפילו במצרים ועל ידי זה נגאלו. וזהו, "ואומר לך בדמיך חיי בדמיך חיי", אפילו בתוקף הדמים והלכלוכים אף על פי כן, "חיי", כי גם שם יכולין למצוא נקודות טובות כנ"ל, שעל ידי זה נגאלו כנ"ל" (ליקוטי הלכות הה"ב, ה"א).

כן. אפילו בתוקף הלכלוכים, בתוקף חוסר הארגון שלנו לפסח, בתוקף העצלות ואי ההספקים, לדעתנו. כן, שם נמצא נקודות של אור בתוך השחור. נדבק בדרכיו של מקום – "מה הוא מוצא נקודות טובות – אף אתה…"
 
כי רק ככה יוצאים מהגלות הפרטית. ולא, אל תאמינו לי. תאמינו לרבי נתן!