חופשה חלומית
בזמנים רגילים, היא לא הייתה עושה את זה בעד שום הון שבעולם. הפעם, היא נתנה לחלום צ'אנס, לראות אותו מקרוב וליהנות. שרון רוטר על החופשה החלומית דווקא בחג.
האוהל שלנו קצת מבולגן, ואני מבקשת מהבנות לקחת את התינוקות החוצה כדי לארגן אותו לכבוד החג. בכל זאת, קצת קשה לסדר אוהל כשילדים מתרוצצים בין הרגליים. הילדות מיד מוצאות חברות בנות גילן, שגם הן מלוות בפעוטות משלהן וחוברות יחד למשחק משותף. אני מתמלאת נחת לראות את הבנות שלי, הבכורה כמעט בת-מצווה והשנייה שנתיים מתחתיה וכבר הן כנערות, עם מניירות של אימהות קטנות.
אני מנערת את השטיחים, מקפלת כמה בגדים ואוספת את הסידורים לארונית הקטנה. מתעורר בי רצון להכין את הנרות כבר מעכשיו, אפילו שעדיין מוקדם בבוקר. בפשטות, אני מוזגת שמן זית אל הכוסיות ומניחה בהם פתיליות. זהו, אני מוכנה לחג. היום נאכל כולם יחד, המוני עמנו ישראל.
פעם לא אהבתי לצאת בזמנים של חופש ובחול המועד לא היינו מעזים לצאת לטייל – פקקים, מנגלים בכל מקום, רעש ובלגאן גרמו לנו להישאר בבית. אבל עכשיו זה אחרת. הרחבה הגדולה לרגליו של בית המקדש החדש מלאה, אבל אין רעש, לכלוך או בלגאן. ההרמוניה שולטת בכל.
אני יוצאת אל קרני השמש המלטפת לחזות ביופי השמימי של בית מקדשנו השלישי. ההתפעמות בלתי ניתנת לריסון. הלב לא יכול להכיל יופי ואמת כאלו. זה כמעט קשה להסתכל עליו ישירות. מספיק מבט אחד, אפילו מזווית העין, כדי להתמלא ביראת כבוד גדולה. מעולם לא הרגשתי כך את הקדוש-ברוך-הוא בתפארתו. אני יודעת שזהו רק חלקיק קטן ממנו, חלקיקון שהוא מוכן לגלות לנו, אבל כרגע זה ממש מספיק.
מאמרים נוספים בנושא:
תמיד רציתי שהאמת תתגלה, שהמסך יוסר סוף סוף, שנדע לבטח. עכשיו, אחרי שזה קרה, אפילו שחיכיתי לכך אני מרגישה שקשה לי להכיל. כרגע זה מספיק חזק ואני מחכה להתרגל לתחושה לפני שיגיע הרגע הגורלי – כשהמשיח יישא קבל עם ועדה את דברו. כולנו מתרגשים מהמעמד. שביעי של פסח בפתח, ולמרות שאנו חוגגים אותו שנים לאף אחד מאיתנו לא ממש ברור עניינו של חג זה. כמובן שיש לו סימוכין בתורה, וידוע שביום זה נגאלנו באופן סופי ממצרים – כשהים נפתח וכל המצרים טבעו בו. ועדיין, יש כל כך הרבה סודות שצריכים להתגלות, ואנו מחכים בצימאון לדעת.
אני מסוקרנת מדמותו של משיח. עד כה רק ראיתי אותו מרחוק, אבל הרגשתי אותו מבפנים. זה ממש מדהים. אני יכולה להרגיש את קרבתו גם ממרחק של קילומטרים. ולא רק אני, גם הילה חברתי שיושבת באוהל לידי עם משפחתה וענת, נירית, הילדים, הבעלים – כולם.
התחושה הזו מהלכת על האיברים כמו קסם, זה מין מסאז' לנשמה. משהו בנוכחות שלו גורם לי להרגיש קלה יותר, קופצנית ומלאת חיות. אני מרגשת כמו ילדה ודמעות עולות בעיניי. לא שמתי לב שכל חברותיי נעמדו סביבי ואנו מתקרבות אחת לשנייה, אוחזות זו ביד זו ופוצחות בריקוד ספונטני במעגל. בין רגע נשמעים המיית תופי הדרבוקה והטמבורין (אלו תופי המרים כמובן) ואליהם מצטרפת שירה גדולה – שירת הודיה, שירת הללויה. הגברים כולם בתפילה. מעניין מה יספרו כשיחזרו. עדיין לא ביקרתי בהיכל התפילה. טרם התקרבתי לתור את בית המקדש. כרגע מספיק לי מרחוק. אבל בקרוב, הסקרנות תתגבר על היראה ואסור מיד להרגיש את חומו של בית השם.
הילדים רעבים ואנו ניגשות להתקין סעודה קלה. הבעלים תיכף יחזרו וגם הם ירצו לאכול. בעלה של לילך הוא כהן. מעניין מה ביקשו ממנו לעשות במקדש, עכשיו כשאין קרבנות. היא לא ראתה אותו כבר כמה ימים. תהליך הטהרה לוקח זמן רב. איני יודעת אם זכה כבר להיכנס אל תוככי המקדש. היום בערב אולי נדע…
אוויר חדש נושב עלינו. רוחות מלאות בניחוחות הממלאים את הלב בתקווה. את שביעי של פסח השנה נחגוג כמו שמעולם לא חגגנו – בשיר חדש כפול, משולש, מרובע…
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור