חוצפה, אמרנו?
בואו להזיז דברים עם חוצפה! כי מה לא עשינו וכמה התפללנו ודפקנו על שערי שמים, בכינו והתחננו, ושום דבר לא קרה. נסו את החוצפה, זה עוזר!
זה מפליא אותי כל פעם מחדש. כי איך יכול להיות, אחרי שאדם רואה בעיניו דברים שלא יאומנו כי יסופרו, מראות אלוקים חיים ממש, שכל הסובבים אותו – מבלי שיהיו אנשים רוחניים רמי מעלה – מרגישים שנעשו עם האדם זה ניסים, והוא? הוא רק מתנסה בניסיון כלשהו – חסר לו משהו, מישהו קצת הציק לו – וזרם בלתי פוסק של תלונות ובכיינות חינם נשפכים ממנו כאילו כלום לא קרה לפני כן, כאילו לא הזיזו הרים בשבילו, לא הפכו עולמות וסידרו לו את החיים על הצד הטוב ביותר. זה באמת מפליא. מה, הניסיון האומלל הזה השכיח ממך את כל מה שעשו בשבילך? את מה שראית במו עיניך וחווית מיד ראשונה? מאיפה נובעת התנהגות נוראה שכזו?
התורה הקדושה מלמדת אותנו בהתנהגות של עם ישראל, אחרי שיצאו ממצרים – וכמובן אין כאן שום עניין לדון את עם ישראל לכף חובה, אלא רק לקחת מוסר לעצמנו – היא בעצם הדרך שכל אחד מאיתנו מתנהג כאשר הניסיונות פוקדים אותו. אדם רואה ניסים, טועם את טעמם של החיים האמיתיים, מתעלה ברוחניות שלו, מתחזק בגשמיות שלו, מתקרב לעבודות נפלאות והשגות שלא חווה, אנשים מוסרים את נפשם בשבילו – אבל ברגע הניסיון, נדמה לך שלא מדובר באותו אדם. והכי מצער שהוא עוד משתמש "באמונה" המעוותת שלו כדי לחלוק ולבזות, להתלונן ולהתבכיין, לכעוס ולבעוט…
מאמרים נוספים בנושא:
תודה, המילה הכי קשה למתלונן הסדרתי
אז זהו, לא מדובר כאן בסיסמה נבובה וחלולה, גם לא איזה סטיקר שמדביקים על שמשת הרכב 'תן חיוך הכל לטובה' ו'ברוך השם אני נושם', ממש לא. אמונה, בנקודה הפנימית והאמיתית שלה, היא דרך חיים שמלווה את האדם בכל רגע בחייו, בכל מחשבה שלו. עולמו הפנימי של המאמין שונה בתכלית מהעולם הפנימי של האדם עם 'האמונה הרדומה'. וזה בא לידי ביטוי בהתנהגות ובתגובות שלו על כל דבר ודבר.
תודה.
אמונה והכרת הטוב – אמירת תודה בפה מלא! הן דבר אחד ממש. אמונה, משמעה שהקב"ה מחיה ומנשים אותי, מאכיל ומלביש אותי, מלמד אותי ונותן לי הכל, מושיע מאינסוף צרות ובעיות. אדם שחי את האמונה הפשוטה הזו באמת, חייב להרגיש אסיר תודה לבורא עולם בכל רגע בחייו, הוא לא יכול להעביר מנגד עיניו את כל הטובות שהקב"ה מרעיף עליו כל הזמן, לכן כאשר נתקל בבעיה מסוימת הוא יודע שהבורא כל כך טוב – משפיע ומיטיב איתו, הכתובת היחידה תהיה רק אליו! כלומר, הוא מאמין שגם הניסיון הזה הוא ממנו והוא רק לטובה גדולה ועצומה, לכן הוא לא מתבכיין או בועט בייסורים אלא רק אומר תודה מכל הלב ובשמחה! לעומת זאת, אדם שחי את עצמו – אדם עם אמונה רדומה או חלילה בלי – הוא מאמין ש'אני' עובד, 'אני' מביא פרנסה, 'אני' זהיר, 'אני' יודע להסתדר לבד, 'אני' ו'אני'…
הנקודה הזו נוגעת גם ביחסים שבין אדם לחברו. אדם יכול לדבר גבוהה גבוהה על האמונה אבל אם הוא רואה רק את ה'אני' שלו ומרגיש שכולם חייבים לו – הוא אדם רע – לעצמו ולזולת, למשפחתו ולכל הסובבים אותו. אבל אם הוא מרגיש את המחויבות שיש לו כלפי אחרים – מנהג האוטובוס שעוצר לו לפעמים גם אחרי התחנה, עובר למפני האשפה ברחובות שבעצם עבודתם הוא זוכה לסביבה נקייה, ועד לבעל החנות, הפקיד בבנק ועוד אנשים שעושים איתו חסדים רבים, אם הוא מדבר אליהם בכבוד הראוי, בדרך ארץ, סולח ומוחל, מגלה סבלנות, לא מקלל ולא דוחף, ובטח לא צועק על שום אדם – אכן מדובר באדם שכדאי מאוד להיות בסביבתו וללמוד ממנו.
אולי גם זה יעניין אתכם:
כי זה העניין – לא להיות כפויי טובה! שכן, אדם הכופר בטובתו של חברו – מדובר פה בכפיות טובה כפולה ומכופלת משום שהוא כופר בחברו וגם בבורא עולם, שבחר בו להיות צינור להשפיע לך טוב וחסד.
הכרת הטוב מולידה מהאדם שבח והלל לבורא עולם על כל נשימה. הוא לא צריך לחפש את חסדי הבורא שעשה איתו לפני שנה או שנתיים, משום שבכל רגע הוא מרגיש את התחדשות החסדים הללו עליו. "חדשים לבקרים רבה אמונתך". הרגשת הכרת טוב שבתוכו מתעצמת מרגע לרגע והוא כל כולו תפילה "כיצד אוכל לשלם לבורא? מה אשי בלה' כל כל תגמוליו?" התודה ממלאת את חייו. המחשבות שלו הן רק איך לעשות טוב ונחת רוח ליוצרו. הוא לא מחזיק שום טובה לעצמו ואין לו את ההרגשה הנוראה הזו של "מגיע לי". הוא כל כולו תודה על כל נשימה ונשימה.
וכשהתודה הופכת לחלק מהאוויר שהוא נושם, הוא עסוק בתכלית שלו – "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". מי שרואה את חסדיו של הבורא עליו בכל רגע לא יכול לחשוב לעשות משהו רע, לעבור על רצון הבורא. לכן האמונה והכרת הטוב הם דבר אחד, ורק על ידי שתי המידות הללו אדם יכול לזכות לתיקון המושלם של "בין אדם למקום" ו"בין אדם לחברו".
אמונה לא יכולה להיות מהשפה לחוץ, היא משהו פנימי, עמוק ואמיתי. בני ישראל במדבר לא שכחו את הבורא, הם הרי אמרו: "מי ייתן מותנו ביד ה'", "היש ה' בקרבנו אם אין" – לכאורה, זה מרגיש כמו התבטלות מוחלטת כלפי שמים, אבל בפנימיות זה שיא המרידה, פסגת ההרגשה של "אני" ו"מגיע לי", שזו קליפת המן-עמלק המגיע להילחם עם ישראל ומצנן את האמונה של כל העולם כולו. והאם זה עצר שם? גם אחרי שקיבלו את התורה ושמעו מפי הגבורה "אנוכי ה' אלוקיך" – הם המשיכו להתלונן, חטאו בחטא העגל, בחטא המרגלים והביאו עליהם ועלינו את חורבן בית המקדש וכל הצרות שמלוות אותנו עד עצם היום הזה.
והאמת, זה מתסכל.
חוצפה, אמרנו?
דפוס ההתנהגות הבכייני והמתלונן – אז והיום, הוא אותו דבר. כן, גם כשעברו אלפי שנים מאז, כל דבר קטן בחיים שלא הולך כמו שאנחנו רוצים – אנשים יוצאים מהכלים, מתרעמים במחשבה דיבור ומעשה. למה התור בבנק כזה ארוך? למה הוא לא חייך אלי? למה ההיא לא הקשיבה לי? קמתי מאוחר… חגיגה של תלונות.
אבל אנחנו רוצים לעצור את מעגל הקסמים הנורא הזה. איך? עם האמונה והתודה. להתחזק ולהשתדל לפחות לעמוד בניסיונות בגבורה, לראות שכל ישותנו ומהותנו אומרות אמונה והרגשה עמוקה של תודה על הכל. קודם, כלפי הסובבים אותנו – כי אם אדם לא רואה את הטובות שאחרים עושים בשבילו, כיצד יראה את אלה שבורא עולם עושה בשבילו?!
בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן! אל תרים את קולך על אדם שדעותיו שונות ממך, אל תבזה את החברים שלך, גם לא את הילדים אישה/בעל.
מהיכן מגיע דפוס התנהגות שכזה, ובולט עוד יותר דווקא בדור הזה, דור עקבתא דמשיחא? מה"חוצפה יסגי", חוסר הכרת הטוב. כל הקשרים שיש לאדם בין אדם לחברו – שהם "הכלל הגדול שבתורה" כפי שאומר רבי עקיבא, כולם מושתתים על הכרת הטוב. אי אפשר להפריד בין האמונה להכרת הטוב, שהיא התודה. מי שמפריד, או מנסה לעשות זאת, גורם לכל המחלוקות, לשנאת חינם, לדיבורי לשון הרע, להתרת דמם של אנשים, לחלוק ולבזות – והכל כביכול "בשם האמת" או "בשם התורה". ואין חילול השם גדול מזה.
אנחנו מתפללים, דופקים על שערי שמים ומבקשים שהבורא יגאל אותנו. רוצים לראות כבר את הסוף, את הקץ לגלות הנוראה הזו, את ותחילה וראש לפדיון נפשו. אבל למה זה עדיין לא קורה?
היום כשיש ספרים שמדריכים אותנו על כל דבר – זוגיות, פרנסה, בריאות, חינוך הילדים, תפילה, להשתמש נכון בחכמה שקיבלנו, יש גם ספר שמלמד אותנו לומר תודה, ממש כך. בצורה הכי פשוטה. שעריו בתודה בתוספת המרגליות הנפלאות ששינו לאנשים את החיים, הביאו את הגאולה הפרטית ללא מעט אנשים בכל תחומי חייהם!
שמעתי מאנשים שאפילו פתחו קבוצות של חיזוק באמירת תודה מכל מיני מקומות בארץ. וזה לא מפליא, הרי עם הטכנולוגיה המתקדמת היום אפשר ללמוד בחברותות עם אנשים מכל העולם!
כתבו לעצמכם ספר זיכרון – ספר הזיכרון הפרטי שלכם על כל התודות, הניסים והחסדים שחוויתם, שבורא עולם עשה אתכם, עיינו בהם מדי פעם כדי שלא תשכחו לעולם, כדי שלא תזרקו את האבן לבאר ממנה אתם שותים.
אמרו תודה לכל אדם שמטיב אתכם, להורים, לחברים, לאישה/בעל, לילדים, לשכנים, לנהג האוטובוס, למנקה הרחובות – לכולם! אנשים עושים איתנו חסדים וזה לא דבר מובן מאליו בכלל, אפילו שמשלמים להם משכורת, אפילו אם נדמה לנו ש'אמא צריכה לכבס ולהכין לי אוכל' וכן הלאה. אור התודה הוא דרך חיים של פנימיות ואמונה, הוא תיקון בכיית החינם של אבותינו והתיקון לכל הבעיות של הדור בו אנו חיים! ויהי רצון שנזכה לגאולה במהרה בימינו, מתוך אהבה, רחמים ותודה, גאולת עולם מתוך שלום והשקט ויתגלו מלכותו וכבודו של הבורא במהרה בימינו, אמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור