חיים של סיר לחץ

למרות כל הקדמה, לא נראה שמישהו מאיתנו מרגיש שמח וטוב יותר מהסבתות שלנו, שלא היה להן פסיק ממה שיש לנו!

5 דק' קריאה

הרבנית שיינדל מוסקוויטש

פורסם בתאריך 06.04.21

למרות כל הקדמה, לא נראה
שמישהו מאיתנו מרגיש שמח וטוב
יותר מהסבתות שלנו, שלא היה
להן פסיק ממה שיש לנו!

 

חיים של סיר לחץ – חלק 1

זה מדהים מאוד שבעולם מתפתח ומתקדם בו אנו חיים היום, לעומת החיים במאות הקודמות, השלום, הרוגע והשלווה שאנחנו כל כך מתאווים אליהם פשוט חומקים לנו מהידיים. למעשה, בדור המתקדם הזה אנשים יותר עצבניים, נסערים ובכלל לא מסופקים, מאשר בעבר.

לא מזמן, ואני מדברת על התקופה בה סבתי הייתה חיה, בכפר הקטן בו היא גרה את המים – לשתייה, כיבוס או כל צורך – היו שואבים מהבאר! כי מים זורמים מהברז היו פריווילגיה של אנשי העיר. הדודה-רבא שלי, פיגא, אחות של סבתא שלי, שהייתה אישה מאוד מבוגרת כשהתחתנתי, סיפרה לי שכאשר היא הגיעה לעיר בפעם הראשונה בחייה היא ראתה "מים שיוצאים מהקיר", והיא הייתה כל כך המומה! "בדיוק כמו בזמן המדבר כשמשה רבינו הכה בסלע והמים יצאו ממנו" – היה התיאור שלה ל"תופעה המדהימה".

וכאשר סיפרתי לה שהגעתי לארץ ישראל במטוס, היא הביטה בי בפליאה ואמרה: "באמת עפת בשמים? לא פחדת ליפול למטה?" התגובה שלי, כצעירה יהירה, הייתה: "לטוס במטוס כל כך מקובל היום כך שאף אחד אפילו לא חושב על דברים כאלה".

כששאלתי אותה מה היא חושבת על כל העניין של מטוסים וטיסות, היא אמרה שהיא לא מסוגלת להבין איך מכונה יכולה לעלות מהקרקע ולעוף, מכיוון שזה לא כמו הציפור שהשם ברא עם היכולות לעוף. אבל אם ‘עפתי’ (ונשארתי בחיים לספר לה על האגדה) היא הבינה שזה אכן אפשרי. זה הזכיר לה, כך אמרה, את הבטחתו של השם ש"ישא אותנו על כנפי נשרים".

הדודה-רבא שלי הייתה אישה מאוד קטנה וכל כך זקנה, ובקושי הגיעה לגובה הכתפיים שלי והייתה כל כך לא מודרנית (לפי ראות עיניי הצעירות). אבל מה, הייתה חדה כתער. היא הייתה אישה מאוד מפוקחת וחכמה. וכשהיא הסתכלה עליך בעיניה הקטנות והחדות, יכולת להרגיש שהיא מצליחה לראות בנוכחותך את הכל. הייתה לה דעה על כך דבר, ולמרות שהייתה אישה מאוד עסוקה כל היום בתפילות ואמירת תהילים ובקושי יצאה מפתח ביתה, היא ידעה לקלוע למטרה בהבחנותיה. הייתי מרותקת ומאוד מסוקרנת מהחדות והאינטליגנציה שלה, למרות שהיא גרה במאה שערים מהרגע שהגיעה לארץ ישראל.

זה היה מעניין מאוד איך הדודה-רבא שלי ידעה לקשר כל דבר בחיים עם התורה, ואני כל כך מתביישת שלא שאלתי אותה מה היא חשבה, למשל, על מכוניות או רכבות, כשראתה אותן בפעם הראשונה בחייה, בגלל שאם ברז מים היה המצאה חדשה בשבילה אז גם רכבות ומכוניות. לא פעם אני תוהה איזה קשר הייתה מוצאת לכלי התחבורה הללו עם התורה…

אתם יכולים לתאר לעצמכם? הכרתי מישהי שברז מים בשבילה היה "המצאה"?!

כשסבתא שלי הייתה אישה צעירה, היא התאמצה מהבוקר עד הערב רק בלכבס, בתוך גיגית, את הבגדים והמצעים בידיים שלה. יום הכביסה עצמו היה פרויקט לא קטן בכלל שהצריך המון זמן ואנרגיות.

וגם לא היו עופות מוכנים לבישול, כמו שאנחנו מכירים היום, על המדפים בחנות של הקצב, או לחם מוכן שאפשר לקנות במכולת הקרובה. אם רצית לאכול ארוחה, אז היית צריך לעבור את השלבים הבאים: קודם, ללכת לשוק ולקנות עוף (חי!) ומשם, לרוץ לשוחט. לאחר מכן למרוט במשך שעות את הנוצות, וזאת הייתה עבודה קשה ומעייפת בפני עצמה (למרות שאת הנוצות היו אוספים ושומרים למילוי השמיכות לחורף), לנקות ולהכשיר את העוף, ורק אחרי זה יכולת לבשל אותו. 3/4 יום עבודה בשביל חתיכת עוף…

האם אנו חושבים בכלל על איך שהחיים פעם היו קשים וכמה ברי מזל אנחנו היום? בימינו ובדורנו יש לנו את כל סוגי המכונות שיכולות לעזור לנו: מכונת כביסה, מייבשי כביסה, תנור-גז לאפייה ובישול, מיקרוגל, מקררים, מקפיאים… – זו, כמובן, רשימה חלקית מהמכשירים הנחוצים לנו, שבאותם ימים בכלל לא הומצאו (מי בכלל חשב עליהם?). והרשימה עוד ארוכה וגורמת לכאב ראש לא קטן כשעוצרים לחשוב עליה לרגע.

ואל תשכחו איך אנחנו מדליקים את האור (במהירות האור) רק בלחיצה על המתג. גם זה לא היה אפשרי אז. ומה עם האמבטיות ובית-הכיסא? גם אלה "המצאות מודרניות".

אני בעצמי ‘חלק מההיסטוריה’ ולא פעם צחקתי על זה עם ילדיי, בגלל שנולדתי לפני שהמציאו את הפניצילין והאנטיביוטיקה. הן היו "המצאה חדשה" בשבילי. אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שהרופא הגיע אלינו הביתה ונתן מנת פניצילין לאחותי הצעירה, שכבר הזתה הזיות כאלה בגלל החום הגבוה שהיה לה, ואיך תוך חצי שעה, טמפרטורת הגוף שלה התייצבה והיא יכלה לדבר איתנו מתוך ‘שפיות’. איך התרגשנו מ"תרופת הפלא" שעמדה לתת ‘נוק-אאוט’ לכל המחלות. איך שהזמן השתנה… אבל אנטיביוטיקה, אם משתמשים בה לא כראוי או בצורה מוגזמת, היא, לרוע המזל, לא התשובה לכל "המחלות" שלנו.

פעם הלכתי עם המשפחה שלי למוזיאון המדע בלונדון. היו שם המון תצוגות, אבל רציתי מאוד להגיע לאזור בו מוצגים פריטים היסטוריים. לכן הלכתי לתצוגת המטבחים מתקופות קודמות. וראו איזה פלא! בין כל הפריטים ה’קדמוניים’, שנותרו לזיכרון, ראיתי את מכונת הכביסה של אמא שלי וגם את המסחטה הידנית שלה. הילדים שלי היו המומים מההתרגשות שנלוותה למראה "המכשירים הישנים". הם לא הפסיקו לשאול אותי איך יכולנו להסתדר עם ‘דברים כאלה’ ב"ימים ההם".

אבל למרות כל הקדמה, לא נראה שמישהו מאיתנו מרגיש שמח וטוב יותר מהסבתות שלנו, שלא היה להן פסיק ממה שיש לנו. אנו מובילים סגנון חיים לחוץ שהוא ניגוד בוטה לסגנון חייהן, ולמרות שהן היו עסוקות כל היום קצב חייהן היה איטי ורגוע יותר.

אם הסבתות שלנו היו יכולות לצפות את הזמן בו נשים יזכו לכל הנוחות המודרנית שעכשיו כל כך זמינה, הן היו אומרות בערגה שעם כל הכלים, המכונות והמכשירים חוסכי-המאמץ והכוח, הנשים של היום לא צריכות להיות בלחץ התמידי שהן נמצאות בו, בין אם להכין ארוחה או בהשקעת מאמצים בכיבוס הכביסה. לאישה של ימינו, כך הן היו אומרות, יש את כל הזמן להשקיע במשפחה שלה ולעשות הרבה מצוות ומעשים טובים.

אולם, אנו עדים היום להיפך הגמור. אנחנו, הדור עם כל ההמצאות והמכונות שחוסכות מאיתנו מאמצים רבים (הכל בלחיצת כפתור…) לחוצים וממהרים כל הזמן ונמצאים במרוץ תמידי.

למה זה קורה? למרות כל השפע הזה הלחץ בחיינו, כך מסתבר, רק גובר מרגע לרגע! והתוצאה? דור שסובל מהרבה מחלות "מודרניות" שלא היו מוכרות לסבתות שלנו, כמו התמוטטות עצבים והפרעות נפשיות, שתיים מתוך רשימה ארוכה.

הסיבה העיקרית ללחץ המוגבר הזה היא, שיש לנו את כל מה שהסבתות שלנו היו מחשיבות לחיים בסטנדרטים גבוהים. את מה שאנו מחשיבים כהכרחי ונחוץ בצורה מוחלטת היום, בתקופה של הסבתות שלנו היה נחשב ללוקסוס שערורייתי שלא נשמע כדוגמתו.

מי, באותם זמנים, היה חולם שיהיה לו רכב, כשבאותה תקופה הדבר שהיה שווה ערך למכונית הוא סוס ועגלה? זה עלה המון כסף. אבל, מצד שני, למי היום אין מכונית, שגם עולה הרבה כסף, עוד אחד מהפריטים במרדף הזה? ובכלל, אפשר לחיות בלעדיה? ולאלה שעדיין אין רכב, גם בימינו, יש את האופציה של התחבורה הציבורית – מוניות, מוניות שירות, אוטובוסים וכו’, שגם השימוש בהם גובה מחיר לא זניח בכלל.

ומה עם הבתים שלנו על כל תכולתם? אני בטוחה שהבתים של הסבתות שלנו לא נבנו עם כל הנוחות שיש בבתים שלנו. והגודל? מן הסתם הסתכם בחדר אחד, מתוך כמה שיש לנו. ולא רק שלא היו להן מטבחים יפים (ובטח לא שני כיורים) או מרצפות, אלא גם לא היו להן ארונות שמכילים את כל הבגדים שיש ברשותנו היום.

כל המכשור המודרני שיש לנו הוא בהחלט דבר טוב, דבר שמאפשר לנו לעמוד בנטל והעבודה שמחכה לנו כל יום. (כי גם אם לסבתות שלנו היה את כל השפע הזה, אני בטוחה שהן, כמונו, לא היו מסתדרות בלעדיו).

הלוקסוס והמותרות של אתמול, שרק הרוטשילדים של אותה תקופה יכלו לחלום שיהיה להם, הם הדברים החיוניים והכרחיים של היום. בלעדיהם, אדם בזמננו נחשב לעני ממש.

עם כל השפע הזמין שיש היום אף אחד מאיתנו, אפילו בחלומות שלו, לא היה רוצה לחיות בתקופה של הסבתות שלנו, אבל כאן טמון העוקץ – צריך לשלם על זה!

והמחיר שאנחנו משלמים עליו הוא זמן וכסף – הרבה מאוד כסף!

זמן, משום שלארגן ולסדר עם כל מה שברשותנו מצריך אנרגיות, כוחות ו.. זמן. לנקות את הבית ולהיות במעקב תמידי אחרי כל מה שצברנו, באמצע גם לדאוג למשפחה. בקיצור, לנו הנשים יש פול-טיים-ג’וב.

ולשלם על כל זה, גם צריך פול-טיים-ג’וב… לבעלים שלנו. בין אם זה לקנות את מה שאנו צריכות ובין בתחזוק המכשירים – הבעלים שלנו הם אלה שמשלמים את המחיר (וגם האישה העובדת של ימינו). ולא רק, כי אם הבעלים שלנו לא מרוויחים מספיק טוב אז גם אנו, הנשים, קשורות לשגרת התשלומים שסגנון חיים כזה גובה.

ובגלל זה, ויותר מהכל, אנחנו כל כך לחוצים וממהרים בדורנו.

לצערנו, הגוף שלנו לא נברא כדי לחיות בקצב מטורף כזה, זה לא בריא למערכות העצבים שלנו שנמצאות כל הזמן במצב סוער והרבה לחץ. אנחנו חיים על ה’מסלול’ ורצים לקראת הפריט/מכונה/מוצר הבא שיצטרף לסדר היום המחייב, שגובה מאיתנו מחיר גבוה. אנחנו כל הזמן דרוכים ובקושי יש לנו זמן לנוח. והתוצאה? מחלות "מודרניות" כמו עצבים ולחץ…

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה