חינוך ילדים באהבה

 

 

לא קל להיות הורים.

 

הורה עייף יחפש תמיד את הפגמים בילדיו: הילד עצלן, הוא קטנוני מדי, הילדים רבים על כל שטות. אולם ברגע שיחפש את הטוב שבילד ואת המעלות הטובות שבו, משימת החינוך תהיה קלה יותר, נעימה ומלאה באהבה. וגם אם היא תהיה מעייפת, זה היא תהיה מהבחינה של "עייפים אך מרוצים"…

 

כל ילד שבא לעולם ראוי לאהבה גם אם אינו מחונן או מושלם (ואף אחד לא מושלם!). נשמתו היא חלק אלוקי ממעל. הוא פיקדון שנתן לנו הבורא יתברך. הוא חלק מאתנו, בשר מבשרנו. אם כך, קיבלנו מספיק סיבות טובות כדי להעניק לו אהבה ללא תנאים (מושלם, מוכשר וכו’) – אלא רק בגלל שהוא הילד שלי.

 

חינוך ילדים זה – אהבה! ואין אנו אומרים, חלילה, שההורים לא אוהבים את ילדיהם. אלא, ברגע שילד לא מרגיש שהחינוך הוא קודם כל אהבה וערכים מוסריים, הוא חש מועקה מסוימת בעניין זה, מכיוון שישנם הורים המצפים מילדיהם שיהיו מושלמים בכל: התנהגות, לימודים, ציונים – מבחן שעליו תהיה תוצאה עגולה – 100 לפחות, ועוד דרישות כאלה ואחרות.

 

לעיתים החינוך מתבסס על הדרך שבה ההורים מעצבים את אישיותו של הילד, בצורה כזו שתתאים למסגרות החיים שלהם, ועל דרך זו הם מקנים לילדיהם כללי התנהגות, אורחות חיים ועוד. על פי הגדרה זו, ההורים מעבירם לילד את מה שהם קיבלו מהוריהם ואת מה שהם סיגלו לעצמם בשנות חייהם.

 

ילד שילך בדרך בה חונך, יחשב לילד מוצלח מבחינת החינוך של ההורים המחנכים, לכן ההורים יזקפו הצלחה זו לשיטת חינוכם ולדרך בה הם בחרו עבורו. אך אם המגמה לחנך על פי דרישות חברתיות (שעל פיהן הם גדלו או חונכו) יתכן שההורים יתנהגו, לעיתים, בצורה שתסתור את הדרישות והציפיות שיהיו להם מילדיהם. מכיוון שישנן פעמים בהן ההורים מבקשים מהילד דברים שהם אינם מקיימים. הילד שמרגיש זאת, נפגע מכך ואף מרגיש מואשם על ידי הוריו.

 

כל זמן שהחינוך הוא תוצר של מסר חברתי ואינו מושתת על ערכים אמיתיים, הוא לא יהיה חינוך המבוסס על דוגמא אישית, והיעילות שלו תהיה בסימן שאלה אחד גדול לגבי עתיד הילד. חינוך הילדים מתחיל קודם בחינוך ההורים, כאשר החינוך הוא קודם כל דוגמא אישית ומיושם בדרך החינוך היהודי, שדרכו שונה מזו של חינוך המבוסס על מסרים חברתיים.

 

המחויבות של המחנך על פי החינוך היהודי, היא בעיקרה כלפי הקב"ה שנתן לאדם פיקדון יקר ערך – את ילדיו. ההורה מחנכם לדפוסי חיים ולערכים אותם חפץ הקב"ה לראות מיושמים בחינוך הילד. בדרך זו ההורה לא ידרוש מילדיו לנהוג באופן שונה מכפי שהוא עצמו נוהג. דרך זו חייבת להיות בהכרח גם הדרך שבה צועדים ההורים עצמם, כי תורה אחת היא לאב ולבן, ובחינוך זה אין מצב שבו הילד ימצא את עצמו מואשם על ידי הוריו, או ירגיש כך בזמן שלא יענה לציפיות החינוך שיקבל.

 

המחנך יצטרך לקיים: "קשוט עצמך תחילה" – ראשית על האדם לחנך את עצמו, ואחר כך לחנך את ילדיו בנועם ובאהבה, כמו שכתוב: "דרכיה דרכי נועם". אדם המחנך את ילדיו רואה בהם את עצמו. בכל חסרון שרואה בילדיו הוא מבין שהקב"ה מראה לו מה הוא צריך לתקן ולשפר בעצמו, כי הם המראָה שלו. הוא לא מתלונן על ילדיו ולא מעיר להם בצורה מבישה, כי הוא יודע שהקב"ה יתבע את עלבונם ממנו, משום שהתורה נתנה לו רשות לחנך את ילדיו לעודדם ולחזקם, ואין הוא רשאי לבזותם ולהשפילם, לצערם או לערער את ביטחונם העצמי.

 

עיקר החינוך הוא אהבה

 

צריך כל אדם לאהוב ולפנק את ילדיו, אך לא להרוס ולקלקל באהבה זו, או לתת לו כל אשר הוא יחפוץ ומיד, כי עיקר האהבה הוא אהבת הנפש. הנתינה אף היא חלק מאד גדול המשאיר חותם בלב ובנפש הילד (ואין מדובר בכלל על נתינה שעיקרה מתנות וצעצועים, אלא נתינה רוחנית עם רגשות חיבה, אהבה וכו’). כשההורה משחק עם ילדו בגן המשחקים, מקריא לו סיפור או כל פעילות משותפת אחרת, דבר זה בהחלט יוצר קשר עמוק בין ההורה לילד. וזו בעצם הנתינה, מכיוון שההורה נותן מעצמו ומזמנו לילדיו, גם אם הוא צריך לבלות קצת בגן המשחקים השכונתי, או לבנות גורד-שחקים מלגוֹ, למרות שיש לו לעשות מליון ואחד דברים, שאותם בהחלט ניתן להניח בצד לזמן מסוים, ואת הזמן הזה להעניק לילדו.

 

על ההורה לדעת, שזמן זה הוא בהחלט מתנה יפה ואיכותית יותר מכל דבר אחר שאפשר להעניק לילד. תשומת-לב, חום, אהבה, זמן, הבנה, הקשבה – הם חלק מהגורמים ה"מדשנים ומזינים" את הקשר בין ההורה לילדו, והם-הם ההופכים את החינוך לקל, נעים וחיובי. ילד הוא כמו צמח, ברגע ששותלים אותו במקום ללא אור או כשלא מטפלים בו כראוי, הוא צומח בצורה לא מפותחת. כך גם ילד שלא יקבל את כל הצרכים הרגשיים להם הוא זקוק, לא יגדל כראוי.

 

חינוך ילדים היא אחת העבודות הקשות מאוד. קשה לחנך ילדים מאחר שטבעם הוא להימשך אחר חבריהם ולעשות כמותם. הסביבה היא מודל חיקוי לילד, כשם שהוריו הם מודל חיקוי עבורו בתוך הבית. לכן מוטל על ההורים לרכוש ולטפח, וכמה שיותר, ערכים ומידות טובות כדי שמהם הילד יתחקה ויגדל בצורה בריאה ונכונה.

 

 

החינוך האמיתי מתחיל בתוך הבית. ההורים צריכים להשתדל לא לריב ליד הילדים. הימנעות ממריבות ליד הילד תגרום לו להיות בריא בנפשו ותמנע ממנו צלקות נפשיות מיותרות.

 

ילד שרואה את הוריו מתווכחים – ולעיתים, לא עלינו, הדבר מגיע לאלימות, וכמובן שאין הערה זו מכלילה בתוכה כל בית, אלא בתים בהם יש לצערנו הרב אלימות – מרגיש בלבולים וחוסר בטחון מוחלט. ילד שלא חשוף לויכוחים בין הוריו, גודל עם בטחון עצמי, ללא פחדים או נטיות להרס עצמי, אלא עם חוסן נפשי גבוה.

 

אומר רבי נחמן בספר המידות: "הבנים שוטים כשאביהם כעסן". ילדים ניחנו ברגישות וכושר הבחנה למתרחש סביבם בצורה גבוהה מאוד. לכן בית שהשלום מהווה את הבסיס וההתחלה של בנייתו, ישפיע בצורה חיובית על הילדים הגדלים בו.

 

הילדים לומדים מהר מאוד את ערכיהם של הוריהם. הם קולטים זאת ומשדרים את המסר שנקלט באוזניהם ובעיניהם לפנימיותם. ברגע שהקלט יהיה עם מסרים של אהבה, שלוה, רוגע, נתינה, אחדות וכדומה – זה מה שהם ישדרו לפנימיותם, וזה מה שילווה אותם לאורך כל הדרך. אולם אם הילד נמצא בבית שבו הוריו מגלים תוקפנות, גם כשמדובר רק בתוקפנות מילולית, או כשהכעס וההתנצחות בין ההורים הם "ערוץ תקשורת" כדי "להסביר" את עצמם –  הילדים ללא ספק ילמדו "ויאמצו" הנהגה זו.

 

הנהגות ההורים בבית, כגון: מניעת דיבורי לשון הרע, עשיית מעשים טובים ושיתוף הילדים בעשייה חיובית זו, גילוי התחשבות אחד בשני וכן בילדים, לימוד דרך ארץ ועוד – יהיו מסרים שבהחלט יקדמו את ההתפתחות הילד, את חייו הרוחניים, וכמובן שיהוו תוכן חיובי ומשמעותי בנפשו.

 

 

חינוך ילדים צריך להיעשות עם הרבה אהבה, ומצריך הרבה שיתוף פעולה הנחוץ וחשוב מאוד בתקשורת המשפחתית. חשוב לוודא שערוצי התקשורת בין ההורה לילד תמיד יהיו פתוחים. לתת לילד להבין שיש לו עם מי לדבר.

 

חינוך נכון הוא חינוך המבוסס על הידברות ולא על הכאת הילד, חלילה, או פנים זועפות, מכיוון שהתנהגות כזאת הינה "מרשם" למשקעים בנפשו של הילד, ומהווה מכשול גדול מאוד בהעמקת הקשר עם הילד והבנת נפשו וליבו.

 

רבי נחמן נהג לדבר על עניין זה עם תלמידיו. הכאת הילד, כפי שהוא מסביר, באה רק על מנת "לשחרר" את הכעס שיש להורה על ילדו, לכן ההכאה אינה מהווה אמצעי לחינוך. את המטרה ניתן יהיה להשיג הרבה יותר טוב, אם הדרך להשגתה מונחית על ידי אהבה.

 

ילד יבין הרבה יותר אם ידברו אליו. הדיבור צריך להיעשות בנחת, בקול רגוע, פנים נעימות והרבה אהבה שיחזקו את בטחונו. בדרך זו ההורה ישיג את המטרה בצורה היעילה ביותר.

 

 

הילד צריך לדעת שההורה לא תמיד צריך לעשות את רצונו. לאבא ואמא מותר לומר – "לא!". לרוב, כשההורה אומר "לא" תגובת הילד היא בכי מר. אולם אין להתרגש בכלל מבכי זה, כניעה לבכי יוצרת פגם בחינוך. ההורים צריכים להיות חזקים מאוד בהחלטתם, למרות שהילד ימרר בבכי קורע לבבות. כמובן שצריך לשים לב שאמירת ה"לא" לא תגרום לילד להרגיש יוצא דופן, או שתהיה גובלת חלילה לאכזריות.

 

לעיתים הילד נעשה עקשן, הוא לא מוכן לקבל "לא" כתשובה. ההורים עומדים על שלהם וה"לא" נשאר "לא". הילד עקשן ואינו מוותר, מתחיל לצרוח, לבכות (וכמו שהזכרנו אין להתרגש מכך), אולם ישנם הורים המגיבים בדרך צעקנית על תגובתו של הילד, ולבסוף אף נותנים את המכה. הילד מתחיל לבכות עכשיו מהמכה בנוסף לבכיו הראשון, ההורה "לוקח ללב" מהבכי הזה, מרגיש אשם ולבסוף….מוותר לילד. אז מה השיג בכך? על דבר זה הזהיר רבי נחמן מאוד מאוד, ואמר: לא להרביץ אך גם לא לוותר!

 

 

תחושת שייכות היא צורך בסיסי בקיומו של כל אדם. ילד צריך להרגיש שייך, שהוא חלק ממשהו, שיש לו מקום בגלל העובדה שהוא קיים, ולא בגלל שהוא עונה על הציפיות והדרישות של ההורים. להרגיש שייך לא מהנקודה שהשייכות היא דבר שהוא צריך לזכות בו.

 

ילד שירגיש שאין לו מקום, יתמקד רק בעצמו. הרגשת חוסר השייכות תתבטא היטב בדרך של הפרעה והצקה לסובבים אותו. לכן חשוב מאוד לטעת בילד את התחושה שהוא שייך, שהוא חלק מהמשפחה, והמשפחה היא חלק ממנו. (אפשר לשתף את הילד בפעילויות מסוימות המתקיימות בבית, כמו סידור חדרו, או כל עזרה שהוא יוכל להגיש בשאר מטלות הבית, על פי יכולתו כמובן).

 

נכון מאוד לשתף את הילד כבר מהרגע הראשון שהוא מגיע הביתה, למרות שאין לנו הבנה עד כמה זה יועיל בשלבים מקודמים בחייו, או עד כמה הוא יוכל לקלוט מכל המסרים האלה, אך הדבר נחוץ וחשוב. שיתוף תוך כדי דיבור יעשיר את השפה של הילד וילמד את הילד לשתף את הוריו ברגשות שלו. גם כשהוא ילד קטן, ודיבורו עדיין לא ברור, הוא יוכל לשתף את הוריו על ידי תנועות הגוף, או הבעות פנים.

 

עלינו להבין שרוב השיתוף יעשה על ידי הקשבת ההורה לילד ולרחשי ליבו, לתת לו תחושה שההורה יכול להגיע עד אליו גם אם יצטרך, כביכול, ל"הנמיך" עצמו, להפוך אותו למשהו שווה אליו. ילד צריך להבין שהוא חשוב ושהוא חלק מחיי ההורה, וההורה הוא חלק ממנו.

 

חינוך שיסודותיו הם: אהבה, נתינה, הענקה ו"קשוט עצמך תחילה", נוטע בלב הילד בטחון ודימוי עצמי חיובי, ומלווה אותו לאורך כל ימי חייו.

 

חינוך נכון שאין בו דרישות תובעניות (‘שתהיה הילד המושלם’) יוביל לקשר עמוק מאוד בין ההורה לילד ויגבש את המשפחה. וכמובן שיצור אוירה טובה ונעימה, בית חם ואוהב.