חלק ב-תורה ט-תורה י

 

 

[וכן לפעמים מכבין הנר על ידי הרוח, שמנפח ומפריד האש מהנר]. ומנהיגי הדור הם בחינת רוח, כמו שכתוב (במדבר כז): איש אשר רוח בו – שיודע להלוך נגד רוחו של כל אחד; וישראל הם בחינת ליבא, כי ישראל הם ליבא דכל עלמא (זוהר פנחס רכא ע"ב). וצריכין מנהיגי הדור לנשב בבחינת רוחם על כל אחד מישראל, שהם ליבא דעלמא, לנפח מהם העפרוריות, דהיינו מרה שחורה שנופל עליהם, שעל ידי זה אינו יכול האיש הישראלי, שהוא בחינת לב, לדלוק ולבעור להשם יתברך. גם יש רשעים שהם בחינת ערב רב, וכשהם נופלים על הלב, דהיינו על ישראל, זה גם כן בחינת עפרוריות, שעל ידי זה אין יכול לבעור כנ"ל.

 

ועל כן צריכין מנהיגי הדור לנפח העפרוריות מן הלב, דהיינו מכל אחד מישראל, וחוזרין ונתחברין חלקי האש שבכל אחד ואחד מישראל, ונתקשרין ישראל ביחד, ונעשין בחינת לב. וכל אחד ואחד מישראל נעשה בחינת לב למקום שצריך שיהיה שם בחינת לב, וחוזר ובוער להשם יתברך כנ"ל:

 

אך לפעמים, כשמנשב רוח סערה, אזי הוא מבעיר האש מאד חוץ מן המידה, כמו כן לפעמים יש, שמנשב בהאדם בחינת רוח סערה, ומבעירו ביותר חוץ מן המידה, שזה בחינת הריסה, בחינת (שמות יט): פן יהרסו לעלות אל ה’ וכו’; כי במופלא ממך אל תדרוש (חגיגה יג), ואסור להרוס לעלות אל ה’ מה שאינו ראוי לו לפי בחינתו. על כן כשרואה אדם שבוער ביותר חוץ מהמידה, ידע שזה מבחינת רוח סערה כנ"ל. ואליהו היה יכול להכניע זאת (ע’ זוהר פנחס רכז ע"ב ובזוהר חדש על רות), וזה בחינת: איש אשר רכב על סוסי אש בסערה – שהיה רוכב ומכניע סוסי אש בסערה, דהיינו האש הדולק ביותר מן המידה, שבא ע"י הסערה כנ"ל, היה אליהו רוכב על זה ומכניעו. כי הרוח צריך לנשב במידה, כדי שידלק האש שבלב במידה על פי מזג השוה, כנ"ל:

 

תורה י

 

מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך, ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת, ואינם מיישבין עצמן. והעיקר – להשתדל ליישב עצמו היטב, מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף, כגון כבוד, ואז בודאי ישוב אל ה’:

 

אך דע, שע"י מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ועל כן קשה לו ליישב דעתו, רק ע"י השמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו, ויוכל ליישב דעתו, כי שמחה הוא עולם החירות, בבחינת (ישעיה נה): כי בשמחה תצאו, שעל ידי שמחה נעשין בן חורין ויוצאין מן הגלות. ועל כן כשמקשר שמחה אל המוח, אזי מוחו ודעתו בן חורין, ואינו בבחינת גלות, ואזי יוכל להנהיג את מוחו כרצונו וליישב דעתו, מאחר שמוחו בחירות ואינו בגלות, כי ע"י גלות אין הדעת מיושב, כמו שדרשו רז"ל (מגילה יב ע"ב) על בני עמון ומואב, דמייתבא דעתייהו מחמת שלא הלכו בגלות, שנאמר (ירמיה מח): שאנן מואב מנעוריו וכו’, ובגולה לא הלך, על כן עמד טעמו בו וכו’: