כשהרוח מנצחת

הרה"ג עובדיה יוסף קרא את הספר בעיון רב והתרגש. עוד כמה מגדולי ישראל, הגיבו לספרה נרגשות. ברכה (חובארה) בן משיח, האישה בעלת "הספר המתגלגל", חוותה אובדן יקר אך בחרה באמונה. כשהרוח מנצחת.

אני קוראת את הספר "ואמונתך בלילות – בגבור הרוח", אותו כתבה ברכה (חובארה) בן משיח, ולא מצליחה לעצור. לא את שטף הקריאה ועוד יותר לא את שטף הדמעות. לא בכי רגיל זה, אלו דמעות של תשובה, שברכה מצליחה לעורר אצלי בכנות כתיבתה. אלו דמעות שיורדות למטה אך עולות למעלה, היישר אל מלך מלכי המלכים ואומרות לו: אבא יקר, כל העולם הזה כולו דמיונות. אני רוצה לחיות באמת!

אני מספרת לה על מה שהספר עורר אצלי, והיא לא מופתעת. תגובות כמוני יש לה באלפים. החל מצדיקים גדולים, עובר דרך אישי ציבור חשובים וכלה באנשים מן השורה, ביניהם יתומים ואלמנות שמזדהים עם סיפור החיים שלה. "לפעמים אני הולכת ברחוב ורוצה לצעוק: אמת, אמת!", היא אומרת לי השבוע. אך הספר, כאמור, מצליח לעשות זאת במקומה.

"למה לא מיהרת? חיכיתי לך כל הזמן. את יודעת שאני צריך ללכת", הוא הביט בי בדבקות כל העת. לאן ללכת? "לשם! תראי גם את! את שומעת איך הם שרים? את לא רואה איך הם שרים יפה? תביטי! כולם לבושים כל כך יפה. איך אלך לשם ויש לי רק סדין? רוצי והביאי לי בגדי שבת"… (תיאור רגעי הפרידה בין ברכה לבין בעלה ציון ע"ה, מתוך הספר).

הכל התחיל כשבעלה, ציון חובארה ע"ה, חלה במחלת כבד קשה. מטופלת בשישה ילדים קטנים, כשהקטן מביניהם בן שישה חודשים בלבד, התמסרה ברכה לטיפול בבעלה, עד לאשפוזו ולפטירתו כעבור זמן קצר. "היה בינינו קשר מדהים, אני חושבת שחיינו את כל מה שכתוב על זוגיות טובה. הרגשנו אחדות בכל דבר. לא היינו צריכים לדבר, הייתה בינינו טלפתיה עצומה" היא מספרת.

במהלך התמודדותה עם מחלתו הקשה של בעלה ופטירתו כתבה ברכה פתקים קטנטנים לעצמה. "הייתי אם לשישה ילדים קטנים והבנתי שאני צריכה להיות מאוד חזקה רוחנית, על מנת לעבור נכון את התקופה. רשמתי לעצמי פתקים קטנים שהסתובבו להם בתוך החלוקים שלי ובכיסים ואחרי שציון נפטר אספתי את כולם בתוך שקית ניילון ושמתי במגירה".

כך שכבו להם הפתקים במשך 11 שנה עד ליום כיפור אחד בו חלמה ברכה חלום עוצמתי בו ראתה את האדמו"ר מסטריקוב, מתלמידיו של הבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע, אשר הצביע על המגירה בה שכנו הפתקים ואמר לה: מדוע אינך מפרסמת אותם לזיכוי הרבים?".

במשך שבועיים שמרה את החלום בליבה ורק אחר כך פנתה להיוועץ ברב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שהופיע גם הוא בחלומה, כשהוא חולה מאוד. "הוא ביקש ממני להביא לו מיד את החומר. עזבתי את עבודתי והתמסרתי לכתיבת הספר, בדם ובדמע. זה לא היה קל, הייתי רועדת, זה החזיר אותי אחורה 11 שנה. לא יכולתי לשנות אפילו מילה. ממה שכתבתי אז" מספרת ברכה, שהתחתנה מאז בשנית. "קיבלתי תמיכה ועידוד רב מבעלי, עמיאל בן משיח. הוא גם דאג שהספר יתורגם לאנגלית ויופץ בגולה". ביום בו יצא הספר לדפוס, ביקשה ברכה להגיע לרב אויערבך לקבל הסכמה, אך בדיוק יצא הכרוז שהרב הצדיק נפטר.

"יש ספר קטן בארון. החטא בא לכבס את האדם וכשילד מלוכלך אמא מכבסת אותו וזה רק לטובתו, שיהיה נקי, ואפילו אם הוא צועק שלא רוצה להתקלח". (מתוך מכתב של ציון, בכתב רועד, בבית החולים).

לא אדם רגיל היה ציון חובארה, אלא אציל נפש, בעל מידות יקרות, שגם ממיטת חוליו נראה בגדלותו. בספר מביאה ברכה סיפורים אודותיו ופתקים שכתב, כשידו כבר רועדת, ומהם ניבטת אישיות מיוחדת. "פאר אדם" היא מיטיבה לתארו.

הוא למד פיסיקה ומדעים אך את עיקר מרצו השקיע בתורה, עבורה הסכים לוותר על הצעות עבודה מפתות, לא פעם. דיינות למד אצל הרב עובדיה יוסף, שקרא את הספר בדמע עד תומו, כאשר מעולם לא קרא ספר סיפורים ובוודאי לא כזה שאישה כתבה. לאחר מכן הרב הזמין אליו את ברכה ונתן לה הסכמה למהדורות הבאות. בינתיים נמכרו מהספר כבר כ-9000 עותקים.

"כתוב שכל דבר שאדם עושה בסתר, סופו להתגלות. אני כתבתי את השיח הזה עם הקב"ה בסתר וכנראה שכוח האמת מהמכתבים שציון ז"ל השאיר היה כל כך עצום, עד שהיה חייב לפרוץ החוצה. מה עוד שהספר זועק את חורבנה של ירושלים. כאשר ישבתי שבעה חשתי על גופי ממש את ירושלים מתפוררת. מדי פעם נגעתי בעצמותיי הכואבות ושאלתי: ככה מרגישה ירושלים? וכשאנשים באו לנחם אותי אמרתי להם: אל תבכו עלי, תבכו את ירושלים. שכינה יושבת כאלמנה לנוכח הר המוריה ומתאבלת על בן זוגה כבר אלפיים שנה".

איך מצאת כוח לחנך ילדים בכזו מסירות במצב כזה?

"החכמה היא לראות אחדות במאורעות הפוקדים אותנו ולא פרטים פרטים. פתאום קלטתי שאני רק נקודה זעירה בתוך חיי הנצח, אך אני חייבת להשפיע פה, אחרת, בשביל מה נבראתי? יש בי נשמה אלוקית שחייבת להתעורר לפעולה מסוימת בעולם הזה של חיי המעשה. זה הביא אותי להבנה שאני, בחורבן שלי, לוקחת חלק בבניין ישראל, מקדמת עוד אבן בבניין ירושלים. כך הרגשתי בבירור, בלי שום ספק, ולכן לא חששתי לפרנסתי ולא חששתי שילדיי ייעזבו. הבנתי שהקב"ה פה והוא המושך היחידי בחוטים. אני זוכרת את עצמי שלמה לגמרי עם האסון הזה, למרות האהבה העמוקה שחשתי לבן זוגי. זה לא היה פשוט".

"הספר המתגלגל", כך מכנים את ספרה של ברכה, על שום שמתגלגל מבית לבית. יש נשים שהספר עומד אצלן ליד ספר התהילים והן מתקשרות לברכה ומצטטות לה עמודים שלמים ממנו. "הן אומרות שהוא נותן להן חיזוק" היא מסבירה.

מאות מכתבים ותגובות נרגשות היא מקבלת בעקבותיו, ביניהן שני בחורים שסיפרו לה שהם היו על סף התאבדות אך הספר עזר להם להבין את העוצמה שיש בחיים.

היום ברכה היא בעיקר יועצת זוגית, המסייעת גם לאלמנות שפונות אליה, בייעוץ ובהכוונה ובסדנאות, בהתמודדות עכשווית אחרי השכול. בנוסף, הקימה ארגון למען יתומים שעשה שנים רבות חייל, בהתנדבות מלאה, אך נסגר לעת עתה מחוסר תקציב.

"פיתחתי תוכנית שלמה של עבודה עם יתומים, לחיזוק הביטחון העצמי שלהם. הנקודה החשובה היא שהאם תקרין לילדים הרבה ביטחון ושמחה, וכך תחסוך מעצמה הרבה מאד עבודה בעתיד".

לא כל אלמנה מסוגלת להקרין שמחה לילדיה, גם היא בעצמה עוברת קושי? אני שואלת את ברכה, למודת הכאב, שלמרות הכל, הפליאה לחנך את ילדיה עם הרבה מסירות ואהבה.

"מי שקשה לה יכולה לקרוא את הספר ולקבל כוחות. צריך לזכור שהחיים שלנו בעולם הזה הם רק פרוזדור. אם נזכור את זה, ניכנס לפרספקטיבה הנכונה ויהיה לנו יותר קל".

"לא רק בניית בתים בארץ ישראל, צריך גם בנייה בנפש" אומרת לי ברכה לקראת סיום, "אני מאוד מאמינה שאם נבין לעומק שבניין ירושלים מתחיל בבניין האמיתי שלנו, עם התחברות לצער השכינה, בנפש, נחסוך הרבה כאב בבניין הארץ הנכספת. אני לא מאמינה במלחמות, אני מאמינה בכוח של התפילה. גם קירוב, אפשר לעשות רק מתוך מתיקות ולא מתוך המהומות שרואים ברחובות".

(באדיבות שבועון מעייני הישועה)