יוסף ויהודה

יוסף, פועל פשוט. 26 שנה עובד במפעל שימורים, בערב הולך לעזור בבית תמחוי. יהודה מנכ"ל המפעל, ש'מת' לסיים את הקדנציה שלו שם. יוסף ויהודה, שני אנשים וסיפור אחד מדהים.

3 דק' קריאה

אביתר אבידן

פורסם בתאריך 17.03.21

יוסף, פועל פשוט. 26 שנה עובד
במפעל שימורים, בערב הולך לעזור
בבית תמחוי. יהודה מנכ"ל המפעל,
ש'מת' לסיים את הקדנציה שלו שם.
יוסף ויהודה, שני אנשים וסיפור אחד
מדהים.
 
 
יוסף
 
יוסף מחה את הזיעה מהמצח. היו לו בדיוק 14 שניות להוציא את הממחטה מהכיס, להספיג את מצחו, להשיב את הממחטה לכיס – ולפנות בחזרה אל פס הייצור, שם היה מוודא שעטיפת הנייר עוטפת כיאות את קופסאות השימורים. היום יש קופסאות שימורי תירס, כמו כל יום שלישי, רביעי וחמישי. בימי ראשון פס הייצור שלו עוטף את קופסאות האפונה. בשני – חומוס. שלישי עד חמישי הם ימי התירס, ובשישי עוד חצי יום חומוס.
 
כבר 26 שנה עובד יוסף במפעל השימורים בעיירת הפיתוח הצפוני. מכונות באו והלכו, מלחמות פרצו ושככו, ילדים נולדו ובגרו – ויוסף במפעל. בשמונה השנים הראשונות הפעיל מלגזה, ואחרי שנפצע ברגל שמאל וקיבל 26 אחוזי נכות מביטוח לאומי, העבירו אותו לפסי הייצור של העטיפה. 18 שנה שיש על מי לסמוך על קו הייצור.
 
פעם חטף שפעת, ו-3,500 קופסאות תירס נעטפו בעטיפות של אפונה. למחרת חזר לעבודה, שהמפעל לא יפסיד יותר כסף, ושהבעלים לא יפטר חס וחלילה את משולם, המחליף שלו, שהוא קצת מוזר בראש, אבל איש טוב, וגם לו יש משפחה להאכיל. יוסף לא התלונן. 26 שנה במפעל. 18 שנה על פס הייצור. לא תמיד מעניין, אבל העיקר הבריאות ושיש פרנסה ומשהו לשים על השולחן בשבת, כשהילדים והנכדים באים.
 
בין משלוח של שמונה קופסאות תירס למשלוח הבא יש 14 שניות. אז יוסף מחה את הזיעה מהמצח. חם במפעל. מחה את הזיעה, וחשב על סוף המשמרת. התחיל בשש בבוקר, יסיים בשש בערב, ואחר כך ימהר לבית התמחוי. שם רבה העבודה. רבים המובטלים, החולים, הזקנים והטף. ורבים מהם רעבים.
 
שלוש פעמים בשבוע, אחרי משמרת של 12 שעות במפעל, יוסף ממהר לעזור במטבח בבית התמחוי. לפעמים עובר בבית וגם מביא סיר שהכינה אשתו אסנת. לפעמים עובר בסופר ומביא כמה שקיות פסטה ואורז. ככה קל לעבור 12 שעות ליד פס הייצור, כשאתה יודע שאחר כך יהיה לך זמן לעשות מעשה של ממש, מעשה שאנשים נזקקים לו באמת, אפילו יותר מעטיפות של קופסאות שימורים.
 
יהודה
 
יהודה כבר עייף מהמפעל הזה ומהעיירה הצפונית הזאת, שהכל בה מת. לפני שנתיים קיבל עליו לנהל את המפעל, והוא נוסע הנה כל יום מתל אביב. שעה וחצי כל כיוון. לפעמים הוא תופס טיסה. לפעמים מעדיף לקחת מונית ספיישל. מעייפת, העבודה: שלוש שעות נסיעות, וחוץ מזה עוד שש שעות במפעל עצמו. טלפונים ללקוחות, לספקים ושיחות עם הפועלים האלה, שלא אכפת להם מכלום חוץ מפס הייצור.
 
רק עוד חצי שנה, הוא חושב לעצמו כשהוא מנמיך מעט את עוצמת המזגן. קריר בלשכה שלו, והוא מבקש משולה, הילדונת בקבלה, לעשות לו עוד כוס קפה. "אבל שיהיה אספרסו, כן? לא נס קפה כמו שאתם שותים!" הוא צועק עליה. היא רועדת ונמלטת להכין לו את הקפה.
 
הוא מציץ בשעון. היום 'יחתוך' הביתה מוקדם. בשלוש תבוא המונית לקחת אותו, ועד חמש הוא כבר אחרי מקלחת בבית. אולי ייצאו הערב למסעדה או לאיזה מועדון. משהו שיעביר את הטעם של המפעל הזה. עוד חצי שנה הוא גומר פה את הקדנציה! ברוך השם. אחר כך בטח ינהל חברה גדולה בתל אביב או בהרצליה. הוא כבר במשא ומתן עם שתי חברות. תיכף תיכף ינשום לרווחה ויעוף מפה.
 
יוסף ויהודה
 
כשיהודה ממהר אל המונית הוא מהנהן לשלום ליוסף הצולע מפס הייצור, שחוזר מהפסקת הצהריים הקצרה שלו. 'איזה חיים', הוא חושב לעצמו. 'על כל שקל שהפועל הזה מרוויח, אני מרוויח 40. בטח חי בעוני ובאומללות'… "יאללה נהג, שים גז!" הוא מפטיר. "תוציא אותי מהחור הזה". הוא לא מסתכל על הכביש. נועץ עיניים בטבלט, ושוב חושב. 'יאללה יאללה, שיוציאו אותי מפה כבר!'…
 
יוסף מחייך אל הרכב המתרחק, ובתוכו יהודה המנכ"ל. 'מסכן', הוא חושב לעצמו. 'עם כל הכסף וכל החיים הטובים שלו, הבן אדם שונא את עצמו. שונא את המקום שלו, את העבודה שלו. רק מחכה לדבר הבא. כאילו המשרה הבאה, האוטו הבא, המשכורת הבאה – יעשו לו טוב על הלב. כאילו החומר והעושר משביעים את הלב'.
 
'אולי עם הגיל יקבל קצת שכל', הוא שוב חושב ומחייך. 'או עם איזה סיר מפרום של אסנת שלי'.

כתבו לנו מה דעתכם!

1. איתי

כ"ב אדר התשע"ג

3/04/2013

תודה תודה רבה רבה

2. איתי

כ"ב אדר התשע"ג

3/04/2013

תודה רבה רבה

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה