יש אלוקים? אז למה הם מוגבלים?

שלום לכולם,

שמי קובי, ואני אבא של עמית.

עמית הוא ילד מתוק וחמוד, ואני מאוד אוהב אותו.

אבל הוא מוגבל וזה קשה. קשה לי לחשוב שהבן שלי לא יהיה בצבא, לא יתחתן, לא יגדל ילדים, לא יחיה חיים נורמאליים.

ואני שואל את עצמי, למה אלוקים עשה לו את זה? למה להביא לעולם ילד מוגבל? אולי זה אומר שאין אלוקים בכלל אם ילד כזה מתוק נולד עם פגם מוחי?

לא פעם שאלתי את עצמי את השאלה הזו, ובתור איש שמאמין באלוקים, זו הייתה לי שאלה שקשה מאוד לשאול.
 
ויותר גרוע מזה – לא הייתה לי תשובה.
 
ואז, יום אחד, קיבלתי את התשובה שלי.
 
אני ועמית עברנו ליד מגרש כדורגל. היו שם לא מעט ילדים, והיה שם הרבה מתח. מסתבר שהם התערבו על המשחק – מי שמנצח מקבל פיצה מהמפסיד. וזה גם עניין של כבוד. קבוצה אחת הובילה 6:2 והיו עוד פחות מ-10 דקות לסיום המשחק.
 
הכדור התגלגל לידנו ועמית עצר אותו ברגלו. הוא מעולם לא שיחק כדורגל, אבל ראיתי את האור בעיניים שלו.
 
"הי, ילד, זרוק את הכדור" צעק אחד הילדים.
 
"תגיד, ילד, הוא יכול להצטרף למשחק?" שאלתי אותו.

ואז הצטערתי. אני יודע כמה ילדים יכולים להיות מרושעים למישהו חלש מהם.
 
הילד הביט בעמית.

הוא הבין שעמית מוגבל. הוא הבין שהוא לא בדיוק יתרום למשחק. הוא השפיל את מבטו, לקח שאיפה עמוקה ואמר "אני בן. רוצה לשחק איתנו?"
 
בן הבין שהקבוצה שלו בפיגור והיא ממילא לא תנצח, אז למה לא לשמח את עמית?

עמית חייך והנהן. ובפעם הראשונה הוא עלה לשחק במגרש.
 
אחד הילדים שם שאל איך מעלים עוד שחקן למגרש, ועוד בלי בגדי ספורט. הילד שלידו אמר לו "תשתוק יא דפוק, אתה לא רואה שהוא מפגר? וממילא אנחנו מנצחים".
 
והם חזרו לשחק.
 
ואז קרה משהו מופלא. הקבוצה של עמית החלה לשחק מעולה, וכבשה שער אחר שער, ו-2 דקות לסיום התוצאה היתה 6:6. עמית עדיין לא נגע בכדור, אבל הוא התרגש מעצם היותו על המגרש.
 
ואז, היה פנדל. בעיטת עונשין בתוך הרחבה לטובת הקבוצה של עמית.
 
מצב וודאי להבקעת שער.
 
צחי, החלוץ המצטיין של הקבוצה, עמד לבעוט את הפנדל שיכריע מי ינצח את המשחק.
 
ואז בן ניגש אליו, לוחש לו משהו באוזן. ואז צחי מסתכל על עמית וצועק לו "ילד, בוא הנה, תבעט אתה".
 
עמית, אתם זוכרים, לא שיחק כדורגל מעולם. התוצאה – שיוויון. אם יהיה גול, הקבוצה של עמית מקבלת פיצות. רגע גורלי של כבוד ופיצה, אז למה לתת אותו לילד שלא יודע לבעוט?

צחי ובן הסבירו לעמית מה צריך לעשות. עמית עמד, הביט בכדור, ואז הביט בשוער. גם בן הביט בשוער, והשוער הביט בבן, ומשהו בפנים שלו השתנה. פחות דרוך, יותר רך.
 
עמית רץ אל עבר הכדור ובעט בעיטה חלשה – למרכז השער.
 
השוער יכל לעצור אותה, אבל קפץ הצידה, והכדור נכנס. שער! 7:6 לטובת הקבוצה של עמית! עמית כבש את שער הניצחון!

כולם קראו בשמחה – גם הקבוצה שהפסידה, ועשרת השחקנים שעמדו על המגרש רצו אל עמית, חיבקו אותו ושרו לו "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול…"
 
פתאום, להפסיד או לנצח לא שינה שום דבר. כולם רצו לשמח את עמית במשחק הכדורגל הראשון שלו.
 
אז אם לחזור לשאלה שלי: למה אלוקים בורא גם ילדים מוגבלים?
 
בגלל שזה מוציא את הטוב באנשים סביבם.

בן, צחי, השוער ושאר הילדים שכחו מהתחרות ביניהם והפכו להיות אנשים טובים יותר לכמה דקות. פתאום, הם ראו שיש משהו מעבר לעצמם, לניצחון, לפיצה ולכבוד.

וברגע שאתה מגלה את זה בעצמך, מתחבר למקום הזה בנפש שלך – של להעניק ולתת לאדם אחר – אתה כבר לא חוזר להיות כפי שהיית.

יש אלוקים. אלוקים היה בילדים האלה באותו היום. ואם נפסיק לרגע להתעסק בעצמנו, במה שאנחנו רוצים להשיג ולקבל, במה שפיספסנו או עלולים להפסיד ונחשוב על איך אנחנו יכולים לעשות טוב לאחר – גם כשזה לא נותן לנו כלום – נגלה את האמת.

אלוקים נמצא בכל אחד מאיתנו.
 
אנחנו רק צריכים לתת לו לצאת החוצה.
 
שבוע מקסים,
קובי ועמית