פרשת השבוע שמיני – יש דברים שלא אוכלים
פרשת שמיני - בפרשת "שמיני" אנו קוראים על החיות, הבהמות, העופות והשרצים הכשרים והטמאים. בסוף הפרשה התורה מזהירה אותנו: "ולא תיטמאו בהם ונטמתם בם". למה?
זה מטמטם את הלב
בפרשת "שמיני" אנו קוראים על החיות, הבהמות, העופות והשרצים הכשרים והטמאים. בסוף הפרשה, התורה מזהירה אותנו: "ולא תיטמאו בהם ונטמתם בם", וחוזרת ומזהירה: "והתקדשתם והייתם קדושים..ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ". ולבסוף נאמר: "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים, והייתם קדושים כי קדוש אני". פסוק זה מחזיר אותנו לעניין יציאת מצרים, ויש להבין: מה הקשר בין מאכלות אסורות לבין יציאת מצרים? עוד יש להבחין שבניגוד לשאר המקומות בתורה שבהם נאמר: "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", נאמר כאן "המעלה אתכם".
הגמרא במסכת בבא מציעא (סא:) עונה: "תנא דבי רבי ישמעאל, אמר הקב"ה אילמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מיטמאין בשרצים, די". רש"י מביא בפירושו על החומש את דברי הגמרא, ומוסיף: "ומעליותא היא גבייהו, והוא לשון מעלה". נמצא שמעלת הזהירות מאכילת שרצים טמאים, היא כה גדולה עד שכדאי היה להוציא את ישראל ממצרים לבד בגלל סיבה זו.
הגמרא במסכת יומא (לט.) מביאה דבר נוסף בשם דבי רבי ישמעאל: "עבירה מטמטמת ליבו של האדם, שנאמר: "ולא תיטמאו בהם ונטמתם בם", אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמתם". אומנם הדברים נאמרים על עבירה באופן כללי, מכל מקום ודאי שיש משמעות לסמיכות "ונטמתם בם" לפרשה של מאכלות אסורות. יוצא מזה שמלבד עצם איסור אכילת דברים טמאים, יש בזה נזק לאוכל אותם בכך שליבו נעשה מטומטם על ידי זה.
בשולחן יורה דעה (סי' פא, סז) פוסק הרמ"א שלא לתת לתינוק לאכול דברים אסורים, כי זה יזיק לו לכשיגדל. ומבאר שם הש"ך שאף על פי שמעיקר הדין אין האב מצווה להפריש קטן מאכילת דברים האסורים מדרבנן, בכל זאת יש למנוע את הקטן מלאכול דברים האסורים משום "שמטמטם הלב וגורם לו טבע רע".
בספר "ירושלים של מעלה" מסופר על מקרה של אכילת מאכל אסור: היה נער בן חמש עשרה שהיה תלמיד מצטיין בלימודי חול, אבל במקצועות הקודש לא קלט מאומה וכאילו היה מוחו אטום. והיה הדבר לפלא, כיצד יתכן שבשאר המקצועות הצטיין ולעומת זאת בלימוד גמרא, משנה, מקרא והלכות היה תלמיד חלש ביותר. הפליאה רבתה וגדלה, לאור העובדה ששאר אחיו הצטיינו בלימודיהם. ההורים המודאגים הסיחו את ליבם בנושא זה, לפני גאון הדור, הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל. כאשר שמע הגאון את כל פרטי העניין, אמר שכפי הנראה אכל הנער בילדותו אוכל לא כשר, וזה טמטם את ליבו ומוחו עד שלא יכל לקלוט ולהבין דברי תורה. את דבריו ביסס על דברי הש"ך מהגמרא לעיל.
תחילה תמהו ההורים, וסברו שלא יתכן שהאכילו את ילדם במאכלי טריפה. אולם לאחר שנבדק העניין ביסודיות התברר, שבהיותו ילד קטן נקלע הנער למקום מסויים, שבו פיתו אותו לאכול מרק עוף שכשרותו היתה מפוקפקת. משנתברר העניין, יעץ להם הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל שישלחו את הנער ללמוד בארץ ישראל, שהיתה שרויה בימים בעוני ובמחסור. שם השקיע הנער עצמו בלימודים, ולאחר זמן מה ראה ברכה בעמלו והצליח.
לכאורה, אפשר לחשוב שנושא זה של חומר העניין של אכילת מאכלות אסורות אינו חשוב דיו כדי לעסוק בו. אולם עלינו לשנן את חומרת האיסור ואת גודל המכשלה הכרוכה בו, כי אכן הדברים נוגעים גם לנו הלכה למעשה. כי כאשר אוכלים מאכלים שאין עליהם הכשר או שיש עליהם הכשר מפוקפק, אנו עלולים להיכשל חלילה בעוון חמור זה.
האפשרויות להיכשל הן רבות ומגוונות. בעידן המודרני שבו תעשיית המזון המפותחת, קשה לעיתים לדעת מה הם מרכיבי המזון המוגש לנו. כמו כן ישנם חששות רבים בעניין מאכלי בשר. בכל מיני מאפה ישנו חשש רציני לגבי הקמח, שכן אם לא ניפו אותו בנפה דקה במיוחד צריכים לחשוש לתולעים המצויות בקמח. כמו כן יש להיזהר מאוד מחרקים זעירים הנמצאים בעלי ירקות, ומאכילת קטניות שלא נבדקו ונבררו מתולעים. הנסיונות הבאים על האדם בגין הקפדה על הכשרות, הינם לעיתים קשים וכרוכים באי נעימות. במיוחד כאשר צעירים מוזמנים לאכול אצל קרובי משפחה או ידידים, ולא נעים לסרב לקבל את האוכל המוגש לפניהם. אי לכך עלינו להתחזק ולחשוב על גודל האיסור, ועל הנזק העלול להיגרם כתוצאה מאי עמידה בניסיון.
היצר מפתה אותנו ומנסה לשכנע אותנו שלא לעמוד על העקרונות שקבענו לעצמנו בהנחיית הורינו ורבותינו. נטיית אדם היא להיכנע לשידולי היצר, המשתמש באמצעים בדרישותינו, שכן לדעת פוסקים רבים מותר לאכול את הדבר המסויים שבכשרותו אנו מפקפקים. פעמים רבות אומר לנו היצר שעמידתנו העקבית על העקרונות היא בבחינת "מחזי כיוהרא". ויש שהוא מצדיק אותנו, אלא שהוא מייאש אותנו מראש ואומר: "חבל על המאמץ, ממילא לא תשיג את אשר תבקש".
על טענות אלו ואחרות של היצר הורונו חז"ל את המשפט הבא: "בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו" (מכות י.).
ולא תתורו – והייתם קדושים
דומה שאין לך איבר כה קטן, אשר קדושתו וכלל מדרגתו הרוחנית של האדם כל כך תלויות בו, כמו העין. תלי תלים של פסוקים דרשות ומאמרים, נכתבו על קדושת הראייה, על השפעתה לטוב ולמוטב ועל חובת שמירת העיניים. עניין זה דורש חיזוק תמידי, ובמיוחד בשעת היציאה לרחובות העיר.
ביטוי לחשיבותו הגדולה של עניין זה, ניתן למצוא בדבריו של הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל בביאור הפסוקים: 'ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו…בני אל ילוזו מעיניך'. (משלי ג). ומבאר בפירושו "רוח חיים": "רצונו לומר, אמר כמבקשו: בני ידידי, חוס נא וחמול על המלאכה היקרה הזאת והיזהר לרגל המלאכה, לבל תקלקלנה ולבל תעקמה. וזה שאמר: 'בני אל ילוזו' – שלא תהא נילוז ומליז את כל העולמות. ואמר 'מעיניך', רצונו לומר על ידי עיניך, כי על ידי ראייה אחת מתקן ומקלקל כמה עולמות, כמאמרם ז"ל (ברכות סד): 'אל תיקרי בניך אל בוניך' – רצונו לומר בוני עולמות. ולהיפך חס ושלום – 'מהרסיך ומחריביך ממך יצאו' (ישעיה מט)".
בפרק האחרון של "מסילת ישרים", אשר בו מגיע הרמח"ל לרום סולמו של רבי פנחס בן יאיר, נאמר: "ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו תחילתו עבודה וסופו גמול, תחילתו השתדלות וסופו מתנה. והכוונה שתחילתו הוא מה שהאדם מקדש את עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו. הוא מה שאמרו חז"ל: "אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה, מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה" (יומא לט:). בסוף הפרק הוסיף וכתב: ובעזר האלוקי אשר יותן לו תתגבר נפשו בו ותנצח את הגופניות, ותתדבק בקדושתו יתברך ותשלם בו. ומשם יעלה אל מעלה גבוהה יותר והוא רוח הקודש. ויכול להגיע דביקותו אל מעלה כל כך גדולה שכבר יימסר בידו מפתח של תחיית המתים. והוא מה שסיימה הברייתא: "וקדושה מביאה לידי רוח הקודש, ורוח הקודש מביא לידי תחיית המתים". מדברים אלו שהסמיך הרמח"ל לגמרא את רעיונו שאין הקדושה "תחילתו עבודה וסופו גמול, תחילתו השתדלות וסופו מתנה", משמע שהוא מפרש את דברי הגמרא בדרך שונה. כיצד?
אומרת הגמרא על שלושה עניינים: תחילה אמרו "אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה". אח"כ הוסיפו: "מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה", וסיימו: "בעולם הזה – מקדשין אותו לעולם הבא".
יש להבין מה פשר שלושת החלקים האלה: מעלת הקדושה – מדרגות רבות לה, עד אין סוף. זאת אנו למדים ממה שנאמר בסוף פרשת שמיני: "כי אני ה' אלוקיכם והתקדשתם". ופירש רש"י: "כשם שאני קדוש שאני ה' אלוקיכם, כך והתקדשתם – קדשו את עצמכם למטה". הרי שרצון הבורא הוא שכלל ישראל יתקדשו בקדושתו יתברך עד שיהיו דבוקים בו, כמו שנאמר: "ואתם הדבקים". כאשר מגיעים למדרגה זו, זוכים להבטחה שבהמשך הפסוק: "והייתם קדושים", ופרש"י: לפי שאני אקדש אתכם למעלה ובעולם הבא".
חשיבות שמירת העיניים
שמירת העיניים היא אחד הדברים העיקריים, אשר כל גופי תורה תלויים בו, בדרך העליה להשגת המעלות, השלימות והצלחת החיים, כדי לזכות לחיי העולם הבא. על ידי שמירה זו, יוכל האדם לקדש את משכן המוח והלב. כל דבר טוב שיעשה האדם – בין בתפילה, בין בלימוד התורה ובמעשי קיום המצוות – תלוי בטהרת הלב והמוח, ועל כן נודעת חשיבות יתירה לטהרתם ולקדושתם. כפי שאנו אומרים בתפילה: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא". וכן אמרו חז"ל: "מה הקב"ה טהור, אף נשמה טהורה" (ברכות י). ועוד נאמר: "והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך" (נידה ל:).
רואים אם כן שהנשמה עצמה טהורה בתכלית הטוהרה, אלא שהאדם מוזהר לבל יפגום בטהרתה. האמצעי לשמירת הטהרה והקדושה הוא עניין שמירת העיניים, לא לראות ולא להביט במה שאינו דרוש. עלינו לדעת שכל לימוד התורה וידיעתה ומעלות שלימות האדם תלויים בזה, שלא יסתכל ויראה דבר המביא לידי הרהורים רעים.
"בעל הטורים" פותח בדברי התנא באבות (פרק ה): "יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" – קל כנשר כנגד העין, ודימה אותו לנשר כי כאשר הנשר שט באויר, כך הוא ראות העין. לומר שתעצום עיניך מראות ברע כי היא תחילת העבירה, שהעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים". מכאן אנו מבינים שהראייה היא יסוד השמירה מעבירות. בזהירות הראייה קונה האדם לעצמו שלוות נפש ורוגע מבלבולים שונים. וכן להיפך – מי שאינו שומר את עיניו מראות ברע, מכניס את עצמו למצבים שונים של סערת הלב למלא תאוותיו. ויתירה מזו – עצם הראייה הינה עבירה לעצמה, מלבד מה שהיא מביאה את האדם להרהורים. כן מבואר בגמרא על הפסוק: "ולא נפקד ממנו איש" – אמר להם: אם כן, כפרה למה? אמרו לו: אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו. תנא דבי ר' ישמעאל: מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה? מפני שזנו עיניהם מן הערווה (שבת סד.). וכתב רש"י: "לשון מזון, שנהנו במראית העין".
מכל מאמרי חז"ל אלה אנו למדים עד כמה צריך האדם להרגיל את עצמו בשמירת עיניו, ובזה יזכה לקדש ולטהר את עצמו. וכל מה שיקיים, בין בלימוד התורה ובין בקיום המצוות, יהיה על צד השלימות. בזכות זה יזכה לסייעתא דשמיא ולהתקדש מלמעלה, כפי שכבר נתבאר – והבא ליטהר מסייעין בידו.
"ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ליקו"מ ח"א, ה)
צריך האדם לפנות את מוחו מחוכמות חיצוניות וממחשבות זרות, שהן חמץ המחמיץ את חוכמתו בחוכמות חיצוניות ובתאוות, כדי שיוכל האדם להוציא את הקול, שהוא בחינת רעם, שיפגע במוחו, כי קול זה נתעבד ונעשה ממנו רעם המפשט את העקמימיות שבלב. והרעם הוא בחינת הקול שמוציא האדם בכוח תפילתו, וכשמתעורר הרעם נתעורר הלב, כמו שנאמר: "קול מעורר הכוונה". אולם כשהמוח אטום בטומאה, כמו שכתוב בפרשה (ויקרא יא): "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם", אזי אין קולו נשמע, וצריך גם לשמור את יראתו שממנה תוצאות הקול, כלומר שלא תהיה לו יראה חיצונית, כי אז "אם אין חוכמה אין יראה" (פרקי אבות ג), וכשאין יראה אין חוכמה.
כשהמוח אטום מטומאה, הקול נשאר נעוץ באטימות השכל ולא ישמע לאדם, כי העיקר הוא שישמור האדם את מוחו שלא יחמיץ, כדי שלא תחמיץ חוכמתו. וכששומר את חוכמתו ולא מכניס שום חוכמות חיצוניות ולא מהרהר בהרהורים רעים, שהם בחינת קנה של הסטרא-אחרא כנגד קנה החוכמה והבינה שבקדושה – על ידי זה יזכה האדם שמוחו לא יחמיץ.
"ויקריבו אש זרה" (ליקו"מ ח"א, מא)
נאמר ב"עץ חיים" (דף כב) – הברכיים, כלומר הרגליים, הם נצח הוד, והם עוקבים. ופעמיים המילה "עקב" בגימטריא = אלוקים, שהם הדינים, ששם אחיזתם של הכוחות החיצוניים (הטומאה). כדי להבריח את החיצונים משם, צריך האדם להמשיך לתוך הברכיים גבורות משורש הבינה, וכשימשיך את שורש הגבורות מהבינה, על ידי זה יברחו החיצונים ויזכה הוא לקחת את הבכורה ואת הברכה, שהם הרגליים. שורש הבכורות נקרא יין, והמדובר הוא ביין המשמח. אם כן, כשהאדם רוקד ושותה מיין המשמח, שהם שורש הגבורות שבבינה, וממשיך גבורות אלו לרגליים, בזה הוא מגרש את החיצונים שאוחזים שם, וזאת היא התלהבות של הריקוד, בחינת (במדבר כח): "אִשֵׁה ריח ניחוח לה'".
אולם מי שרוקד בהתלהבות היצר, נקרא הדבר כחטא של נדב ואביהוא שעליהם נכתב (ויקרא י): "ויקריבו אש זרה" – נדב ואביהוא הם נצח והוד (שהקריבו אש זרה שלא ציווה אותם הקב"ה), והתלהבות שבקדושה נקראת יין המשמח, אש זרה נקראת יין המשכר – ששם אוחזים החיצונים.
"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ליקו"מ ח"א, ע)
ידוע הוא שכל הדברים גדלים מן הארץ, וכל הדברים והבריות הולכים ומונחים על הארץ, ואי אפשר שיתרחקו מהארץ, אלא אם כן כוח המכריח מפריד ביניהם, כי לארץ יש את הכוח המושך והיא מושכת אליה הכל.
הצדיק הוא בחינת עפר, כי הוא יסוד עולם, כמו שכתוב (משלי י): "וצדיק יסוד עולם". וכל הדברים עומדים עליו, ויש לו כוח שנקרא – כוח המושך – שיכול להמשיך את כל הדברים אליו. והצדיק הוא יחיד בעולם, צדיק יסוד עולם, והוא ענו ושפל ומשים עצמו כעפר. צדיק זה ממשיך את כל ההשפעות לעולם, לכן כשאדם נותן צדקה לצדיק הזה, הוא מתברך מיד, כי הדבר נחשב כזריעה על העפר המצמיח כפל כפליים, כמו שנאמר (הושע י): "זרעו לכם לצדקה וקיצרו לפי חסד". וראוי שכל בני האדם ימשכו אחרי הצדיק הזה, אולם הכוח המכריח מפסיק ומרחיק את באי העולם ממנו, הן על ידי אנשים שבכוח דיבוריהם מסיתים נגד הצדיק, והן על ידי יצרם של באי העולם המסית אותם ממנו.
וזה בחינת המשכן – כי למשכן היה את הכוח המושך, להמשיך אלוקות למקום שבו הוא היה עומד, וכל מי שהיה מתקרב אל המשכן היה רץ יותר מהר מעוצמת הכוח המושך שבו. ועל ידי המשכן שורה השכינה בישראל. ואי אפשר להקים את המשכן, אלא רק הצדיק שהוא בחינת עפר בחינת משה רבנו, שהיה ענו מכל האדם, שהוא כוח המושך את האלוקות.
והמשכן מלא בכבודו של הקב"ה, כמו שכתוב: "וכבוד ה' מלא את המשכן", כי כל הכבוד שיש לכל אדם בעולם, מקטן ועד גדול, כולם מקבלים מהצדיק, כי כל הכבוד והגדולה נמצאים אצל הצדיק. נמצא איפא, שבמקום השיפלות והקטנות שם שורה כל הכבוד והגדולה. וגם שאר המנהיגים מקבלים את כבודם מהצדיק שהוא בחינת הכוח המושך.
לכן נאמר בפרשה (ויקרא ט): "ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" – כי כשהצדיק צריך לקרוא לראשי העם, הוא קורא אותם בזה שהוא מקים את המשכן, ששם נמצא הכבוד, וכולם באים אליו לקבל את הכבוד, לכן ביום השמיני בחודש ניסן, שהקים משה את המשכן הוא קרא לכולם, מקטן ועד גדול, כי חודש ניסן הוא חודש ההתמנות של כל הממונים, המלכים, המנהיגים וראשי העם, על כן ראש חודש ניסן הוא בחינת ראש השנה למלכים, כי אז מתחדשים מנהיגותם וכבודם.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור