יש חיים לפני המוות

כולם אומרים יש חיים אחרי המוות, אבל ד"ר רובי, שנותרו לו שלוש שנים, פלוס מינוס, לחיות, לימד אותי שיש חיים לפני המוות. הרבה מאוד חיים.

5 דק' קריאה

דוד גבירצמן

פורסם בתאריך 05.04.21

כולם אומרים יש חיים אחרי המוות,
אבל ד"ר רובי, שנותרו לו שלוש שנים,
פלוס מינוס, לחיות, לימד אותי שיש
חיים לפני המוות. הרבה מאוד חיים.
 
 
כשד"ר רובי חזר הביתה מבית החולים בצעד כמעט עליז ודיווח לאשתו על חוות דעתו של הרופא הבכיר, היא חשבה לעצמה שבעלה האומלל השתגע. את המחשבות הללו היא השתדלה מנסיבות די ברורות לנצור עמוק בלב. אך כשנקפו הימים וד"ר רובי האומלל נעשה מאושר וזורח יותר, היא כבר הייתה בטוחה בזה, 'בעלי לא עליכם, השתגע'. ויום אחד היא גם אמרה לו את זה בפנים.
 
ד"ר רובי, כשמו כן הוא, דוקטור מוערך בעל מוניטין זוהר ורזומה עשיר. שמו הולך לפניו כמומחה ברפואת העיניים והפציינטים הרבים שחלפו תחת ידיו ברבות השנים, חותמים על כך בעיניים עצומות (אין דרך אחרת לעשות את זה אחרי טיפול רשתית…). הקריירה של ד"ר רובי ליוותה אותו בנאמנות במשך שני עשורים ומחצה והם העפילו יחד קרוב לגיל הפנסיה. בדיוק כשהד"ר הדגול ישב במשרדו, על כסאו המסתובב, ובוחן אפשרויות שונות לחופשה קוסמת בשילוב השתלמות מרתקת בחו"ל, צצו להם מאחורי גבו הכאבים. וכמו כל ד"ר טוב, הוא התעלם. אחר כך הדחיק, ולבסוף הוכרח להודות שמשהו בגב לא תקין. בעיני רוחו צפה את דמותו של המורה להתעמלות המרגיז משנות התיכון, מנופף באצבע ומזכיר לרובי החולמני והמפוזר בפעם המאה: "תרגילי יציבות הם חובה, ילד. אם לא תתעמל כל יום, תהיה מהר מאוד זקן…" אולי התגשמה סוף סוף נבואת הזעם של המורה, חשב ד"ר רובי לעצמו ולא ידע כמה טוב היה אילו התגשמה לה רק נבואת הזקנה. משהו גרוע ואיום יותר התגשם בחייו.
 
סדרת בדיקות מקיפות חשפו גידול ממאיר במעי הגס. שבוע לאחר ביצוע הבדיקה זומן ד"ר רובי לחדרו של הפרופסור, ראש המחלקה. בחיוך קפוא ובנימה של הספד פתח הפרופסור את מילותיו הספורות: "תראה ידידי, אנחנו הרי קולגות, חברים למקצוע. בוא נחסוך את המילים המכובסות וכל זה וניגש לעצם העניין. אני מצטער נורא לומר לך, לפי הממצאים הברורים שהתגלו בבדיקות שביצענו, מדובר בגידול ממאיר שהתגלה כנראה מאוחר מדי. הגרורות הגיעו עמוק אל תוך העצם, אין הרבה מה לעשות".
 
ד"ר רובי כמו דוקטור טוב, היה ענייני:
"כמה זמן נשאר לי, דוקטור"?
"להערכתי, שלוש שנים. פלוס מינוס…"
 
כשיצא מבית החולים הוא חשב לעצמו: "זהו ד"ר רובי, בימים הקרובים אתה צונח לאט לאט לדיכאון. עוד מעט תפסיק לאכול, אחר כך לתקשר, ובהמשך תחליק פנימה אל הקבר, היה שלום חבר…" אבל במציאות, ד"ר רובי הצליח להדהים אפילו את עצמו. יומיים תמימים המתין בסבלנות לדיכאון שיופיע, הכין עבורו ספלי תה והציע את המיטה לשהייה ממושכת. הדיכי בושש מלהגיע… כעבור שבוע הוא הרגיש לחרדתו מין פרץ בלתי מוסבר של אושר. שמחה בלתי מוכרת מילאה אותו, הוא הרגיש פשוט נפלא. "זהו, כנראה השתגעת לגמרי" הוא אמר לעצמו, "אתה חולה סופני, שמח ומאושר. דיכאון מהסוג החמור ביותר, או משהו גרוע מזה…" בנקודה זו אשתו הסכימה איתו לגמרי. אבל ד"ר רובי ממש לא השתגע. להיפך, הוא נעשה מפוקח וצלול מיום ליום. טעם חדש ובלתי מוכר הציף את חייו של הדוקטור, והוא התמסר אליו בחפץ לב.
 
* * *
 
בתקופה המדהימה הזו בחייו, הכרתי את ד"ר רובי, כשהופיע בימי שישי ללימוד תורה בבית המדרש. נלהב וסמוק לחיים כמו נער צעיר שאך עתה החל את חוק לימודיו בישיבה. הדוקטור החולה נראה מאושר יותר מכל אדם בריא אחר. ויום אחד אחרי תקופה ממושכת של לימוד והתעלות הוא הצליח אפילו למצוא למה שעובר עליו מילים.
 
"עד ליום בו נחשפתי לידיעה על מחלתי חיי סבבו סביב ציר לא קיים. הייתי דוקטור מצליח. הרווחתי כסף, אבל החיים לא עצרו. הם התקדמו ואני נעשיתי מבוגר יותר. עמוק בפנים חשתי ריקנות, אפילו עצבות. לא ידעתי על כך, אבל בפנימיות שלי, הנפש חיפשה משהו, טעם, פשר. החיים המוצלחים וההנאות לא הצליחו להעניק לי את תחושת השובע והסיפוק הפנימי שכה חסרו לי. התכחשתי לזה כמובן.
 
הרגע המדהים של ההתפקחות התרחש בחדרו של הפרופסור. ברגע שנאמר לי באופן ברור שנותרו לי רק שלוש שנים, באותו רגע כאילו הכניסו לי את החיים לתוך מסגרת. קלטתי פתאום שהחיים הם פרק זמן שמתחיל מתישהו, וגם נגמר במועד כלשהו. החיים נראו לי פתאום כמו משימה או שליחות. יש להם זמן מוגדר וגם מטרות ברורות. הבנתי בעצם שהעולם אינו סתם משהו חינמי נעדר פשר, אלא מטרה מסומנת ומוגדרת שבורא עולם יצר במיוחד עבורי, והוא גם מצפה ממני למלא אותה על הצד הטוב ביותר".
 
התובנות הללו היו כל כך משמחות ומאושרות שהמחלה הפכה למשהו מבורך, עד כמה שהדבר נשמע מופרך.
 
אם חשוב לכם לדעת איך זה הסתיים. אז ככה. ד"ר רובי חי וקיים עימנו עד עצם היום הזה. תאריך התפוגה שלו חלף מזמן. ובכל זאת, הוא כאן טרי מאי פעם. תקופה מסוימת אחרי שהחל בלימודים והתחזקות באמונה וקיום מצוות הוא זומן לבדיקות חוזרות. הגידול הענק התקטן באופן דרמטי שהותיר את רופאיו פעורי פה. בהמלצתו של מומחה גדול בתחום הוא נותח ניתוח קטן ובלתי מסוכן ושאריות הגידול הוסרו בהצלחה ובסייעתא דשמיא מרובה.
 
מה עושה אנשים עצובים?
 
חשבתם פעם מהו גורם העצבות הנפוץ ביותר?
 
הוא לא נראה כזה, אבל דווקא הזמן הוא שמסבך אותנו בעצבויות ודכדוכים. לא הזמן עצמו כמובן, רק ההתייחסות שלנו אליו כאל מרחב אינסופי נעדר גבולות. 'יש זמן' זו קביעה שגויה וגם מסוכנת. אם יש זמן, כלומר אין נחיצות, אין דחיפות, הכל בסדר. ואם כך, יש לנו הרבה פנאי. כעת מה עושים עם זה? וכאן בדיוק צומחות בצורה פראית כל צרותיו של המין האנושי. פשעים נולדים היכן שיש זמן מיותר. מריבות נוצרות כשיש פנאי לוויכוחים עקרים. זמן מיותר זה סם המוות לאנשים חיים, למה? כי בטבענו אנחנו רוחשים חיים וזקוקים תמיד לעניין, הנפש פועלת תמיד, חושקת משתוקקת ורוחשת, ואיננה יודעת איך לבטא את עצמה באופן ראוי ונכון. זמן מיותר מבלבל אותנו, הוא גורם לנו לחוש כאילו יש סביבנו מרחב ענק שכל מה שנעשה לא ימלא אותו. זה מביא חדלות אישים, ואז מגיע העצב.
 
המון מהצרות של החברה שלנו נובעות מפנאי. וכאן קורה דבר מוזר ומעורר מחשבה. אם נשים לב, הרי שבזמני חירום המרחב הציבורי מתאפיין בהתנהלות שפויה והוגנת, הרבה יותר מזמנים שלווים ושגרתיים. שהשם ירחם עלינו ולא נזדקק לכך, אולם ללא ספק, זמנים קשים הגורמים לנו להיות עסוקים הופכים את הסביבה לשפויה וחושפים יופי פנימי שלא נראה כל כך בימי השגרה. הפנאי הוא הבלוף המסוכן ביותר. נראה כאילו שכל הזמן שבעולם עומד לרשותנו וכל האופציות פתוחות. עם תחושה שכזו מדוע שנזיז אצבע כדי להפיק משהו טוב יותר מעצמנו. זמן הוא דבר נפלא – אך ורק כשהוא תפוס היטב במסגרת.
 
מצאת זמן פנוי? מלא אותו!
 
פגשתי פעם יהודי יקר ופיקח שסבל קשות ממתקפות אכזריות של יצרים רעים. מבחינה מסוימת, הוא היה אפילו שבוי. כשהיצר האיום היה מופיע, הוא היה שפוט שלו. הלך אחריו וביצע את כל מה שהטירוף דרש, השם ירחם!
 
דיברנו על זה, ואז ניסיתי יחד איתו להבין האם ניתן להצביע על נקודות תורפה – זמנים מסוימים או סיטואציות כלשהן בהן נוהג היצר להופיע. אחרי מחשבה קצרה הוא סימן מספר מטרות, בירור מעמיק גילה שבכל אותן הזדמנויות עומד לרשותו זמן פנוי. כלומר, הזמן הפנוי מזמין יצר. והסיבה פשוטה. הנפש שלנו היא מאגר תוסס של רצון חיים. היא מצפה מאיתנו לפרנס את המאגר הזה. כל זמן שאנחנו עסוקים, אפילו בדברים לא ממש חשובים, הנפש לכל הפחות רגועה יותר. הבטלה היא המתכון המסוכן ביותר. ברגע בו נוצר חלון של ריק, הנפש נקלעת למצוקה. רצון החיים שלה רוקד עד השמים, הגוף שרוי בדממה, וזו הזמנה מפורשת ליצר היצירתי להעלות הצעות פסולות ולפזר פיתיונות.
 
יעצתי לו לסמן את המטרות, כלומר את הזמנים בהם הוא נקלע לוואקום של חוסר תעסוקה. כמו למשל, חצי השעה הראשונה של הקימה בבוקר. בזמן הזה כפי שגילה מיודעי, הוא לא ממש יודע מה לעשות. זו חצי שעה ריקה שבתוכנית עתידית כלשהי הוא אמור למלא בפעילות מועילה מסוג בלתי ידוע. את חצי השעה הזו החלטנו שהוא ימלא בסדר לימוד, או לחילופין, בעיסוק מועיל פשוט ותכליתי. אבל זה מוכרח להיות חוק בל יעבור! העיסוק הוא דבר חיובי בזכות עצמו. הוא כמו מסגרת נאה לתמונת החיים שלנו.
 
צריך להאמין שאם נשכיל למלא כל חלל פנוי בעשייה מבורכת ומועילה, ולכל הפחות בעיסוק כלשהו, המון בעיות אישיות וחברתיות תבואנה על פתרונן. ואולי כדאי לכל האנשים שמבטיחים לנו עתיד ורוד וזורח ביום שאחרי הקלפיות, להתמקד מעט יותר בסוגיה החשובה הזו. איך לגרום לציבור להיות עסוק בחיובי, גם בלי מלחמות וגם לא בזמני חירום. בינתיים נעשה זאת בעצמנו.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה