כולם שווים – פרשת כי תשא

 

 

 

"זֶה יִתְּנוּ, כָּל־הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, תְּרוּמָה לַה’׃ כֹּל, הָעֹבֵר עַל־ הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה; יִתֵּן תְּרוּמַת ה’׃ הֶעָשִׁיר לֹא־ יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל; לָתֵת אֶת־תְּרוּמַת ה’".

 

כאן כולם שווים! זוהי משמעותה של המצוה הפותחת את פרשתנו.

 

לאחר שיצא הכרוז מעם משה המבשר על הקמת משכן והקורא לתרום להקמתו, הייתה התלהבות סוחפת, ובמשך יומיים בלבד! נאספו כל חומרי הגלם להקמתו. יוצאי מצרים הביאו זהב, כסף, נחושת וכו’ בכמויות גדולות עד אשר היה צורך להודיע כי אין להביא יותר, מאחר וכבר נאסף כל הצריך להקמת המשכן.

 

אך עתה משיש להפעילו ולדורות, נאמרה מצווה הפוכה: "… זה יתנו … מחצית השקל בשקל הקדש, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, לתת תרומת ה’" וגו’.

 

הקרבנות הקבועים והתדירים שעל הציבור להביא נקנו מתרומה זו, ועל כן ברצוננו שכולם יהיו שווים, וחלקם בקרבנות אחיד, בל יחשוב האחד כי הקרבן הוא רק מכספו ורק "שלו".

 

וראו בכך חכמי המוסר כיוון ודרך, שהרי העשיר יחפוץ להפגין את עושרו, ולפרסם כי "רק הוא יכול". צורות רבות לו ליצר, ליצר הכבוד, ולא יפקד מקומו גם בדברים שבקדושה, דווקא כאן מצווה התורה על העשיר אל תרבה! אמת יש בך התלהבות, רצון כנה, ויכולת לתת יותר, אנא בטובך עשה זאת בנושאים אחרים, כאן בנושא זה חייבים כולם לדעת ולהרגיש כי ידם שווה, וכי כל קרבן הנעשה על ידי הציבור הוא של כולם ללא הבדלי מעמדות ומרכושם. רק כך יוכל להיווצר תהליך של אחווה ואיחוד לבבות אשר הוא הוא תפקידו של המקדש והמשכן, לאחד בין כל חלקי העם, ובינם לבין אביהם שבשמים. 

 

ומכאן בקשתנו "והשב את העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל ותפילתם באהבה, תקבל ברצון".

 

ותחזינה עינינו במהרה.