כשאלימות הופכת לאופציה

האם נהדפתם פעם לרצפה בפתאומיות על ידי מישהו שאתם אוהבים והוא "אוהב" אתכם? האם הייתם בסיטואציה שהאדם ש"אוהב" אתכם מכה אתכם בכל כוחו? האם אי פעם הכו אתכם עד כדי כך שהייתם צריכים להגיע לבית חולים? אם לא, תנשמו לרווחה ותודו לאלוקים שלא הייתם בסרט הזה. אבל דמיינו לעצמכם איך הייתם מרגישים אם מישהו היה לוחץ על ה"פליי" והייתם הגיבורים של סרט האימה הזה ממש עכשיו…

מירי ומקס אוהבים אחת את השני עד מעל לראש. כשהם נפגשו, הם הבינו מהרגע הראשון שהם נועדו אחת לשני, למרות שכל אחד מהם ידע שהוא סוחב בתוכו סוד גדול וכואב שהוא לא יכול לדבר עליו, בטח לא באותו רגע, איזה שלד מפחיד בארון שעדיף להחביא ולא להוציא החוצה לעולם.

כן, שניהם היו ילדים מוכים על ידי הוריהם. אלימות נוראה שילדים חווים, התעללות בלתי נסבלת, שהותירה בנשמה שלהם רמת כאב ובושה, זעם וצעקות שקטות אבל כאלה שמחרישות אוזניים שלא ניתן לתאר במילים בכלל.

לומר שילדים מוכים על ידי הוריהם פשוט נרצחים, זה אפילו לא יספיק לתאר את הזוועה שהם חשים. קשה להבין מה עובר על ילדים מוכים גם אם אתם פסיכולוגים ומטפלים מומחים. ואחד הדברים שהכי קשה להבין הוא, איך האלימות הופכת בקלות לאופציה עבורם בהמשך חייהם, כאנשים בוגרים, למרות שהם כל כך נגד אלימות על כל גווניה הכואבים והמזעזעים.

"כשלא היה מספיק כסף כדי לקנות את מה שרצינו (בעיקר בתחום כלכלת הבית) זה מיד היה מתפתח למשהו קולני" סיפרה לי מירי. "לא היה לנו את מה שיש לרוב האנשים ב'דיפולט' – לדבר על זה, להביע את דעתנו, לעבוד ביחד כדי לפתור את הבעיה. אלא, הפה שהיה הכלי להתמודד עם הבעיה היה מפנה את מקומו והידיים נכנסו לזירה. שנינו גדלנו בבתים מהם למדנו והבנו שהאלימות היא אופציה, היא דרך להשיג את מה שאנחנו רוצים. זה היה מפחיד ובמקום מאוד עמוק בפנים זה היה גם מבייש, איך שנינו חוזרים למקום שאנחנו ממש לא רוצים להיות בו, לילדות שלנו, לימים בהם היינו ילדים מוכים, ילדים שהתעללו בהם, קורבנות של אלימות. והכי גרוע, שזה גם הרגיש שעשינו את מה ששנאנו שעשו לנו, שרצחנו את הנשמה של האדם שאנחנו אוהבים, הנשמה של בן/בת הזוג".

מאמרים נוספים בנושא:

לשרוד התעללות מהילדות

החטא הנורא

להחליף את הכאב

אנה
עד שפגשתי את איזי

המעמד מחייב
ידיים של אמונה
לכעס יש מחיר

מירי לוקחת נשימה עמוקה, ועכשיו לשיחה נכנס מקס.

"המבחן וההתמודדות הכי גדולים של אדם מוכה על ידי מי שמתיימרים להיות "אנשים אוהבים" – הורים, אחים ועוד, הוא הקרב בו אתה צריך להפוך את הרגשות שלך למילים, ולא לחבטות כואבות מהידיים או הרגליים. הדחף להכות יכול לבוא במהירות האור. הידיים עפות באוויר עוד לפני שהמוח מספיק להבין מה קורה. אדם יכול לראות את הידיים שלו מכאיבות למישהו אחר, אבל לא ממש להרגיש שהוא עושה את זה, בגלל שהרצון שלו נשלט על ידי משהו אחר, צד שחור ואפל".

אני מסתכל על שניהם. תאמינו לי או לא, אבל יש צד מואר יותר כשאתה מדבר עם אנשים מוכים שהפכו לאנשים מכים. שוב, זה לא ממש אפשרי לתאר את זה במילים, אבל איכשהו כשאני מדבר איתם אני מרגיש יותר שלם וחי ומחובר למה שהכי חשוב בחיים.

כשאנשים מביעים את הכאב שלהם במילים ועובדים כדי להבין את הכאב אחד של  השני, משהו נרפא בפנים ומשתחרר. ואני אומר לכם את זה כמי שהיה עד למצב כזה – התבוננתי ביראת כבוד איך שהשניים האלה הפכו עולמות כדי לרסן את התגובה שלהם, לשלוט בעצמם, לא לשחרר את הזעם שמרתיח להם את הדם אפילו תוך כדי דיבור. אף אחד מאיתנו לא יכול להבין איך הם לא מאבדים את זה באותו רגע. המילים פורצות החוצה והתשוקה הפנימית והבלתי נשלטת להכות מיד עולה על פני השטח, ועדיין, רק המילים יוצאות החוצה.

מירי: "אני מפחדת… אני מרגישה שאני מאבדת שליטה… אתה לא מבין מה עובר עלי, לא מתאר מה הייתי רוצה לעשות לך עכשיו…" (היא בוכה).

מקס: "אני יודע… אני מבין… הייתי שם".

מירי: "אני כל כך מתביישת שאין לי כסף לקנות אוכל. אף פעם לא הייתי במצב הזה בחיים שלי. ואני שונאת אותך בגלל זה. אתה לא מתאמץ למצוא עבודה טובה ומכניסה יותר. אני שונאת אותך!!!"

מקס: "אני יודע שהבטחתי לך הבטחות, מירי, שלא הצלחתי לקיים. אני לא יכול לשנות את זה עכשיו. אבל אלוקים יודע שהפעם אני באמת מתכוון לזה. אמצא עוד עבודה… אביא הביתה כסף שיספיק לנו למה שאנחנו צריכים, מירי. יהיה לך מה שאת רוצה… מבטיח לך".

מירי (עדיין בוכה): "תודה, מקס. תודה. אאמין כשאראה את זה, אבל תודה על הניסיון שלך להבין".

לרובנו, לנהל שיחה כזו בלי להעיף ידיים או רגליים היא לא ביג דיל, אבל לאנשים כמו מירי ומקס זה משהו לא ברור מאליו בכלל. הקרב להוציא החוצה את האנושיות שלהם, את האהבה שיש להם אחת כלפי השני, הוא קרב גדול שאדם לא יכול להילחם בו. זה קרב שכולנו צריכים להתמודד איתו, אולי זה ברור יותר למירי ומקס מכיוון שהם גדלו בעולם שבו האלימות היא אופציה.

אולי זו הסיבה שאני מאוד נהנה לפגוש את מירי ומקס במפגשי האימון-טיפול שלנו. הם מספרים לי כמה קשה להם להפגין את הצד האנושי שלהם, וכשהם מצליחים זה מעורר בי השראה עצומה להוציא את זו שלי החוצה. בזמן המפגשים, הם משתפים אותי בפרטים הכי קטנים ועמוקים של המאבק הזה, מהרצון להשתחרר מהדרך השלילית עליה גדלו בבית הוריהם ולהפוך לזוג מקסים ובני אדם טובים יותר.

ואת הניצחון של הטוב על הרע אני רואה במו עיניי. השמחה והעונג שהם גורמים לבורא עולם באחדות ובאהבה שלהם אחת לשני, בהבנה ובתקווה, זה משהו שאי אפשר לתאר בכלל.

ואם זה לא יגרום לי להרגיש שלם וחי, אז מה כן?

* * *

ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט העוסק בתחום למעלה מ-32 שנים, מטפל ומאמן בעזרת האמונה (אמונה קואצ'ינג) ועל פי משנתו של רבי נחמן מברסלב.