לא חו”ל, שליחות!

המסע של שרון – חלק ראשון

המסע ממשיך. הלו"ז צפוף מאוד, ואני סקרנית לגלות את סוד הקסם של הקהילה והאנשים החמים והמקסימים שעוטפים אותנו בפינוק ואהבה לא רגילים.

קצת אחרי שנחתנו בפעם הראשונה במרכז של "יבנה" במונטוידאו, מכניסים אותנו לחלל בית המדרש לשיחה עם הנוער של "מכבי" – תנועת נוער חילונית המעודדת עלייה לארץ. למרות שהיינו עייפות ואני גמגמתי בספרדית בלאות (הוריי ארגנטינאים במקור), נראה היה שהשארנו רושם טוב על הצעירים והצלחנו לעורר בהם צד חדש שהם לא הכירו – את האפשרות לשלב באורח חיינו יהדות, אימהות ואומנות גם יחד.

השיחה הסתיימה אבל להמשך השבוע מתוכננות לנו עוד שיחות רבות עם מגוון אנשי הקהילה וגם עם השגרירות, ראיונות ברדיו ובטלוויזיה, והופעות קצרות בבתי הספר החילוניים וגם של הלא יהודים.

אנחנו מתפצלות לזוגות כדי לפרוש את ה"עול". דניאלה, מנהלת להקת "נהרה" למחול עובדת הכי קשה. היא זו שצריכה להיות נוכחת בכל הפעילויות, וגם לסגור מבחינה לוגיסטית יום אחר יום את כל הפרטים הטכניים – ארוחות, חזרות, נסיעות, פגישות וכדומה, והכל עם בטן של חודש שביעי!

בלו"ז שלי יש שיחה עם הנשים המבוגרות בקהילה, חזרות עם הנגנים שציוותו לי להופעת הסולו, חזרות עם "נהרה" על הופעת המחול המתוכננת, הופעה בבית ספר וכן נגינה ברדיו המקומי.

אין רגע דל. אנחנו עסוקות מבוקר ועד ערב ובין לבין אני מטפלת בנתן התינוק שלי, מנסה שלא יסבול יותר מדי. בנות השירות המשרתות בקהילה עוזרות לי. העובדה שהשעון המקומי הוא שש שעות קדימה מישראל גורמת לי להרגיש כל הזמן עייפה, ולנתן להירדם בחמש אחר הצהריים ולקום בארבע בבוקר…

השבוע עובר בהצלחה מרובה. אני מצליחה להרגיש בו ממש כמו שליחה ומופתעת מהסיפוק הרב שממלא את ליבי.

מאמרים נוספים בנושא:

המסע המיוחד שלי

זה חלק מהמסע

מסע כומתה ויום מקומט

צאו למסע

שחור ולבן והמסע חזרה

מסע הברווזים

מסעות רוחניים

הילדים בבית שמחים ומאושרים. וכן, חשוב לא פחות, גם אביהם וסבתם והכל מתקתק בלי 'פאלטות' כשאני מנצחת על הכל בוואטסאפ מרחוק. אני שמחה לדעת שהם מסתדרים טוב בלעדי ואני קולטת שהסיור הזה הוא באמת אחר ממה שהכרתי עד כה, רק כשאני חוזרת לארץ אני מוצאת את עצמי מתגעגעת באמת לכל האנשים שהכרתי שם ושנכנסו לי ממש עמוק ללב.

כששואלים אותי "איך היה בחו"ל?" אני מרגישה שזו הייתה מבחינתי שליחות, הרבה יותר מסיור או טיול או נסיעה להופעה. בעצם, למדתי על חיי קהילה קטנה ומקסימה של יהודים בניכר, כזאת שעוד כמה דורות יש סיכוי שתתמוסס קליל, אלמלא יצליחו יחידי הסגולה שבאמת אכפת להם להשאיר את הצעירים בנישואים יהודיים ואת חיי הקהילה תוססים.

הרגשתי את הקושי לקיים את המצוות בלי הבועה העוטפת של אוויר ארץ ישראל, וריכוזם הגדול של יהודים יחד. הרגשתי על בשרי את הקושי בשמירה על הכשרות, כשאין המון אופציות לאכול בחוץ או להשיג מוצרים כשרים, את הקושי בשמירת השבת, כשאין עירוב ואי אפשר לטלטל, וכשאתה יחיד מול רבים שלא מבינים כלל. אפילו כדי להיראות כיהודי עם הסממנים החיצוניים דרושה תעוזה וצריך לרצות להתחבר למוצא, להקפיד ללמוד וללכת לאירועים ושיעורים, וכמובן, למצוא חתן יהודי.

כמובן שיש אנשים  שחשוב להם והם מצליחים באופן מעורר הערצה, אבל הדבר המדהים הוא שהם רוצים, כמעט כולם. ליבם פתוח ומייחל לקיים את יהדותם בצורה שתגרום להם להרגיש "וחי בהם", להרגיש את ישראל, את הקדושה ואת הכל מתחבר ביחד.

במהלך שהותנו שם הרגשתי שהצלחנו להכניס חיים והתרגשות בכל שכבות הקהילה. הנוכחות שלנו חיברה שוב את כולם והאווירה הייתה מרוממת ושמחה.

שש נשים ישראליות, דתיות, אומניות יוצרות, חלקן גם אימהות למשפחות מרובות ילדים ורעיות, יצאו למסע אל הלא נודע והצליחו בעצם הווייתן להוות השראה והוכחה לכך שאכן אפשר, אם רוצים, לחבר את הכל יחד לשלם אחד. וכפי שחיזקנו כך חזרנו גם מחוזקות ונחתנו ישר לאדי האקונומיקה, הסמרטוטים והכפפות.

אחרי הכל, טיולים, שליחות והופעות זה יפה וטוב אבל ליל הסדר שהיה בפתח החזיר אותי למציאות שלי – להתחיל לפשפש בפינות האפלות, לפחות  עד לאן שידי משגת…

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com