לא כל יום חנוכה

הוא כאן, ומאיר בגדול!
 
אבל אנחנו לא מפסיקים להתלונן על הסופגניות, השמן והקלוריות. אבל בינינו, עוד לא פגשתי את האדם שבאמת, אבל באמת, לא טעם כלום ממש כלום אפילו לא ביס מכל הלביבות, לטקס, הספינג' וחברותיהן נוטפות השמן.
 
כי מה לעשות, לא כל יום חנוכה…
 
פעם בשנה אנחנו מתאספים ביחד, כל המשפחה, מול הנרות המרצדים, מול השלהבות שרוקדות להן, בחגיגיות, חום ואהבה. לא ליום גם לא ליומיים, אלא לשמונה ימים!
 
איזה כיף להיות יהודי…
 
אני הכי אוהבת את הזמן שאחרי ההדלקה, את השירה, לראות את הנרות דולקים במלוא העוצמה והשלהבת, את הילדים שעסוקים בלאכול את הסופגניות על כל גווניהן וצורותיהן וכמובן לשחק בסביבונים.
 
מאמרים נוספים בנושא:
להגדיל תודה ולהאדירה
נר של תודה
המכבי  שבי
 
לי אין לאן למהר. נשים הרי חייבות בהדלקה ואסורות במלאכה חצי שעה. אז זה בדיוק הזמן שאני ממש אוהבת.
 
את החנוכייה שלנו אנחנו מדליקים בפתח הבית, במקום נמוך. אני לוקחת לי כיסא קטן ויושבת לידה, בגובה העיניים, ומביטה בה. לא יודעת איך להסביר את זה, אבל כל פעם מחדש הנרות האלה שובים את ליבי. אני אפילו לא צריכה לעצום את העיניים כדי להתרכז, ולא משנה כמה רעש הילדים עושים, הנרות פשוט שואבים אותי לתוכם.
 
אני מתבוננת עליהם וחושבת על עם ישראל, על האש היהודית שלא כתבה ולא תכבה לעולם! על תקופות שונות בהיסטוריה היהודית, איך הנרות המקסימים האלה הודלקו פעם אחר פעם במסירות נפש עילאית – בסיביר, במחנות ובגטאות בגרמניה, ברוסיה הקומוניסטית, בתימן…
 
כמה קטנים ודקים, אבל יש להם כוח מיוחד. כוח שמחבר אותנו לכוחות שלנו. משהו בהם מצית את הנשמה והרצון הפנימי שלנו.
 
ופתאום נופל האסימון. אני מבינה שלא צריך לחשוב רחוק. גם היום בדורנו, בתוך כל אחד ואחת מאיתנו יש סיפור של נס. של התקדמות, של התגברות. כל אחד יכול להיזכר היכן היה מונח לפני ימים, חודשים או אפילו שנים, כמה עבודה עשה ולאן הגיע היום. בדור שלנו אין אחד שלא מתמודד, בפרטיות ובכלליות. אין אחד שהכל הולך לו 'חלק', טוב או מושלם. לא תמצאו אותו. כולנו חווים ניסיונות, כולנו עובדים על זה, צועדים בדרך, נופלים, קמים וממשיכים עם הידיעה שהמעידה הבאה היא עניין של זמן, ואז שוב נצטרך לקום. כל אחד יכול לספר את הנס שחווה.
 
כשאני חושבת על עצמי, אני לוקחת נשימה עמוקה. נס אחד?!? יש לי כל כך הרבה כאלה באמתחתי, תודה רבה לך אלוקים. תודה על המציאות העכשווית. שום דבר לא מובן או ברור מאליו.
 
ופתאום, כל הנרות מיטשטשים, נותנים ידיים ויוצאים במחול. וואו! שלהבת אחת גדולה! אבוקת אור נעימה… לא, אלה הדמעות שזולגות לי מהעיניים ומרטיבות את התמונה. אני בוכה? כן. זה בכי של גאולה. של עוצמה. פתאום אני מבינה שגם אני שם.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
בסוף העולם שמאלה
מחוברת
רוצים סיבה לשיר?
 
החיים לא דבש אבל גם לא רק בצל, צריך לתמרן בין השניים. ונכון שאני בן אדם פשוט, אבל עם חיים ושגרה מלאים בעבודה, שגם היא עבודה קדושה ויקרה בעיני הקב"ה. כולם נמצאים כאן עם תכלית, עם יעד עצום שרק בורא עולם יודע מהו (וגם אנחנו אם נתעקש לגלות מה התכלית והתפקיד שלנו בעולם הזה). שום דבר לא סתם, לכל דבר יש סיבה. כולנו חשובים ויקרים לבורא עולם, המפורסם וזה היושב מאחורי הקלעים.
 
פתאום כל כך התחברתי לשמש. כן, חשבתם פעם על השמש? הנר הפשוט הדקיק הזה שמדליקים איתו את הנרות ובקושי רואים אותו? כן, זה שעשוי שעווה פשוטה שקונים במחיר מצחיק?
 
המצווה חלה על הדלקת שמונה נרות. והשמש… הוא רק אמצעי להדליק אותם.
 
פתאום הוא הזכיר לי את אנשי  הצללים, אלה שעושים את כל הפעולות שלהם כמשהו ברור ומובן מאליו. שלא עומדים בקדמת הבמה ואור הזרקורים בכלל לא מופנה אליהם. גם אין להם הצגה מיוחדת. אבל בלעדיהם אי אפשר! האנשים המקסימים האלה דואגים לאחרים לפני שהם בכלל חושבים על עצמם. ככה הם, אנשי הצללים. זה הכוח שלהם. ,
 
 
וזאת נקודה חשובה שחשוב מאוד לזכור: כל יהודי הוא כמו נר חנוכה, תפקידו להאיר את העולם, להאיר את החושך. כל אחד בדרכו שלו, עם הכישרונות שקיבל מבורא עולם. זו השליחות שלנו כאן.
 
אבל יש משהו נעלה יותר מרק להאיר את העולם. מה, אתם שואלים? ובכן, לגרום לכל יהודי לממש את הכישרונות שלו! למה? כי להאיר עם הכוח שלנו זה משהו מוגבל, כל אחד הוא רק נר אחד. אבל הרבה נרות דולקים, לגרום לעוד יהודי להוסיף אור – זה כבר סיפור אחר לגמרי! הסיפור בהא הידיעה.
 
צריך "להדליק" כמה שיותר אנשים כדי שהאור בעולם הזה יהיה יותר גדול. כשיש עוד אנשים מאירים עם האישיות והכישרונות שלהם, עם המיוחדות שלהם, העולם מתמלא באור מיוחד, מגון ומשלים יותר.
 
ככה חשבתי עליו, על השמש, 'איש הצללים' של נרות החנוכה, ועל הסיבה שהוא נמצא גבוה יותר משאר הנרות – כי הוא נעלה יותר. נכון שנרות החנוכה מאירים את העולם והם המצווה, אבל הוא מי שגרם להם להתחיל להפיץ את האור שלהם.
 
וכמו השמש, אני מאחלת לכולנו שנזכה להאיר את העולם באור שלנו ובאור של הסובבים אותנו שנהיה אנחנו בעצמנו שמשים גאים השמחים במצווה שנפלה בחלקם.
 
 
* * *
טליה לוי (B.A בחינוך) עוסקת בתחום כבר 12 שנה. מדריכת כלות מוסמכת. ניסיון רב בתחום הכתיבה והחריזה, עוסקת במודעות נפשית ורגשית על פי תורת החסידות. נשואה ואמא לארבעה, ב"ה. ליצירת קשר: talyalevi226@gmail.com