לא מפסיקים לבכות

אם יש משהו שאנחנו אוהבים לעשות כבר אלפי שנים! זה לבכות. כאילו פיתחנו מומחיות בתחום הבכייה הבלתי נגמרת על 'למה אין לי?' ושות'. כמה שורות מחכימות רגע לפני שהדמעות יורדות.

5 דק' קריאה

הרב שלום ארוש

פורסם בתאריך 05.04.21

אם יש משהו שאנחנו אוהבים לעשות
כבר אלפי שנים! זה לבכות. כאילו פיתחנו
מומחיות בתחום הבכייה הבלתי נגמרת
על 'למה אין לי?' ושות'. כמה שורות
מחכימות רגע לפני שהדמעות יורדות.
 
 
את הספציאליטה בתחום בכיית-החינם רכשנו עוד בימים בהם נדדנו במדבר. נכון, אז היינו רק בתחילת הדרך, אבל תראו לאילו "הישגים" הגענו היום. אם פעם בכינו על אבטיחים, קישואים ודגים שהציעו לנו בתור עבדים במצרים, או על מחסור במים ובשר במדבר, היום אנחנו בוכים על הכל. "הכל כלול" ולא רק בנופש בבית מלון. זאת סיסמא "הולמת" גם למצב בו הדמעות נשפכות ללא הרף כמו נהרות על הלחיים, ופעמים רבות בלי שום סיבה מוצדקת.
 
"יש לנו את זה" ועל זה אף אחד לא יכול להתווכח. עובדה, אלפי שנים שאנחנו פשוט אוהבים לבכות, להתבכיין על כלום, להתלונן סתם כך, בלי לתת את הדעת על פעולה שמעוררת כל כך הרבה דינים עלינו. עד כדי כך, שאותה בכיית חינם ביום תשעה באב במדבר, זו ששברה את כל השיאים, גרמה לנו את אותה בכייה לדורות. והשבוע בו אנו מציינים את תחילת שלושת השבועות הוא תוצאה מרה ואיומה של אותה בכיית חינם. ראו לאן עוון נורא זה הביא אותנו, כמה אנו סובלים – אלפי שנים! והכל בגלל הבכיינות שלנו. ואומרים חז"ל, שכל החורבנות כולן – שורשן בבכיית חינם שבכו ישראל במדבר, ועל זה אמר להם הקב"ה: "אתם בכיתם בכייה של חינם, אני אקבע לכם בכייה לדורות"!
 
בימים אלה נוהגים לזכור את חורבן בית המקדש ואת הגלות בה אנו נמצאים, לומר תיקון חצות בחצות היום ולנהוג קצת מנהגי אבלות. כל זאת כדי להתעורר, להתבונן על עצמנו ולהגיע לשורש של כל בעיותינו. לכן, עיקר התשובה שעושים בימים אלה היא על מידת הבכיינות, על חוסר האמונה שאנו מגלים ולא מאמינים שהכל לטובה, על כפיות הטובה וחוסר הכרת הטוב במקום לומר תודה כל היום, שזה עיקר התיקון לכל הצרות והגלות כמו שכותב רבי נתן מברסלב: "כִּי בֶּאֱמֶת, אִם הָיוּ הַכֹּל שׁוֹמְעִים לְקוֹל צַדִּיקֵי אֱמֶת, לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ זֶה, לְהַאֲמִין תָּמִיד בְּהשם יִתְבָּרַךְ שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, וְלִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה תָּמִיד לְהשם יִתְבָּרַךְ, בֵּין בְּטִיבוֹ בֵּין בְּעָקוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר בֵּאלֹקִים אֲהַלֵּל דָּבָר, בְּוַדַּאי הָיוּ מִתְבַּטְּלִים כָּל הַצָּרוֹת וְכָל הַגָּלֻיּוֹת לְגַמְרֵי, וּכְבָר הָיְתָה גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה!" (ליקוטי הלכות, הלכות פריקה וטעינה ד).
 
עוד מאמרים בנושא:
אסירי  התקווה
נפוליון  ותשעה באב
בלילה  ההוא
זה  כואב
 
וכדי להודות, צריך לזכור.
 
למשל, את אותה הצלה משתום-העין, בלעם הרשע, שרצה לקלל את עם ישראל על ידי שיכוון לרגע שבורא עולם כועס, ובני ישראל אפילו לא היו מודעים לסכנה האיומה בה היו בגלל כוונות זדוניות אלה. על כל אותם ימים שהם חסד גדול שהבורא עשה עם בני ישראל, בהם לא כעס כך שבלעם לא יצליח לממש את מזימתו. על ההשגחה הרחומה של בורא עולם שהגן על ישראל מפני עינם הרעה של בלק ובלעם, ועל כך נצטווינו בנביא לזכור את החסד הזה כל ימי חיינו: "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'" (מיכה ו'). מדברים אלה למדו חז"ל שיש ציווי מבורא עולם לזכור את צדקותיו יתברך (זו אחת הזכירות שאנו מזכירים בכל יום) את החסדים, את ההשגחה, את השמירה שלו עלינו, את העובדה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה, בהשגחה הפרטית שלו עלינו, מצילנו מידם. לזכור ולהודות!
 
ורבי נתן מברסלב, בדבריו לעיל, מזכיר לנו עד כמה אנו חסרים בקיום מצוות זכירת חסדיו של הבורא, וההוכחה הברורה לכך היא שאנחנו עדיין בגלות המתארכת. כי אם היינו זוכים לקיים זכירה זו באמת – להודות לבורא עולם תמיד, בורא עולם היה כבר גואל אותנו מזמן! וזה גם מה שכתוב בזוהר הקדוש בצורה מפורשת – רק בגלל שאנחנו לא מקיימים את הזכירה הזו ולא מודים לבורא עולם – הגלות מתארכת! כי כאשר מתפללים על הגאולה ומבקשים מהבורא: "זכור מה היה לנו" (איכה) או "זכור ה' לבני אדום וגו'" (תהלים) הקב"ה אומר לנו כביכול: "הרי אתם לא שומעים את מה שאני מבקש מכם, את ה"זכור" – "עמי זכור נא מה יעץ בלק וגו'", זכור את חסדי הבורא ורחמיו לכן, מידה כנגד מידה, אני לא שומע את מה שאתם מבקשים ממני.
 
במילים פשוטות, אם אתם לא מודים לי על חסדיי, איני שומע לתפילותיכם על סיום הגלות. וכשמתבוננים על זה, זה נראה מבהיל עד מאוד, ובמקביל, מחזק עוד יותר את דברי רבי נתן – שאם ישראל היו שומעים בקול הצדיקים – ללכת כל חייהם עם התודה וההודאה, כבר היו נגאלים. למה? משום שכל הגאולה תלויה בתודה. עיקר התיקון של כל העוונות הוא להודות לבורא עולם על הכל! וזה מה שהופך את האדם למאמין בקב"ה באמת. כי אמונה בהשם, זה רק כאשר מודים לו על הכל, כשמאמינים שהכל בהשגחה הפרטית שלו ושהכל לטובה.
 
אולם טבע האדם לפנות לבורא רק כשיש לו צרות ח"ו, רק כשהוא רוצה לספר לבורא על הבעיות והחסרונות. אך בורא עולם אומר לו: 'אתה לא מקיים את ה'זכור' שלי, למה שאשמע את ה'זכור' שלך?… כך אדם ניגש אל הבורא עם אמונה חסרה – לא רואה את חסדיו, וכל שכן כאשר לא מאמין שהכל לטובה ולכן הוא מתלונן ומתבכיין. הנה לכם המפתח בהא הידיעה לנעילת שערים על כל מנעוליהם ובריחיהם… והכלל הזה, כמו שאומר הזוהר הקדוש, לא תקף רק לעניינים הכלליים של עם ישראל או לגאולה הכללית, אלא גם ובעיקר בפרטיות. לכן צריך לשים לב, להתבונן כל הזמן על חסדי הבורא כל הזמן, להודות על כל פרט ופרט (על הכיסא שיושבים עליו, על השולחן, על הספר שלומדים בו, על כוס מים, על האוכל, על המאמר הזה וכן הלאה). זאת הדרך לזכור את חסדי השם איתנו, לקיים את ה'זכור' שבורא עולם מבקש מאיתנו, ואז גם השם יזכור את כל הבעיות שיש לאדם שצועק אליו ומבקש את עזרתו.
 
ובדברי רבי נתן מוצאים גם דעת מדהימה: אדם שמודה לבורא עולם על הכל – על הטוב והרע – לא יצטרך כלל לצעוק 'זכור מה היה לנו'. הוא לא יצטרך לצעוק על הצרות משום שהשם יגאל אותו מהן רק מעצם אמירת התודה. אבל גם אדם שלא נמצא עדיין בדרגה זו – לראות שאין שום רע כלל ולהודות על הכל, אם לפחות יודה לבורא על חסדיו, כאשר יצעק אליו הבורא ישמע את תפילתו.
 
וזה מוביל אותנו לדבריו של רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ז), שהיא התורה השייכת לשלושת השבועות ולחורבן, בה הוא מדבר על עניין הבכי ומה שאמרו חז"ל – שהראות הולכת אחר הבכי. כלומר, הבכייה מטשטשת את העיניים מלראות את השגחת השם, כי הבכייה, כביכול, אומרת שמשהו כאן לא בסדר, וזו כפירה בהשגחת הבורא. כי כאשר מאמינים שהכל בהשגחתו של הבורא – הכל תמיד בסדר, בדיוק כמו שהשם רוצה, ואז אין שום עניין של בכייה, אלא רק צעקה לבורא מתוך געגועים ואמונה שלמה, בלי התבכיינות כלל.
 
ודווקא בתקופה זו עלינו להתחזק בביטול מידת הבכיינות, שמבטאת כפירה בהשגחה של השם, ולהתחזק עם התודה וההודאה. ואם בכל זאת רוצים לבכות, זה יהיה בכי על החורבן, כמו שתיקנו חז"ל, שהוא בכי אך ורק של געגועים ולא של עצבות, בכי לתיקון אותה בכיית חינם וכפירה במדבר.
 
שלושת השבועות הם ימים גבוהים מאוד מבחינה רוחנית, ומסוגלים לקבלת כל התפילות ולהתעלות הרוחנית בכלליות ובפרטיות. יש בהם כוח אדיר. וכל זה נכון רק למי מתחזק בעניין התודה וההודאה, וכמו שאומר רבי נחמן – רק מי שבשמחה (ואדם שאומר תודה תמיד שמח, משום שהוא שמח בחלקו) לכן הוא יכול להגיע ללב נשבר.
 
לכן…
 
זכרו, שיש לבטל את הבכייה-כפירה כאילו שיש רע בעולם או דבר נפרד מהבורא חלילה.
 
זכרו, שאין שום רע כלל בעולם!
 
זכרו, את יסוד האמונה ממנו יוצאת המסקנה שאין רע, והוא: הכל בהשגחה של השם. ואם כך,
 
זכרו,שהכל לטובה כי השם עושה רק טוב.
ואחר כך,
 
זכרו, שהעוונות שלנו גרמו שיהיו מעלינו דינים, לכן יש להצדיק אותם ולפשפש במעשים ולעשות תשובה עליהם, משום שהתשובה היא אחד מתנאי הגאולה כמו שאמרו חז"ל: "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה".
 
וזכרו! כי ישנו ספר נפלא שנקרא שעריו בתודה – בגן התודה, שאסור לעזוב אותו אפילו יום אחד, ויש ללמוד בו בכל יום לפחות עמוד, ואז – לראות איך החיים משתנים מן הקצה אל הקצה. יהי רצון שנזכה לזה במהרה בימינו, אמן.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה