לא תנצחו אותי!

השבוע חל יום הולדתו של בעלי שיחיה. הוא אומנם הוא לא עושה מזה עניין גדול, ומאז שחזרנו בתשובה ונולדו לנו ילדים שנינו שינינו את כל הקונספט שלנו לגבי היום הזה – מיום של קבלה ליום של נתינה. אבל, בכל זאת, הרגשתי צורך לצ'פר אותו במתנה קטנה.
 
אז אזרתי אומץ ושינסתי מותניי ועשיתי מעשה שלא עשיתי זה זמן רב מאוד – שמתי פעמיי לכיוון קניון עזריאלי הגדול והמאיים לרכוש זוג מכנסיים אלגנטיות לשבת.
 
איך שעברתי את עמדת השומר כבר קלטתי שעשיתי טעות פטאלית. אבל כבר הייתי בפנים וגם ככה זו הייתה מסירות נפש להגיע לשם עם התינוק, אז המשכתי ללכת בצעדים רועדים, נכנסת עוד ועוד למעבה הקניון ולכיוון המעליות.
 
מאמרים נוספים בנושא:
בולמוס  הקניות
שופינג שחובה לעשות
יש חיים אחרי הפרה
אבא יודע הכי טוב
 
אורות ריצדו מכל עבר ומותגים בצבעים עזים קראו לי לגשת אליהם. כרזות שהכריזו על מבצעים אטרקטיביים והמוני איש ואישה מתהלכים במרחב עם עיניים מהופנטות ורעבות, בתקווה להגשים חלום או שניים ולסגור מעט את בור-התמיד של חוסר הסיפוק התמידי והמכרסם, זה שכבר למדנו לחיות איתו.
 
בלעתי את הרוק ושמתי רטייה דמיונית לצדי העיניים, כמו סוס המובל בעיר גדולה כשעיניו מכוונות קדימה כדי למנוע ממנו בהלות או הסחי-הדעת מכל מה שרועש וגועש מסביב. ניסיתי להתרכז במטרה ולהגיע לחנות אחת שתענה על הצרכים שלי, ולצאת משם כמה שיותר מהר.
 
אבל הניסיונות הפתטיים שלי כשלו מהר מאוד, כשראיתי מתוך המעלית השקופה לפחות שלוש חנויות שידעתי שאני פשוט חייבת לבקר בהן לפני שאצא מהקניון.
 
הקצבתי לעצמי זמן, חצי שעה בדיוק! כדי שאוכל להתרכז במטרה לשמה באתי ולצאת הכי מהר, אבל הקניון היה חזק ממני ומעל לזמן וזה לא ממש עבד. עד מהרה שכחתי את עצמי ואת הפגישה שחיכתה לי, והתחלתי להיסחף במאות הפרטים שסבבו אותי וקראו לי להסתכל, לגעת בהם, לקחת אותם.
 
"את חייבת אותי" קרא לי המעיל הוורוד עם הציור של הלו קיטי מאחור. "אני כזה חמוד והבת שלך תאהב אותך לנצח אם תביאי לה אותי", הוא קרץ לי בנוצצים שלו ובהק בזוהר מגרה.
 
'הוא בטח צודק' חשבתי לעצמי, 'חיי אינם מושלמים בלי המעיל הזה. איך אפשר לחסוך מהבת שלי דבר כל כך מתוק ויפה? זו ממש התעללות לא לקנות לה אותו…' עד מהרה נשביתי בקסמיו של המעיל ושל עוד המון פריטים מתוקים עם הלו קיטי ונסיכות ורודות.
 
הלב שלי הרגיש פתאום מכווץ. ככל שהחומר מסביבי התגבר וקרץ לי, כך תחושת החנק גברה בקרבי. הרי אין באפשרותי לרכוש את כל הדברים היפים ומתוקים האלה לילדיי. 'איזו אמא רעה אני, איזה עולם אכזר, איזו מסכנה אני שהגעתי למקום כה שפל ונמוך, אוי לי, מר לי ורע לי…'
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
תודה , אבא!
…ועת לומר תודה
תגיד, אתה מאושר?
עושים מסיבה מהתודה
 
הלו קיטי והנסיכות נראו פתאום מטושטשות מבעד לדמעות. "את באמת מסכנה" הן אמתו את מה שהרגשתי, "אנחנו יכולות לגרום לך להרגיש טוב יותר אם רק תקני אותנו. כל הבעיות שלך יפתרו באחת אם רק תיגשי איתנו לקופה. את תרגישי הרבה יותר טוב וחייך ישתנו באחת. את תראי שזה ישתלם לך בטווח הארוך. תעזבי את הכסף, זה שטויות. כסף הולך וכסף בא, כבר תמצאי איך לשלם עלינו. אבל התמורה שתקבלי מאיתנו היא הרבה יותר מסתם כסף. אנחנו נביא לך ולילדיך תחושה של ערך, שאתם שווים יותר בזכותנו. תחשבי על השמחה בפנים של הבנות כשיראו אותנו. אנחנו נשפר לכן את החיים ונביא לכן שמחה וסיפוק…" והן המשיכו להרעיף הבטחות ואני כבר הייתי קצרת נשימה.
 
מצבי הנפשי היה כבר מרוט, אז עשיתי את מה שאני תמיד עושה כשאני מרגישה חלשה, פניתי אל אבי שבשמים בתפילה. "אבא תרחם, אבא תעזור" הצלחתי לסנן רק כמה מילים מבעד להרצאה של החתולה והנסיכות. וכמו תמיד, כשאני מבקשת גלגל הצלה ממנו, נמשכים אלי הרחמים משמים והעננים מתחילים להתפזר והאמת מבצבצת כקרן שמש מתוקה.
 
"תודה אבא" אני נזכרת בכלי שתמיד משפר את מצבי – התודה. "תודה על הבעל שיש לי ושזכיתי להיות איתו עוד שנה בבריאות ובטוב. תודה על הילדים המתוקים שלי שנותנים לי שמחת אין קץ, תודה על קורת הגג, על האוכל, על המשפחה והחברים, על הבריאות ועל כל השפע שאתה מעניק לנו בחסדים גמורים וכמתנות חינם"… לפתע יכולתי שוב לנשום. הלו קיטי והנסיכות חזרו להיות רק מעילים על הקולב בחנות כלבו גדולה, ואני נוכחתי שיש לי שפע רב בחיי ושבעצם אני לא צריכה שום דבר מלבד המתנה שביקשתי לקנות לבעלי.
 
המשכתי למלמל עוד תודות ותשבחות כל הדרך החוצה מהקניון הגדול, כשהלב כבר מתחיל להתרחב בחזרה והאוויר ממלא את ריאותיי.
 
בפעם הבאה שהגעתי לשם, כדי להחליף את המכנסיים מכיוון שהמידה לא התאימה, כבר הייתי מצוידת בנשק טעון ודרוך כשאני יורה את ה"תודה" לכל מותג וכרזה של מבצע 1+1 שבדרך, והם נפלו כחללים, מאבדים באחת את צבעם וזוהרם כמו בקסם שפג תוקפו.
 
מנגינה מוכרת עולה בראשי כשאני מפזמת את שירה של נעמי שמר – "לא לא לא תנצחו אותי, לא מנצחים אותי כל כך מהר"…. למה? כי אני יודעת שאת הבור העמוק שיש לי בנשמה לא אוכל למלא במעיל של הלו קיטי, וגם לא בחמישים מעילים או שאר פריטים. ואז, אני שוב מודה לבורא עולם שנתן לי את הסודות והכלים לשנות את הגישה, וללמוד להתבונן על העולם בעין טובה ולדעת שהכל באמת רק לטובה.
 
 
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו.אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com