לאן נעלמה הקלילות?
לאן נעלמה הקלילות? פסח הוא לא הזדמנות לגרום לבית להיראות כאילו יצא מז'ורנל, אלא ההיפך: זמן לשחרר את האוויר והגאווה. שרון רוטר מחפשת את הקלילות והשמחה.
משנכנס אדר מרבין בשמחה. ואכן, כבר מתחילתו של חודש אדר אפשר להרגיש שיש בכוחה של רוח השטות הקלילה להעיף אותך גבוה השמימה כמעט ללא מאמץ. אבל מה קורה יום אחד אחרי פורים? בלי משים, אנחנו מכניסות טרם עת את חודש ניסן ואת רוח העבודה הקשה.
רגע, רגע, הרי חודש השמחה והאדר-הדר שבו עוד לא נגמר, מה קרה עם רוח השטות? עם הקלילות? עם השמחה? מדוע באחת הופכת הרוח הקלילה לאוויר דחוס ומקומפרס? או במילים אחרות – את נושמת לחץ.
הגברים לא יבינו אותנו. כל שנה מחדש הוא ישאל: "מה הלחץ? מה כבר יש לעשות? זה עוד מלא זמן, למה לעשות סיפור כל שנה מחדש?"… לכי תסבירי שזה האוויר המקומפרס שאת נושמת, שאין לך שליטה על זה, שאת נוחתת ברגע אחד מהגובה של פורים לעבדות של מצרים. לכי תסבירי, שלא משנה כמה שיעורים תשמעי או כמה מאמרים תקראי, ואפילו שאת מנקה ושומעת שיעור ברקע, את עדיין מרגישה את הלב שלך מפרפר מהר, כמו דופק פעימות כפולות, את הסרעפת עולה עד לגרון ולא משנה כמה חלונות תפתחי – האוויר כמו לא מגיע פנימה.
"אני שונאת את פסח", אמרה-שיחקה לי על המצפון בתי הבכורה כדי שלא אעביד אותה קשה. "את לא שונאת את פסח", מיהרתי לתקן אותה טרם תשתרש הטעות. "את אולי שונאת את טרום פסח ואת ההכנות". "זה כמו שאני שונאת את שישי ואוהבת את שבת" היא דייקה, ואני כל כך הבנתי לליבה. גם אני (אולי בניגוד לכל חברותיי, או לפחות כך נדמה לי) ממש שונאת לנקות. לא משנה כמה אנסה לעבוד על מידותיי וללמוד עוד ועוד כלים שיעזרו לי להתמודד, עדיין, אני לא מצליחה לקבל את העבדות הזאת – לא ביומיום ובטח שלא לפני פסח. "איפה המשרתים?" אני זועקת לאבי שבשמים, "אני בת של מלך, לא? אז למה הראש שלי בתוך השירותים וכמה עוד כביסות אצטרך לעשות בחיים?!?"
מאמרים נוספים בנושא:
תחושת המורא והפחד מפני פסח מרגישה לי כמו טעות שהשתרשה. כנראה שזה הלחץ באוויר שנמשך כבר אלפי שנים, מזמן ההכנות ליציאת מצרים וממשיך להשפיע עד היום. אבל לעומת המקור, מה שקרה בשלושת אלפי השנים שעברו הוא, שעל הזמן הזה נמשכו כל כך הרבה קליפות של עמלק עד שאיבדנו כל פרופורציה.
לא משנה כמה פעמים נגיד לעצמנו ש"אבק זה לא חמץ, ועובש זה לא חמץ, וסימנים על החלונות זה לא חמץ…" עדיין, נמשיך להעמיס על הזמן הזה בשנה את כל הרצונות והדמיונות שלנו לפרפקציוניזם. הרצון לשלמות נובע ממקום נכון ומדויק – מהרצון לשאוף כל הזמן לגילוי ההסתר, לאחדות, לכך שהעולם יגיע לטוב המוחלט, אבל בדרך הוא מאבד את האיזון ועלול להפוך אותנו לחולות. הירידה לפרטים קטנים שלא לצורך, מעמיסה על המוח וגורמת לסבל מיותר. גם ככה הלחץ נישא באוויר, אז למה אני צריכה להוסיף עוד ועוד פרטי פרטים, רשימות, מה עשיתי ומה עוד חסר, ולהטביע את עצמי בים של קטנוניות?
גם אם אצליח להזכיר לעצמי כל רגע שעלי להישאר באיזון, עדיין, יגיע איזה חלקיק שניה בו לא אשים לב ואפול שוב לאותה מלכודת של עמלק, שרק מחכה לתת לי את התחושה ש"אני שונאת את פסח". תמיד יגיע הרגע שארגיש בו כשפחה, אבל לא כמו ההיא שראתה את הים נחצה, אלא זו שלא מאמינה שאצליח לחצות את הים הזה. עצם המודעות לתחושות שעולות בי בזמן הזה, כבר מרגיעות חלק מ"האמונות השגויות" שהשתרשו בי.
אבל זה לא מספיק. הבנתי שאין לי סיכוי אמיתי להילחם בעמלק שנחוש להפוך את חיי לגיהינום בכל דרך שיוכל, שנכנס לכל פינה מוצלת שבתוכי, שמחכה להזדמנות להתנפל עלי ולהרוס לי את חדוות החיים. הבנתי שעלי להודות שאני לא יכולה להילחם בו, שאני מוותרת על המלחמה הזו ומבקשת מבורא עולם שילחם בה עבורי.
זה לא פשוט לוותר, כי אני צריכה להודות שאני לא יכולה. צריך לשחרר את כל הכוחנות והידע, ופשוט, להתמסר לבורא עולם. לנשום, להתרכז בכאן ובעכשיו. במגירה הזו ובמדף הזה. לא לחשוב על מה נשאר ומה כבר עשיתי. לעבוד כמו שור החורש את התלמים עד שאינו יכול יותר. בלי חשבונות, רצונות ודמיונות.
ולזכור תמיד, פסח הוא לא הזדמנות להפגין את יכולות הניקיון שלנו, או לגרום לבית שלנו להיראות כאילו זה עתה יצא מז'ורנל. פסח זה בדיוק ההיפך – זה הזמן לשחרר את האוויר, להוציא את הנפח ואת הגאווה, ופשוט לשכון בו ואתו יתברך.
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור