לוותר בלי כאב

מה שאני באמת באמת רוצה, זה
לוותר בלי להרגיש כאב. כן, בלי
להיות קרבן. לוותר מתוך ביטול של
האגו ולא לחשוב מה ייצא לי מזה
ואולי גם מישהו יחזיר לי טובה…

אדם נולד והוא כולו יצר, כולו רצון.

זה מדהים לראות על הקטנטנים שלנו, איך הרצון הזה מתפתח ומתחזק והעולם שלהם מצומצם רק לרצון הזה. הרבה יותר מאוחר, אתה מתחיל להבין שיש עוד רצונות חוץ משלך ושאתה אמור להתייחס ולהיות רגיש לרצונותיהם של הסובבים אותך.

אני לא יודעת אם כולם עוברים את אותה התפכחות מכאיבה כמו שאני עברתי, אבל זה בהחלט היה (ועדיין) שיעור קשה ללמוד וליישם.

ההתחשבות באחרים והיכולת להתאפק ולרסן את רצונותיך היא כמובן יכולת שנרכשת עם השנים, ואולי גם נהיית קלה יותר מיום ליום. זה מאוד משעשע לראות את בתי בת הארבע שמוותרת לאחותה הקטנה על צעצוע, אך בד בבד מרגישה צורך לבטא את התסכול שלה על הצורך לוותר. היא אומרת לי: "אימא, ויתרתי לה אפילו שממש לא רציתי לוותר". ואני מרגישה הרבה פעמים את אותה התחושה, אך כמובן שלא מעיזה להגיד. כמו אתמול בסופר.

אתם מכירים את הסיטואציה בה אנשים "רצים" לתור בקופה בכדי להגיע ראשונים? אז ברגליים קלות הגעתי לקופה והרגשתי "פרצופים" מהאישה שהגיעה אחרי. לאחר התלבטות קשה וארוכה עם עצמי שהלכה בערך כך: ‘תוותרי לה, אז מה אם הגעת ראשונה? תזכרי, זוהי אהבת ישראל, אז תחכי עוד חמש דקות, לא נורא…." וכו’ וכו’. אז ויתרתי לה על התור. כמובן, כמו שרק חוק מרפי יכול לפעול, הקופה נתקעה, והיא רצתה לברר עוד משהו, וקראו לאחראית ו…. הייתי צריכה לחכות עוד זמן רב שנראה לי כמו נצח עד שהגיע תורי. ואני… בינתיים ‘אכלתי’ את עצמי מבפנים….

טוב, לפני כמה שנים ברור לי שלא הייתי חושבת בכלל לוותר. כמובן שעשיתי דרך ארוכה בכל נושא המודעות לרגשותיהם של אחרים, ובצורך להתחשב בסביבה. אבל מה שאני באמת באמת רוצה – זה לוותר בלי לכאוב את הויתור. לוותר בלי להרגיש שוויתרתי על עצמי, בלי להיות קרבן. לוותר מתוך חסד אמיתי, מתוך ביטול האגו! מתוך האמונה שאני עושה הכל לשם שמים ולא למעני, בכדי שיצא לי מזה משהו, שיחזירו לי טובה…

זכיתי לראות חסיד יוצא דופן בשיעור תורה. הוא שואל שאלה ונדמה שהוא כלל לא יודע את התשובה. כשמישהו עונה הוא מתפלא על התשובה ומשבח על החידוש שבדברים. אתם מבינים? בירור והבהרת הנקודה חשובים לו יותר מיוקרתו האישית. הוא מוכן לוותר על האגו שלו, והעיקר שהמסר עבר וכולם שמעו והבינו. זו חסידות אמיתית.

גם הרבנית שולמית פישר מדברת הרבה על כך שאנחנו כלי של הבורא. בסך הכל צינור שמעביר משהו או ללמוד משהו. זה לא אנחנו, זה הכל מאיתו יתברך. מישהו פגע בי? בוא נודה לו על כך שהבהיר לנו את הנקודה שעלינו לעבוד עליה. מישהו "גנב" לי את הדברים שרציתי לומר? אני יודעת יותר טוב ממנו? זו רק אשליה, זה לא אני, זה הכל מלמעלה, ואני רק גונבת את הקרדיט של השם. כמה פעמים אנחנו נמצאים באשליה הזאת? (וזו ההזדמנות לומר אופססססס גדול! וגם ס ל י ח ה!)

מה שחשוב הוא, שצריך לזכור את הדברים האלה ולא להתאכזב כשיוצא לך לעשות מעשה שהוא למען הכלל, וכביכול לא למענך. כי בסופו של דבר, התפישה הזאת של לעשות את הכל לשם שמים תמנע מאיתנו הרבה עצב, תביא לאחדות ואהבה בינינו, וב"ה גם את המשיח בקרוב.

אמן, כן יהי רצון.