לחזור אל השורשים – פרשת השבוע בהר בחוקותי

פרשת בהר

 

שנת שבתון יהיה לארץ

 

 

רבי נתן זצ"ל כותב: שמיטה בחינת שבת, על פי מה שכתב רבנו הקדוש: כי שבת מראה שכל הפעולות המשתנות נכללות באחדות הפשוט, כי בששת ימי החול הן פעולות משתנות, מכיון שכל ענייני החולין הם פעולות משתנות, וזאת משום שהן קשורות לעולם הזה שבו אין תכלית כי הוא חולף ועובר, לכן הפעולות שנעשות בו מתכלות ולא נשאר מהן מאומה, כמו חלום שלא נשאר ממנו דבר.

 

כך הן הפעולות המשתנות – שאינן מועילות באמת זו לזו, בחינת "לתאוה יבקש נפרד" – שכל תאוה ותאוה היא לעצמה ולכן אין קשר בין תאוה זו לתאוה אחרת, אלא יש ביניהן פירוד והתאוה הקודמת לא מתקשרת לתאוה הזו. וזה הפירוש "לתאוה יבקש נפרד" – כאשר אדם עושה פעולות חולין ולא מקשר אותן לתכלית, אזי פעולות אלו מתכלות ולא נבנה מהן בנין.

 

ידוע הוא, שרק בקדושה נבנה בנין אמיתי ונצחי, מכיון שכל פעולה בקדושה היא נדבך על גבי הפעולה הקודמת, שזה היפך הקליפה – שהיא נפרדת, כמו שאמרו חז"ל – הפירוד טוב לרשעים וטוב לעולם, מכיון שהרשע מבקש את הנאותיו לעצמו ולא רוצה להשפיע אלא רק לקבל לעצמו, מה שאין כן אצל הצדיק – שכל פעולותיו מחוברות זו עם זו ויש לזה המשך, מכיון שכל מעשיו הם לשם שמים והם קשורים לתכלית, ובנוסף, אינו מחפש את הנאת הרגע החולף אלא את הקשר לנצחיות.

 

כשאדם מקשר את מעשיו בעולם הזה לנצחיות, אזי מעשיו נשארים ונעשים יחידה אחת, וכל מעשה בקדושה מתחבר עם המעשה השני ונבנה ממנו בנין גדול.

 

וזהו שכותב רבנו הקדוש: ששת ימי החול הם פעולות משתנות, ובשבת הוא אחדות פשוט, כי שבת היא מעין עולם הבא, לכן כל מעשי השבת הם יחידה אחת, מכיון שהמעשים של שבת קודש קשורים לנצח, אך זאת בתנאי שהאדם מקדש את עצמו בשבת קודש.

 

אולם ימי החול הם נפרדים זה מזה, והם ששה ימים כנגד ששת כוחות השמים, וידוע שכל כח עומד לעצמו. אך אם אדם מקשר את כל ששת כוחות השמים לאחד, שהוא הבורא-יתברך-שמו, אזי נעשה בפנימיות אחד, שהוא היום השביעי והוא יום שבת קודש, והוא כנגד הפנימיות המאחדת את ימות החול.

 

נמצא, שבשבת קודש אדם יכול להעלות את ששת ימות השבוע לאחדות הפשוט, שהוא מעין עולם הבא, כמו שאמרו חז"ל, שתלמיד חכם אצלו כל ימות השבוע בחינת שבת, מכיון שהתלמיד החכם מקשר תמיד את הפעולות המשתנות לאחדות הפשוט, ולכן כל מעשיו הם לשם שמים וקשורים לתכלית. אך כאשר ח"ו אין מעשינו לשם שמים, אזי הם נעשים נפרדים ומשתנים ולא נכללים באחדות הפשוט.

 

לכן צריך כל אדם להשתדל לכוון, כפי יכולתו, שבכל מעשיו יעשה נחת רוח לבוראו שבשמים ועל ידי זה כולל את הפעולות המשתנות באחדות הפשוט.

 

וזה עניין שנת השבע, שנת השמיטה, וכדברי רבי נתן זצ"ל – שהיא בחינת שבת שבה נכללים ששת השנים בשנה השביעית, היא שנת השמיטה, שנה שבה הכל חוזר לשורשו ויוצאים העבדים לחירות והקרקע שובתת, וכל זה על מנת להראות שהכל שייך לבורא-יתברך, כי על ידי זה עולות כל שש השנים לשורשן, ועל ידי זה נעשים אותם בעלי הקרקעות גיבורי-חיל לשם שמים, כלומר שמגלים בכל שש השנים שהם קשובים לבורא-יתברך על ידי שאינם עובדים בקרקעותיהם בשנה השביעית, ועל ידי זה מגלים שכל הפעולות המשתנות של שש השנים גם כן נעשו לשם הבורא-יתברך.

 

לכן סדר "זרעים" נקרא על ידי חז"ל "אמונה", כמו שכתוב: "והיה אמונת עתיך" וכו', כי אמרו חז"ל: אמונה זה סדר זרעים, כלומר שמאמין באלוקי ישראל וזורע, ועל ידי זה מקשר את כל עבודת הארץ הקדושה לה' יתברך ומעלה את הפעולות המשתנות בקרקע לשורשן, לבחינת שבת שנת השמיטה.

 

כשעוברים מ"ט שנים, שהם שבע כפול שבע, שהם שבע שמיטות, אזי עולים לשורש עליון יותר שהוא שנת היובל, והוא שורש לכל השבתות ונקרא שבת עליונה, ואז יוצאים העבדים כולם לחירות ללא יוצא מן הכלל והקרקעות חוזרות לשורשן.

 

נמצא, שכאשר הדברים נעשים לשם שמים ובאמונה בבורא-יתברך, אזי הפעולות חוזרות לשורשן ומקומן. וזהו חסד שה' יתברך עושה עמנו ומחזיר אותנו לשורש, לבחינת שבת, עד שנזכה לשבת הגדולה שהיא הגאולה השלימה, בחינת שבת, כי אז יחזור הכל לשורשו ותתגלה אלוקות בעולם, ויעבדו אותו כולם שכם אחד ויהפוך כולם לשפה אחת ודברים אחידים, במהרה בימינו אמן.