לחם אבירים ופרשת המן

מחפשים סגולה לפרנסה קלה ובטוחה? בימינו, מי לא? אבל השבוע יש לנו הזדמנות מיוחדת – ביום שלישי, שעליו נאמר "פעמיים כי טוב" ולא סתם, של פרשת  בשלח (החלה השבוע) יש עניין גדול מאוד באמירת פרשת המן ובלימוד מפרשיה. זו פרשה מלאה בחיזוקים ומסרים חשובים מאוד בכל הקשור להנהגת האדם באחד התחומים העיקריים בחייו – הפרנסה. הרחבה על הנושא תמצאו גם בספר בגן  העושר.

לאמירת פרשת המן – לחץ כאן
 
בימינו, היצר הרע המציא מלא שיטות תשלום שקריות – המחאות (צ'קים), כרטיסי אשראי וכדומה. לא צריך 'לטרוח' כל כך הרבה כדי להיות בעל חוב. פשוט, רושמים צ'ק וקונים עם הכסף שאין לנו. 'מגהצים' את הכרטיס ומתפללים שהנס יקרה – שהתשלום יאושר ויהיה כיסוי בתאריך החיוב…
 
אני זוכר איך אבי ע"ה הזדעזע יום אחד כשהציעו לו להשתמש בצ'קים. "מה פתאום!" הוא הזדעק, "זה אסור. יש כסף – קונים. אין כסף – לא קונים…" אבא היה איש פשוט ויהודי תמים, הוא הבין את השקר הגדול שעומד מאחורי כל התשלומים הדחויים הללו. הוא ראה את אותה ביצה בה אדם שוקע ברגע שמתחיל לחיות מכסף שאין לו. ושלא תחשבו שהוא 'אדם של פעם'. אני מכיר הרבה אנשים שחיים היום כמותו, הם לא מחזיקים כרטיסי אשראי או צ'קים. אלה אנשים שחיים ממה שהשם נותן להם, וזהו. חייהם שלווים ויש להם ברכה בפרנסה. למה? כי כאשר אדם חי לפי איך שהשם מנהיג אותו – הוא חי על פי האמת והאמונה, וזה ללא ספק ביטחון אמיתי בבורא עולם. וכשהשם איתך, הפרנסה בשפע.
 
פרנסת האדם היא כפי מידת הביטחון שלו. היא הכלי לקבל בעזרתה את ברכת השם.
 
וכאן חשוב לי להסביר מהי הכוונה כשאומרים ביטחון בהשם. ראשית, זה לא מה שאנשים רבים חושבים וטועים טעות איומה, עד כדי מה שנקרא מבטח בוגד. ומה זה אומר? שאדם מתחייב על סכומים שאין ברשותו ו'בוטח' כביכול בבורא שכאשר יגיע זמן הפירעון הבורא 'יכסה' את התשלום, ייתן לו את הכסף עליו התחייב. אבל מי אמר שהשם רוצה לתת לו? אם הוא לא נתן עד עכשיו, למה שייתן לו בעוד חודש? מילאת צ'ק אז אתה חושב שבזה אתה מציב עובדה לבורא, שאתה 'לוחץ' אותו לפינה? זו לא האמת וזה כמובן לא נקרא ביטחון. (אם יש לאדם כיסוי לצ'ק אז זה עניין אחר. כאן הכוונה לכל החותמים על צ'קים ו'המגהצים' כרטיסי אשראי מבלי לדעת איך ישלמו אותם). ביטחון, משמעו שאדם בטוח שכל מה שהשם נותן לו – עם זה הוא יכול לחיות. כלומר, להיות שמח בחלקך. כי אם היית צריך יותר השם היה נותן לך. זה ביטחון. זו אמונה שמושכת על האדם ברכה בפרנסה.
 
רץ עם שמיכה לבנק…
 
חובות, כידוע, הם אחד הגורמים הגדולים ללחץ נפשי, ואם כן, ראוי לאדם להימנע מהם בכל מצב.
 
יש בדיחה על אדם שמקבל טלפון בהול ממנהל הבנק להגיע דחוף לסניף כדי לכסות את המינוס. מה הוא עושה? רץ עם שמיכה גדולה 'לכסות את המינוס'…
 
אדם ממלא צ'קים ואחר כך רץ כמו מטורף רק כדי למצוא להם 'כיסוי', מתחנן לפקיד שלא יחזיר אותם, מתחנן גם למנהל שיתחשב במסגרת (רק שהוא לא יודע מה זו באמת מסגרת – לחיות עם מה שיש ולא מעבר לזה). רץ מפה לשם כשהוא מלא לחצים ועצבים, והריבית עולה ועולה… אז איך תהיה לו ברכה בפרנסה? השקר הזה פוגע לו בכל תחומי החיים, סוגר לאדם את כל צינורות השפע והפרנסה, את הרוגע, את השקט… איך תשרה על אדם כזה ברכת השם?
 
אמרו חז"ל: "לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן". אדם שרוצה לזכות בתורה חייב לחיות עם מה שיש לו, לשמוח בחלקו, כמו שכתוב בפרשת המן: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". מה הקשר בין נתינת המן בכל יום לבין 'אם ילכו בתורת השם'? אמר רבי אלעזר: "כל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר 'מה אוכל למחר?' הרי זה מחוסר אמונה. שהרי בזה ניסה הבורא את עם ישראל – הוא נתן להם לחם ליום אחד בלבד כדי לראות אם יבטחו בו שייתן להם גם למחרת ושלא ידאגו כלל, אלא יעסקו בתורה במנוחת הנפש".
 
כאשר אדם שם מבטחו בהשם שהוא המפרנס אותו, ואינו דואג היום מה יהיה איתו מחר, רק הוא יכול ללכת בתורה ובעבודת השם. וזה דבר שראיתי ממש בחוש. אנשים ללא ביטחון לא יכולים לעסוק בתורה כראוי, כל שכן בעבודת השם. הדואג מה יאכל מחר וליבו לא נתון לעבודת השם הוא אדם מלא טרדות ולחצים. וגם אם לא דואג למחר ממש אלא לעוד שבוע או חודש – גם הוא נקרא אדם חסר אמונה. גם הוא לא יכול להצליח בלימוד התורה, וכמובן שאין לו ישוב הדעת.
 
לעומת זאת, אדם עם ביטחון לא דואג על פרנסת העתיד. הוא יעשה את המוטל עליו כראוי. יש לו ממה להתפרנס עכשיו? אז למה לדאוג? למה לא להמשיך לבטוח ולהאמין שברגע שתצטרך עוד השם ייתן לך, כמו אוכלי המן שבטחו בהשם שייתן להם אותו גם למחרת? כי מה הוא "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" שדרשו חז"ל? ניסוי – דבר שנבחן ומנוסה לעם ישראל ולכל באי העולם. שכל מי שמלאו ליבו לעבוד את השם בכל ליבו, אזי הקב"ה ממציא לו סיפוקו מכל מקום, כמו לאוכלי המן (מכילתא).
 
כלומר, הקב"ה אומר לאדם: 'אתה תעשה את שלך. תשתדל בכל ליבך לעשות את רצוני ואת עניין הפרנסה תשאיר לי. ותראה גם תראה שלא תחסר לך פרנסה. שהרי כשרציתי לפרנס את עם ישראל בדרך נס – הורדתי להם את המן מן השמים. וכמו שהיה ביכולתי לעשות את זה במדבר, גם עתה אני יכול לתת לך פרנסה בכל מיני דרכים, גם אם אצטרך להוריד בשבילך מן מהשמים! בני, אל תדאג לפרנסה, רק עבוד אותי בכל ליבך ותשאיר לי את דאגת הפרנסה…'
 
בחמישה פסוקים מפרשת המן (כ"ו-ל') אנו מקבלים חיזוק נפלא לשמירת השבת: "ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו. ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו. ויאמר ה' אל משה עד אנה מיאנתם לשמר מצוותי ותורתי. ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נתן לכם ביום השישי לחם יומיים שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקמו ביום השביעי. וישבתו העם ביום השביעי".
  
בפסוקים הנ"ל אנו מוצאים יסוד גדול – ביום שבת אין שום פרנסה! וגם מי שיטען שרוב רווחיו באים דווקא ביום שבת – טעות מרה בידו, ומובטח לו שיאבד את כל מה שהרוויח בשבת בדרך כלשהי. כי אדרבה, אם ישמור את השבת יקבל בשאר ימות השבוע כפל כפליים. זה בדוק ומנוסה. וזה מה שאמר משה רבינו לעם ישראל: "ראו כי ה' נתן לכם את השבת על כן הוא נותן לכם ביום השישי לחם יומיים…" משה הסביר לעם ישראל שלא ייתכן שהבורא יצווה על האדם לשבות ביום שבת מבלי שידאג לו לפרנסה. ומכיוון שהבורא ציווה על שמירת השבת, איך יכול להיות שיהיה לאדם הפסד מלשמוע בקול הבורא? וכי אדם שישמור את השבת יישאר רעב? אלא, אם ציווה לא ללקט את המן ביום שבת בודאי שייתן לכם פרנסה כפולה עבור זה. לכן אמר: "ראו כי ה' נותן לכם את השבת" – מי שציווה על שמירת השבת הוא זה שייתן לכם "ביום השישי לחם יומיים"!
 
פסוקים אלה, בהם מתרעם משה רבינו על עקשנותם של ישראל, מהדהדים וחיים כאילו נאמרו בימינו ממש – "עד אנה מיאנתם לשמור מצוותי"?! מהי דאגתכם? הפרנסה? בורא עולם נותן לכם מנה כפולה – לחם יומיים, רק "שבו איש תחתיו"! ומיד לאחר מכן כתוב "וישבתו העם ביום השביעי…"
  
על זה נאמר את הכתוב בפסוק ל"ג: "ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אתו לפני ה' למשמרת לדורותיכם". רש"י כותב: "למשמרת" – לגניזה, "לדורותיכם" – בימי ירמיהו. כאשר היה הנביא ירמיהו מוכיח את עם ישראל על כך שאינם עוסקים בתורה, והם היו משיבים: נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה? מהיכן נתפרנס?! מיד היה מוציא את צנצנת המן ואומר להם: "אתם ראו דבר ה'". שמעו לא נאמר, אלא ראו – מזה התפרנסו אבותיכם. הרבה שלוחים יש לו למקום להכין מזון ליראיו.
 
אין חדש תחת השמש  
  
אכן, אין כל חדש תחת השמש, כפי שאומר החכם באדם = שלמה המלך ע"ה. בני אדם דואגים לפרנסה כאילו היא בידם ומזניחים את העיסוק בתורה. תופעה זו אינה חדשה. לכן מצווה הבורא שישימו מעט מן בצנצנת למשמרת, שכאשר יטענו עם ישראל 'איך נתפרנס? יאמרו להם: 'ראו במה פרנס הבורא את אבותיכם במדבר – במן! ואם אותם פרנס במדבר, מקום צחיח בלי שום מקומות עבודה, כל שכן היום, שהוא יכול לפרנס אתכם בארץ נושבת!
 
נס המן נמשך ארבעים שנה במדבר. יום יום היה יורד מן מהשמים בדרך נס, כפי שנאמר בפסוק ל"ה: "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען". למה? כי הבורא רצה להחדיר בתודעתם שהפרנסה היא בידיו בלבד. וכאשר ייכנסו לארץ ישראל ויתחילו לנהל חיים תקינים – יעבדו את השדות ויעסקו במסחר וכדומה, יזכרו היטב כי השם הוא הנותן את החיל ומידו הפרנסה, לכן לא ייפלו לשום כפירה והשתדלויות מיותרות עד כדי טירוף, כמו שרואים היום.
 
ואומר ה"חובות הלבבות", שהיסוד של כל הביטחון בבורא בכל ענייני הפרנסה הוא היסוד שבו תלויה כל העבודה של האיש הישראלי (שער הביטחון – פתיחה): 'הדבר הנצרך ביותר מכל הדברים לעובד השם הוא הביטחון עליו בכל דבריו. והוא דבר הצריך חיזוק תמידי'. בכל פעם שהאדם מתחזק להתנהג בדרך האמת, חי על פי ה' בלי חובות – הוא רואה ניסים והשגחות. אבל ברגע ש'נרדם' ושוב מתחיל לחיות עם מה שאין לו, לכן יחתום על צ'קים, יגהץ את כרטיס האשראי, ושוב יתחיל הגיהינום… ומי שלא רוצה את הגיהינום הזה צריך לבחור באפשרות היחידה של לשמוח בחלקו, במה שיש לו. לחיות עם מה שיש לו. רק כך אדם זוכה לאמת שממנה כל השפע, כפי שאומר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, תורה מ"ז).
 
יהי רצון שנזכה כולנו להתחזק ולחיות על פי דרך השם באמת וניגאל מחיי השקר והחובות, ונזכה על ידי זה להתחזק בלימוד התורה בהתמדה, בעבודת השם ובתפילות, ונזכה למשיח צדקנו ולבניין בית המקדש ולגאולה במהרה בימינו, אמן.