למה אתם מפחדים מנשים?

שלום לך דוד, ושלום לכל העוסקים באתר המאיר עיניים של ברסלב.
 
שמי יחיעם ויץ וזו שאלתי: אומרים על אמונה שהיא חזקה, והאמונה בתורת ישראל הנצחית עוד חזקה מכולן. מדוע, אם כך, נופל פחדם, חיל ורעדה, של יהודים מאמינים (חרדים) בראותם אישה בכלל, וחילונית בפרט? מדוע שמיעת שירת נשים מחלישה את הדעת וגורמת להרהורים לא כשרים? מדוע אני, חילוני גמור, לא מתרגש ולא מהרהר דברי עבירה, בראותי אישה מעט חשופה (כמקובל היום) או בשומעי אישה נותנת קולה בשיר? וכי מרים הנביאה לא יצאה בתופים, מחולות ושירה מול כל עם ישראל לאחר חציית ים סוף? ומה מצאה התורה פסול בשירתה של דבורה לאחר הניצחון על סיסרא? מדוע רבני ישראל מפחדים מכפתור פתוח בחולצתה של חיילת וחוששים שצאן מרעיתם, המתגייסים רחמנא לצלן לצה"ל, יזניחו תורתם וישכחו אמונתם רק משום שירות משותף יחד עם חיילות? שלא לדבר על ילדה בת 8 בבית שמש או נוסעת תמימה באוטובוס?
 
תורתנו, שעמדה מול פרעה, המן והיטלר, לא יכולה לעמוד מול אישה? האומנם יהודים מאמינים כל כך חלשים?
 

* * *

יחיעם, שלום לך
 
בשאלתך קלעת ליסוד הבסיסי ביותר ביהדות – הקדושה וגדריה. נגעת במספר נושאים שמן הסתם רבים מתקשים להבינם, ועל כך תודה לך.
 
לפני שאשתדל בעז"ה לרדת לפרטים שהצגת, אתמקד בגוף הנושא בעצמו. ראשית, בוא ננתח יחד את שאלתך. הצגת את הקביעה האמיתית שהאמונה – בפרט היהודית, חזקה ומסוגלת לעמוד אף בפני עריצים דוגמת המן והיטלר. ואם כן, מדוע ניכרת חרדה עצומה בכל מפגש עם אישה דווקא אצל קהל המאמינים? ובכלל, מה מפחיד כל כך באישה?
 
ראשית, שים לב! אינני מתכווין להסביר מדוע אנשים מאמינים חוששים מפני אישה – דתייה או חילונית, משום שאנשים דתיים אינם חוששים מפני נשים חילוניות כמו גם דתיות. אנשים מאמינים חוששים ופוחדים מאוד מפני מפגש לא לחלוטין צנוע עם אישה. מושא הפחד אינו האישה, אלא הניסיון מצידו הגברי של המפגש. נדייק יותר אם נאמר שגבר דתי וירא שמים חושש מפני יצריו, והאישה רק עשויה לעורר אותם.
 
כעת, לפני שניגש אל שולחן הדיונים, חשוב שנברר, האם אנחנו מודעים באמת למשמעותו של הסיכון הטמון במפגש עם ניסיון או פיתוי של חוסר צניעות? הבה נסכים שלא נוכל להבין את חששם של אנשים דתיים, אם לא נבין היטב מפני מה הם חוששים.
 
קדושה – בתחום הזה לא לוקחים סיכונים
 
הניסיונות הנוגעים למחלקת נשים וצניעות קשורים למושג היסודי 'קדושה'. הקדושה נקראת 'יסוד', כלומר הבסיס עליו מושתת מבנה הגוף והנפש היהודית. המצווה הראשונה שנעשית בגופו של אדם קשורה ישירות לקדושה, ברית מילה. הוצאת הערלה היא צעד ראשון להשגת קדושה ונקיות רוחנית. הברית היא ערוץ ההתקשרות החשוב ביותר לא רק בין איש לאשתו, אלא גם בין אדם לאלוקיו! (ברית מילה נחשבת כריתת ברית בין הבורא לעמו הנבחר) ולכן, על הערוץ הזה יש לשמור מכל משמר.
 
שמירת הברית, כמו כל חוש או יכולת גופנית ונפשית אחרת, ניתנת לליטוש והשגת נקיות ברמות שונות, לכן הנושא הזה אינו אחיד אצל כל בני האדם. לכל אדם רמת רגישות משלו, חולשות אישיות או חוסן המיוחד לו. ואם כך, נקיות בשמירת הברית אינה נמדדת רק על פי אמות מידה גסות של מעשים שאינם ראויים. הנקיות נמדדת גם ברמה דקה ועדינה הרבה יותר- של הרהורים, רגשות ועוד פנימה יותר.
 
אדם מאמין, המעוניין לקיים אורח חיים שכל כולו אמונה, קדושה והתקשרות לבורא, ישתדל להתרחק מכל גורם חיצוני שעלול למשוך את רגשותיו הסמויים ביותר לכיוונים הפוכים הנוגדים מטרה זו. לכן, לעולם לא נוכל לקבוע מה נחשב 'הפרעה' בקדושה ומה לא. אלו דברים המסורים אל הלב. ובכל זאת, קבעו לנו חז"ל גדרים וכללים המתאימים לכל אדם. התורה מכירה את הנפש האנושית יותר טוב מכל אדם אחר, לכן מתוך רצון להרחיק אותו מעבירה או פגם, נקבעו על ידי חכמי ישראל גדרים ברמות הקפדה שונות. ביניהם ניתן למצוא איסורי הסתכלות על נשים באופנים שונים, שמיעת קול שירתה של אישה, או צורות התנהגות שעשויות להביא לידי פגם. קול שירתה של אישה נחשב בלתי צנוע, כלומר מסוגל לעורר רגשות לא רצויים. מי אמר? הציבור שאוהב לשמוע את הקול הזה!
 
עוד מאמרים בגובה העיניים
כולנו  על מדים
יהדות על רגל אחת
שעשני כרצונו? איפה השוויון
ואם לחצתי, מה כבר עשיתי?
 
רגישות איננה חולשה אלא חוש מפותח
 
כעת יחיעם, בשאלתך אתה מציג את הפחד והחשש כחולשה. תרשה לי לחלוק על הקביעה הזו. פחד עשוי להעיד על חולשה, נכון. אך פחד עשוי להיות גם גילוי רגישות בריאה. אדם שפוי חושש מאוד להיכנס לסכנה. השאלה, האם אנו רואים באמת במכשול של צניעות (בכל רמה שהיא) סכנה? אם כן, החשש והפחד הם אינסטינקט הגנה בריא. עד היכן יש לחשוש? קשה לקבוע. מן הסתם, עד איזו רמה שאנו מעריכים את הקדושה שלנו. אם הנכס הזה חשוב לנו ברמה קריטית, הפחד יהיה בהתאם. על כך אמרו חז"ל "אשרי אדם מפחד תמיד". אתה יודע, בצבא נערכים אימונים מפרכים במשך שנים, מושקעים בכך משאבים ואנרגיות בלי סוף, והכל שווה כדי לקדם את פני הסכנה ולו פעם אחת!
 
מדוע אנשים דתיים נעשים רגישים יותר?
 
ובכן, קדושה יוצרת רגישות, בהחלט! בדיוק כפי שחוש מוסיקלי מפותח הוא סוג מסוים של רגישות. חוש אסתטי אף הוא רגישות. אני יודע על אדם מסוים שניחן בחוש מוסיקלי יוצא מן הכלל. הוא מרגיש מוסיקה ברמה של מישוש, משהו מדהים. אבל הרגישות הזו גורמת לו לא מעט סבל. לפעמים הוא נאלץ לאטום אוזניים כשברקע מתנגן תקליט לא לגמרי מלוטש. הזיופים הבלתי מורגשים הללו מוציאים אותו מדעתו. רגישות זה חוש מפותח. אדם ששומר על קדושתו מפתח בנפשו חושים רוחניים ערניים במיוחד, וזו הסיבה שהוא נעשה רגיש לכל הפרעה קטנה.
 
הנה דוגמא נוספת. אתה מכיר את העור היבש בכפות הרגליים? נסה לדקור את עצמך במקום הזה. מן הסתם, לא תחוש כל כאב. אם תדקור בעור החי, הכאב יהיה נורא. זו הסיבה שאנשים שאינם מודעים מספיק לזהירות בקדושה חשים פחות כאב במפגש עם חוסר צניעות, הרגש הזה נעשה שחוק כל כך, שהוא אינו חי. רגשות מתים אינם כואבים גם כשנועצים בהם מחט!
 
למי מותר להתגרות ביצריו?
 
החשש מפני חוסר צניעות נובע אם כן מזהירות. ולמי מותר לחשוש פחות? הגמרא מספרת על אמורא שנהג להרכיב על כתפיו כלות ולשמחן בחגיגת הכלולות. שאלו אותו מה עם יצר הרע. והוא ענה: 'לי זה לא מפריע. התחושה שלי כלפי אישה זהה לתחושותיי כלפי בול עץ'. אצל הצדיק הזה החושים לא מתו, הם פשוט התעלו לעולם אחר בו לא שולט היצר. אני מרשה לעצמי לנחש, שאנשים חילוניים, שאינם חוששים מנשים לא צנועות למהדרין, אינם לגמרי קהי חושים כלפי הרגש החזק בעולם. משום שאם כן, חברות הפרסום יאלצו בקרוב לחפש אובייקטים אחרים מושכי עין…
 
למרות שבמקרים נדירים מאוד נהגו גדולי האומה באופן פחות שמרני, על סמך הביטחון העצמי בעמידותם בפני פיתויים, הגמרא מזכירה מספר מקרים בהם דווקא אנשים גדולים שהיו בטוחים ששום ניסיון לא מדבר אליהם יותר, נכחו לדעת, שיצר הרע מסוכן תמיד, בכל גיל ובכל דרגה רוחנית. בהקשר לכך הוטבעה הקביעה "אין אפוטרופוס לעריות". בנושא הזה אין לאף אדם ביטוח, וחושבני שיש לנו סיפורים מספיק מרשימים בסביבה הקרובה…
 
אני נזכר כעת, בשאלה זהה שנשאלתי בעבר על ידי ידיד חילוני. הוא טען, מדוע הוא – החילוני המובהק, אינו חושש לצפות בטלוויזיה ולגלוש באינטרנט, ואנו – הדתיים, חוששים כל כך? "מה קרה, אתם לא מסוגלים לשלוט על היצר?"… הפניתי אותו לתחום השיטור בכבישים. מדוע החוק מחמיר כל כך בעונשם של העוברים על סעיפי חוקי תעבורה, גם כשמדובר באמצעי בטיחות ומיגון ולא בעבירה שיש בה סיכון של ממש? משום שמחוקקי החוק יודעים שהכביש הוא שטח מסוכן. הנהיגה מהירה, השטח עמוס בשחקנים נוספים וכל טעות עלולה לעלות במחיר דמים. מול סכנה אף אדם שפוי לא אומר 'אני מסוגל לשלוט בעצמי', כאן נדרש חוק ברור. לאף אדם אין ביטוח.
 
איזו עוצמה מעניקה האמונה למאמין
 
הזכרת בדבריך, יחיעם, את חוסנה של האמונה. נשאלת אם כן השאלה, מדוע היא אינה מסוגלת להתמודד מול פיתוי נשי? אענה לך! אדרבה, האמונה חזקה כל כך שהיא מסוגלת לגרום למאמינים כה רבים להשפיל עיניים מול סצנה מושכת ברחובה של עיר, ולוותר מרצונם החופשי על אחד הגירויים החזקים בעולם. הצד הגברי של הגלובוס חזק בהמון תחומים, רק בתחום אחד הוא מגלה חולשה מבישה – מול אישה. ודווקא כאן בולטת היכולת המיוחדת של האמונה לגרום לאדם, בעל יצרים ותחושות, להימנע אפילו ממבט לכיוון לא רצוי.
 
חשוב לי להצהיר בפניך. אדם דתי, ויהיה זה המאמין האדוק ביותר, כל זמן שהוא חי כאן בעולם, יש בו רגשות ויצרים זהים בדיוק נמרץ ליצריו של אדם חילוני. ההבדל הוא ביכולת האיפוק. האמונה מסוגלת להעניק למאמין (לאו דווקא למי שמציג את עצמו ככזה. בנושא הזה נדרשת אמונה אמיתית לא מפלגתית) את היכולת להתאפק, להתעלות מעל עצמו, ואף לגייס את יצריו לעבודה רוחנית, אבל זה כבר נושא אחר. כאן נמדדת עוצמתה של האמונה.
 
מי קבע שחוזק נמדד בהפגנת שרירים? בהזדמנות מסוימת, אמר לי דווקא מאמן וותיק בלחימה והגנה עצמית, שהצעד הראשון בכל מפגש עם איום הוא בריחה. 'בחן את השטח, אם יש דרך מילוט, נצל אותה. לעולם לא תדע את האויב'. דו קרב יורד לעדיפות שנייה. במלחמה כמו במלחמה, לפני 'תהיה חזק' חשוב לזכור את ה'תהיה חכם'. ומהסיבה הזו אומרים חז"ל "איזהו גיבור – הכובש את יצרו". גבורה היא כבישת היצר. הימנעות מהתמודדות זו הכנעת היצר.
 
וכעת לעצם העניין.
 
איסור האזנה לשירת נשים בכמה מילים: מקור ההלכה בגמרא בתלמוד בבלי וירושלמי בשם 'שמואל'. הסימוכין לקביעה ש"קול באישה ערווה" מהכתוב "כי קולך ערב ומראך נאוה". על פרטי האיסור תוכל ללמוד בהרחבה במאמרים המבררים את ההלכה הזו. האיסור משתנה כמובן לפי הנתונים השונים, אך באופן כללי הוא מתייחס לקולה של אישה בזמן שירה.
 
שירת מרים  
 
הזכרת את מרים היוצאת בשירה, בתופים ובמחולות. בסדר, רק מהיכן אתה קובע שהשירה נעשתה 'מול כל עם ישראל'?! מהפסוקים מוכח אחרת. אירוע שירת הים, להזכירך, לא התרחש באצטדיון סגור, ומרים לא הופיעה על בימה. המאורע כולו מתפרס ברדיוס עצום על שפת הים במקום פתוח. אדרבה, מהכתובים מוכח שהגברים שרו עם משה בנפרד, והנשים עם מרים בנפרד. אילו לא הייתה בכך בעיה, מדוע לא עשו שם ערב שירה משותף?
 
דבר נוסף. פרשני המקרא מציינים שהשימוש בתופים ובמחולות נועד לעמעם את שירת הנשים שלא תישמע לאוזני הגברים.
 
ועוד, שירה במקהלה כאשר הקול אינו מסוים ומודגש, נחשבת פחות בעייתית משירה בקול ניכר ומסוים.
 
לגבי שירת דבורה אחרי הניצחון מול סיסרא. לא ידוע לי על שום פסול שמצאה התורה בשירתה.
 
ולסיום, הכל בסדר לגמרי. התורה מתירה לאישה לשאת קולה בשיר. (רק שזה לא חייב להתבצע מול גברים זרים). ולילדה בת שמונה לחיות ולשמוח (גם לדתיים ולחרדים יש בבית נשים וילדות והן רוקדות ושרות בשמחה ובכיף, רק לא ברחובה של עיר). אין איסור המונע נשים מלעלות לאוטובוס, והסדרי הישיבה במתכונת מהדרין הם עניין להסכמה הדדית בתוך ציבור המעוניין לתכנן את התנהלותו במרחב, באופן העדיף והרצוי לכולם.
 
"והאמת והשלום אהבו".   
 
* * *
"בגובה העיניים" – יש לכם שאלות ונושאים שהייתם רוצים לדבר עליהם? שלחו אלינו – ilanit@breslev.co.il ודוד גבירצמן יענה לכם בגובה העיניים!