למה זה לא מצחיק?
כשהם מעבירים ביקורת על כולם, לועגים לאחרים, בזים לכל מי שלא חושב ונוהג כמותם, אז ליצנים לא תמיד מצחיקים.
למה זה באמת לא מצחיק? למה ליצנים לא תמיד מצחיקים?
אז ככה, יש ליצנים ויש ליצנים.
"רבי חנניא בן תרדיון אומר, "שניים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי הזה מושב לצים, שנאמר "ובמושב לצים לא ישב" (תהלים א).
דרכם של אנשים הרחוקים מן האמת היא ללעוג על כל מי שלא מתנהג על תפישת חייהם, מבלי לחשוב בכלל שאולי הם אלה שבעצם טועים…
הלועגים והבזים רחוקים מאוד מכל דבר שקשור לשמחה אמיתית או קדושה. שמחה אמיתית, אושר שבא מבפנים, הם דברים עמוקים, כאלה שבאים ממקום טהור ונקי שאין בו שום כוונה או כיוון לפגוע במישהו, כפי שמספר רבי נחמן מברסלב בסיפור המעשייה המפורסם שלו – מעשה מחכם ותם, שהתם היה איש פשוט וישר שלא פגע באף אחד והיה עסוק רק בענייניו. אבל הלועגים והבזים, אותם כת ליצנים שכל הזמן היו צוחקים עליו, תמיד הקניטו אותו, בעיניהם הוא נחשב למשוגע. וכאן נשאלת השאלה המתבקשת – למה??? הרי אם היה טיפוס כעסן או כזה שמצער אנשים בשיגעונותיו, חולה במחלת הרדיפה שקוע בדיכאונות – עוד אפשר היה להבין למה הם מכנים אותו משוגע. אבל התם היה אדם מאוד מיושב ונוח, נשוי וחי בשלום עם אשתו, מעודד ומשמח אותה, מתפרנס בכבוד ומייגע כפיו, חי בלי חובות, אומנם בצמצום אבל מאוד שמח בחלקו, לא הפריע לאף אחד, לא רדף אחרי אף אחד, חי את חייו בפינה שלו.
מאמרים נוספים בנושא:
אז למה?!? למה אנשים חשבו שהוא משוגע? למה לעגו ובזו לו?
העולם נוהג להגדיר אנשים ודברים לפי תכתיבים חברתיים, מה שנראה לאחרים כשונה ממי ומה שאתה, וכך גם היה עם התם. האדם הזה היה תמיד בשמחה, זו הסיבה שהם חשבו אותו למשוגע.
ומה רע בלהיות אדם שמח?!
בנקודה זו רואים עד כמה אנשים רחוקים מהאמת, מכיוון שהם נתונים למצבים קשים – דיכאונות, עצבות ושות'. ולא רק, אלא גם חושבים שכל החוליים האלה בתוספת רדיפה עצמית, ביקורתיות, גאווה, קנאה, שנאה ותחרות הם 'נורמה', ומי שחורג מ'הנורמה' החברתית הזו נחשב למשוגע. ובעיקר, כשרואים מול העיניים דוגמה חיה לטעות שלהם, אדם שחי באמת ושמח בחלקו בשלמות ובהנאה, זה צורב להם בפנים, כואב להם שהוא שמח והם לא.
אדם עם נקודת אמת צריך להתבונן ולשאול את עצמו, למה אני, שמצבי הרבה יותר טוב מאדם זה (מישהו שאכן שמח בחלקו למרות שמצבו פחות טוב משלך) לא שמח בחלקי? הנה דוגמה חיה, נושמת ובועטת לאדם שנמצא במצב פחות טוב משלי אבל שמח ומאושר. למה אני לא? הוא מצליח פחות ממני, אבל מלא תמיד בשמחה! למה אני לא? משהו בגישה שלי לקוי מיסודו. הדרך בה אני מסתכל על העולם מעוותת, אם אני חושב שלמרות המצב שלי אני עצוב ומדוכא וזה נורמאלי.
התם, היה מכין נעליים משולשות והיה שמח בהן מאוד. זה הופך אותו לאדם לא נורמאלי? אם הוא יכול לשמוח בנעל משולשת, אז אני, שהדברים שלי לא נראים כמו נעליים משולשות, לי יש תוצאות הרבה יותר יפות – כמה אני צריך להיות שמח! כמה אני צריך להיות מאושר! אם הפילוסופיה שלי ותפישת חיי הן אמת, הרי הן היו צריכות להביא אותי לפסגת האושר, השמחה והשלום עם כולם, שהרי כתוב "והאמת והשלום אהבו". האמת בעל כורחנו מביאה אותנו לזה, אז כדאי מאוד לחפש את הדרך שתביא אותי לשלמות הזו.
אבל אנשים לא מוכנים להודות שהם טועים, הם חייבים ללעוג למי שכן הולך בדרך הזו, לכל ה'תם' שחיים בעולם הזה רק כדי להצדיק את השקרים שלהם, לחפות על הצריבה הנוראה כשהם מבינים שהם טועים אך לא מוכנים להודות באמת, אז הם עושים צחוק מכולם, מציירים אותם כלא נורמאליים רק כדי להרגיש טוב עם עצמם, להשתיק את המצפון, את קול האמת שבתוכם. שקר זהו הוא ההגדרה של מידת הליצנות שהיא המידה השנואה ביותר על הקב"ה, שהרי זו הייתה מידתו של עמלק.
ובדורות האחרונים רואים שזו ממש רעה חולה, לצערנו הרב, שאנשים שהולכים בתמימות נחשבים למשוגעים. הדעה הרווחת שמכתיבה החברה היא שצריך להיות ערמומיים, תחרותיים וקנאים כדי להיחשב לנורמאליים, כמו שאמר הנביא: "ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל…" (ישעיהו נט). וביארו חז"ל, מה הכוונה "וסר מרע משתולל"? לומר לך, שכל מי שסר מרע כל העולם אומרים עליו, שוטה הוא… (סנהדרין צז).
בדורות האלה, כפי שאומר רבי אברהם בן רבי נחמן זצ"ל, ירדה קליפה קשה לעולם – קליפת הליצנות, תאווה שיש לבני האדם לצחוק על אנשים, לבוז וללעוג על כל נקודת אמת.
אולי גם זה יעניין אתכם:
זה משהו מאוד נפוץ היום בחברה, לצערנו. אנשים תופסים מישהו ו'יורדים' עליו, הופכים אותו קורבן בדיחות ומצערים אותו. כמובן שזה דבר נורא, במיוחד כשזה קורה עם ילדים. לכן צריך מאוד להיזהר לא לצחוק על חשבונם של אחרים, כפי שמסביר רבי נחמן, שבדיחות מספרים עם שלושה תנאים:
1. שלא יהיה על חשבון מישהו אחר.
2. שלא יהיה בבדיחה ניבולי פה.
3. שלא יהיה מתוך גאווה, להראות על ידי הבדיחה שהוא יותר טוב מהשני. או לחילופין, שלא תהיה לו גאווה שהוא מצחיק.
"קשה ליצנות שתחילתו ייסורין וסופו כליה".
ליצנים, לא תמיד מצחיקים.
הלועגים והבזים הם אנשים מיוסרים, הם לא יודעים איך לצאת מהדיכאון בו הם נמצאים, לכן הפתרון, לפי ראות עיניהם, הוא לצחוק מאחרים, ללעוג להם, לבזות אותם, להעביר עליהם ביקורת, להפוך אותם לקורבן התורן, כי רק כך הם יהיו שמחים. כמובן שזו טעות איומה, וייסורי הנפש רק יגברו, ומכיוון שהוא מצער את הזולת אז הוא גם מרחיק מעליו את השגחתו של בורא ועלם ומקבל עונשים חמורים עד שבא לכליה, השם ישמור, כפי שאומרים חז"ל.
לרצוח את נפשו של העומד מולך רק כדי להרגיש טוב עם עצמך, זה הדבר הכי נורא שיש. הם הורסים את הביטחון העצמי של הנלעגים והמתבזים, הופכים אותם לטרף קל וזמין לליצנות ואכזריות. תארו לעצמכם מה מרגיש אדם כזה, מה מרגיש ילד שחווה התנהגות כזו מחבריו או בבית… זו הסיבה שאסור בתכלית האיסור לצחוק על אדם חלש, שהרי מה בכך שהוא חלש לעומת אחרים אם הוא עושה את התפקיד שלו בחיים? מה זה אמור להפריע לליצנים?
אדם שמבזה אנשים וצוחק עליהם, לא רק שהוא חוטא בחטא נורא כנגד אותם אנשים, אלא עובר עבירה חמורה יותר כנגד בורא עולם, משום שהוא בז למעשי ידיו של הקב"ה, כפי שאומר הרמ"ק בספרו "תומר דבורה": "שכל הנבראים כולם חכמת היוצר נמצאת בהם ובודאי הם נכבדים מאוד מאוד, מאחר ונתעסק יוצר הכל, החכם הנעלה על כל, בבריאתם. ואילו יבזה אותם חס ושלום, זה נוגע בכבוד של מי שיצר אותם, וזה דומה לצורף חכם שעשה כלי בחכמה גדולה והראה מעשהו לבני אדם, והתחיל אחד מהם לגנותו ולבזותו, כמה יגיע צער אל החכם ההוא מפני שמבזים חכמתו, בהיותם מבזים מעשי ידיו, ואף הקב"ה ירע בעיניו אם יבזו שום בריה מבריותיו".
והכי מצחיק, או שלא, זה שבורא עולם ברא אותנו חסרים כי רק כך נוכל להיות שלמים ומי שאנחנו. רק כך נגיע לתיקון שלנו. לכן, מי שמאמין בזה ושהכל בהשגחה מדויקת ומושלמת, כולל החסרונות, בוודאי מכבד את כל הבריות, לא בז ולא לועג להם.
ובימים אלה, שהכבוד והאהבה אחד כלפי השני נצרכים לנו יותר מכל, ניתן את דעתנו על הבדיחות שאנחנו מספרים, אם לא עברנו על שלושת הקריטריונים של הבדיחות של רבי נחמן, כדי שלא נפגע בשום אדם, שלא נבוז או נלעג לאף אחד.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור