למה צפוף?
המתיקות בחודש הזה היא הרבה מעבר לתפוח בדבש, ולא שאנחנו מתלוננות, אבל למה זה כל כך צפוף?
זה היה בזמן הקניות של אחרי הצהריים במכולת השכונתית, נדמה לי שהייתה שם תמימות דעים בין כל הקונות, "זה יוצא צפוף השנה" הגיעו כולן למסקנה המוחצת… כלומר, כל שנה החודש השביעי "שָבֵעַ" ושמן בימים טובים, ברוך השם, אבל איכשהו השנה (ואולי זה רק בגלל שהספקתי לשכוח את השנה שעברה?…) העומס מורגש – עוד לא סיימנו לשטוף כלים מראש השנה, והנה שטפנו גם את אלה של הסעודה המפסקת, צמנו ביום כיפור… ולא, שלא תבינו אותי לא נכון, אף אחת לא התלוננה, כולנו שמחות בשבתות ובמועדים בהם חנן אותנו בורא עולם באהבתו. רק שאנחנו רק קצת תשושות…
ורגע, הופה לסוכה…
מה פשר כל העומס הזה?
לפעמים מרוב פרטים, הן מצד ריבוי ההכנות החומריות, והן מצד הכר הנרחב של מצוות ו"עניינים" הסובבים סביב ציר החגים, קשה לזכור "מה זו עושָה"? מה בעצם אנו מנסות להשיג בחודש האינטנסיבי הזה?
מצאתי בדברי בעל ה"נתיבות שלום" (ח"א, מבוא) מילה, שלדבריו, ממצה את תכליתם של כל השבתות והימים הטובים, ולמעשה גם את כל התורה והמצוות, והיא – דביקות.
המטרה אליה אנו אמורות לשאוף דרך כל ההכנות המיוחדות של חודש תשרי היא: להשיג קרבת אלוקים, בבחינת "ואני קרבת אלוקים לי טוב" (תהילים ע"ג, כ"ח).
האדם לדביקות יולד
רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל, אומר כי הדביקות היא תכלית הבריאה כולה! וכך הוא מבאר בספרו "דרך השם" (פ"ב, א): "הנה, התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו יתברך שמו לזולתו…". רצון הטוב להיטיב, ועל כן חפץ הקב"ה ליהנות מהטוב ביותר גם לאחר. ומהו הטוב ביותר? הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא הטוב השלם והאמיתי. כיצד אם כן יכול הוא לתת את שיא הטוב לאחר כאשר רק בו נמצא הטוב הזה? "על כן גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שייתן מקום לברואים שיתדבקו בו יתברך שמו". ומאחר והנברא דבק בבורא, שהוא הטוב השלם והאמיתי, יימשך הטוב הזה גם אליו.
אבל נשאלת השאלה: כיצד יכול הנברא להדבק בקב"ה? לדברי הרמח"ל, המפתח הוא בהידמות לקב"ה. אחד הדברים המרכזיים בו יש להידמות אליו הוא שהשלמות תהיה עצמית ולא קניין חיצוני. כלומר, ברור שהקב"ה הוא מקור השלמות שלו, וממילא גם הנברא ששואף להיות דומה לבוראו צריך להיות בעל השלמות שלו. דבר זה מושג מתוך כך שהקב"ה ברא ענייני שלמות וחסרון, וברואים שהם חופשיים לחלוטין לבחור באחד מהם. ממילא, ברגע שהנברא יבחר בשלמות, הוא יהיה בעל השלמות שלו והשלמות תהיה לו קניין עצמי (כך גם מוסבר מדוע הקב"ה לא ברא את הנברא דבוק בו…).
בנוסף לכך, כל בחירה וקניין של צד השלמות היא התקרבות אל מקור השלמות, שהוא הקדוש-ברוך-הוא. "ועל כן הנברא הזה… בהתחזקו בשלמויות והקנייתם אותם בעצמו, בזה הוא אוחז בו יתברך שמו, שהוא השורש והמקור להם… עד שבהגיעו אל תכלית קניית השלמויות, הנה הוא מגיע אל תכלית האחיזה וההתדבקות בו יתברך שמו, ונמצא מתדבק בו יתברך שמו ונהנה בטובו ומשתלם בו, והוא עצמו בעל טובו ושלמותו"(שם, ג). ומיהו הנברא המגלם את תכלית הבריאה? זה האדם. "והנה ההשכלה וכל המידות הטובות הם ענייני שלמות שנמצאו להשתלם בהם – האדם, וענייני החומר ומידות הרעות הם ענייני החיסרון שבזכרנו, שהאדם מושם בינותם לקנות לו השלמות" (שם (שם, ה).
להתענג על בורא עולם
אם נחזור לעניין החגים בו פתחנו נגלה דבר נפלא. מתי נברא האדם? בראש השנה. וכל שנה מחדש, עם בריאתו של האדם, נותן לנו הקב"ה חודש בו הרבה יותר קל לדבוק בו – "דרשו ה' בהימצאו…" וממילא ניתן להביא את העולם לתכליתו. נדמה לי שכולנו, ברמה כזו או אחרת, זוכים להרגיש בחודש הזה את התענוג שבהתקרבות לבורא: "ואני קרבת אלוקים לי טוב" (תהילים עג, כח).
אין מה לומר, המתיקות בחודש הזה חורגת הרבה מעבר לתפוח בדבש…
ויהי רצון שנזכה למשוך את המתיקות הזו לחג הבא עלינו לטובה – חג הסוכות, בו נשב בסוכה, עליה נאמר: "שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" (סוכה כ"ז, ב), והיא כאם הסוככת על בניה, וכעין "חופה" (נתיבות שלום ח"ב, ע"מ נ"ר). ועניינה: "הביאני המלך חדריו, בבחינת הבאה לביתו, והיא מעין בחינת בית המקדש" (שם, ע"מ ק"צ). ונזכה לעלות ולהיראות בבית הגדול והקדוש בו שורה השכינה, מקום שתוכו רצוף אהבה.
אז זהו, לא על צפיפות אנחנו מדברים, אלא על דביקות. ויש הבדל שמים וארץ (תרתי משמע) בין שני המושגים הללו.
חג שמח ומלא דביקות.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור