לשוב אל הניגון שבלב

הצעד הזה נראה מוזר בהחלט. אף אחד בעיר המלוכה לא יכול היה להסביר את מקרה. המלך בכבודו ובעצמו, כך אומרים, ציווה על אנשי הצבא לערוך את אימוני הקרב דווקא תחת חלונות ארמונה של ביתו היחידה. הבת, רחמנות, נתקפה בבהלה נוראה. בוקר אחד הקיצה אל תוך מלחמה, שאגות קרב, קולות נפץ, הרג ובהלה תחת חלונה. בבהלתה נטשה את חדרה, נסה על נפשה, ורק בזרועות אביה שבה אליה רוחה.
 
מה שהתנהל מאחורי הקלעים ידע רק המלך. הוא שערך את התוכנית כולה כמוצא אחרון להבראת ביתו היחידה. מזה תקופה שהבת היחידה מתכחשת לאביה. שקועה בתוך עצמה, סבוכה בדאגותיה. אין איש יודע על המתחולל בקרבה, רק פניה הנפולות מעידות על מרירותה. אפס, לא הועילו ההשתדלויות, הריצויים והפיוסים. את אביה, המלך הכל יכול, כאילו איננה מכירה. והמלך ליבו הרחב יוצא אל בתו, בבת עינו. כל הונו וכבודו היה נותן עבורה, רק תיאות להאמין בו, להרים עיניים, להביט, לבקש, לרצות. משכלו כל הקיצים, מצא המלך כמוצא אחרון את סם הרפואה בהפחדה מדומה. אם השלווה השכיחה ממנה את אביה, זעזוע קטן יוכל להשיב לה אותו. הפחד הוא שירפא אותה, יעניק לה מחדש את הזכות למצוא פורקן בחיק האב הגדול.
                                                     
* * *
 
את המשל הזה מביא המדרש, בכדי לסבר את האוזן על הסיבה העומדת באמת מאחורי מה שנדמה היה ברגעים שקודם קריעת הים, כתכלית האכזריות וההתכחשות. בני ישראל יוצאים ממצרים, בתקופה האחרונה חשף בורא העולם את אהבתו נעדרת הגבולות לבניו האהובים. הכריז כנגד כל עם ולשון 'בניי הם' ולא עבדים. והנה, דווקא כאן על סף חציית גבולות איתני הטבע והגלות, ים סוף. דומה כאילו נטש האב הגדול את בניו לזרועות האימות והזוועות כולן. מלפנים רוגש הים, מאחור ניתך מטר חיצי מצרים, מהצד סוגר המדבר. וכל זה, אומר המדרש, לא היה אלא גלולת רפואה לחולי הנפש העמוק שאיבן את הנפשות, לא הניח להן לקרוא בשם השם, לשיר להודות ולשאת עיניים למעלה.  
 
'הראיני את מראיך, השמיעיני את קולך'. מבקש האב הרחום 'השמיעיני'. עבור השירה שפרצה מגרונות הצופים בפגרי מצרים. עבור אותה התרפקות של אמונה בזרועות ההשגחה, יצר האב הרחום את האימה והפחד, הזוועה והבהלה של הרגעים שקדמו לקריעת הים.
 
שירת תמצית הנפש
 
"אחות קטנה תפילותיה, עורכה ועונה תהילותיה, אל נא רפא נא למחלותיה".
 
בתוך תוכו מתנגן הניגון בכל לב יהודי. שירת הנפש היא האמת התמימה של כל איש ישראל. הביטול המתוק אל ההכרה בגדולת הבורא, ההודאה והכרת הטוב המושרשרות עמוק בשורשי הנפש ההכנעה וההכרה ב'מי ברא אלה' – הם תמצית שירת הנפש, האמת הפנימית השוכנת מתחת כל המחיצות.
 
הניגון הזה, אצל רוב בני אדם נסתר הוא. צלקות והעמדות פנים, קשיחות ורוח נכאים, כל אלו חונקים את הניגון שבלב, אינם מניחים לו להראות פנים. כמו מחיצה של ברזל עומדים בין הנפש לאביה הרחום מסכים מבדילים. מבקשת הנפש להתרפק בגעגועים, ורוח זרה של נכאות ועצבות אופפת אותה, מכבידה ומעוררת קושיות ובלבולים. תחת השבחים עולות טענות, במקום געגועים מבצבצים כעסים, והבת היחידה הכלואה בפנים איננה מוצאת את הכלי לנגן עליו את ניגונה. כבולה היא ביגונה ואטימותה.
 
זה החולי של בת המלך, רוח נכאה.
 
את עיקר הכבדות, אומר רבי נחמן מברסלב, יוצרות הקושיות הבאות מחלל הפנוי (עיין ליקוטי מוהר"ן, ס"ד). השאלות הללו שאין להן תחילה וסוף, הקושיות המתדפקות על חדרי המוח והלב, מכבידות וממררות כל דבר שבקדושה. כל זמן שהלב עמוס בקושיות, יכול אדם לומר ברכות, להתפלל ולעשות מצוות, אך ליבו בל עימו. הלב שבוי בקושיותיו, והעבודה שעושות השפתיים נעדרת שירה, שייכות ועניין.
 
עם ישראל מעצם הווייתם, מסוגלים להתעלות ולהתרומם אל מעבר לקושיות החלל הפנוי. הכוח הזה טבוע בנו בתורשה, על שמו אנו מכונים 'עבריים'. ואת עיקר הכוח להיחלץ מכבידות וקושיות מקבלים על ידי ניגון. הניגון, אומר רבינו, מסוגל להעלות את הנפש מכל ירידה, גם משאול הקושיות והתמיהות שאין להן תחתית.
 
הניגון כרפואת הנפש
 
עומדות רגלינו בעיצומם של ימי השובבי"ם. ימי תיקון ורפואה לתחלואי הנשמה. העוונות והחטאים יוצרים מסכים ומחיצות בין הנפש לאביה הרחום. הם שמחדירים אל דם החיות את חולי העצבות, כאן מקור הקושיות והקשיים. רפואת הנפש היא החזרה אל הניגון. לעתיד לבוא יתער שיר חדש. העולם המתחדש ינגן ניגון נפלא, ניגון של תיקון. הניגון הזה כלול מ'עשרה מיני נגינה', הוא התיקון הכללי.
 
בעשרת מיני הנגינה גנוזים כל סמי הרפואה הנדרשים לבת המלך החולנית. כשהבעטל'ר (קבצן) במעשה הי"ג מסיים את סיפור בת המלך שברחה אל מבצר המים, הוא אומר: 'ואני רופא אותה'. את בת המלך שבכל אחד מאיתנו מרפא הצדיק עם ניגון. השירה היא רפואת הנפש, חזרתה לחיים (עיין ליקוטי הלכות, הלכות תולעים ד').
 
הניגון מטבעו עולה הוא ויורד. אי אפשר לו לניגון להתנגן בעליה בלתי פוסקת. אי אפשר לו גם להתמיד על אותם תווים. בהכרח יורד הניגון ועולה, והירידה כמו העליה עושים אותו לניגון. פעמים, בכדי לשוב אל הניגון שנשכח, בכדי לעורר את הנפש מתרדמה של התנכרות, לרענן את הרוח מקיפאון של חכמות מדומות ולחדש בלב את התמימות הטהורה, מוכרח האב הרחום להכניס את בתו היחידה לפחד ואימה.
 
הירידה, הפחד, אימות המוות האופפות את הנפש בדרכה, הם שמחזירים אותה לחיי שירה. את הסוד הזה יכול כל אדם להכיר רק בינו לבין עצמו מתוך מה שעובר על נפשו. לפעמים אין דרך להחזיר לנפש את יכולת התחושה, לחדש בה את ניגונה, אלא על ידי ירידה. הפחד הנורא שנשף בעורפם של יוצאי מצרים הוא שהוליד בהם את שירת הים. הפחד והחושך האופף אותנו הוא שמעורר בקרבנו ניגון מחודש.
 
אם נזכור שאל הפחד והירידה, הבלבול והתהיה, השליך אותנו האב הרחום המעוניין באמת בטובתנו, נזכה דווקא מתוך הירידות לשוב אל הניגון אליו נכספנו. הניגון שמתנגן בכינורו של דוד בחצות, נעימה של דף גמרא ושירה חדשה של פסוקי דזמרה. באופן שכזה, נאזין ונקבל גם את דיבורי ההתעוררות והתוכחה, כשירת 'האזינו', עבודת הבורא תשוב ותתנגן בנו בשירה חדשה.