לשמוח בהם כל הזמן

השאלה הזו מנקרת בראש של הרבה הורים - הנחת והשמחה מהילדים נובעת בגלל שהם מתוקים וצייתנים, עם מצב רוח טוב, כאלה שיודעים להיות לפעמים גם מבוגרים, מסודרים ונקיים?

3 דק' קריאה

שרון רוטר

פורסם בתאריך 05.04.21

השאלה הזו מנקרת בראש של הרבה
הורים – הנחת והשמחה מהילדים נובעת
בגלל שהם מתוקים וצייתנים, עם מצב
רוח טוב, כאלה שיודעים להיות לפעמים
גם מבוגרים, מסודרים ונקיים?
 
 
ילדים זה שמחה? כן (במיוחד) אחרי תשע בערב…
 
לא, עכשיו ברצינות. הם באמת מאוד מאוד חמודים כשהם צוחקים, מתבדחים בחכמות חדשות ועושים הצגות. אבל מה קורה בשאר הזמן? האם אנחנו באמת יודעים איך לשמוח בילדים שלנו?
 
האם אנחנו שמחים בהם רק כשהם "טובים", כלומר צייתנים, לא מורדים וכנועים לרצונותינו? או שמא אנחנו שמחים בהם רק כשהם שמחים בעצמם, כלומר במצב רוח טוב, מורל גבוה ובלי מצוקות וכעסים? או, אולי במקרה, כשהם מתנהגים כמו בוגרים שיודעים להביע את רגשותיהם ולנמק, להיות מסודרים ונקיים, ולעולם לא לשפוך את השוקו או לשבור את הכוס?
 
פעמים רבות אני מוצאת עצמי כל הזמן דורשת מהם "תתאפקי, תפרגני, תחלקי, אל תצעקי, תאכלי יפה ולא בביסים גדולים, תהיי צנועה, תוציאי ממך את הטוב ותדחיקי את הרע החוצה, אל תשחקי לי באיפור, תעזרי עם התינוק, תדברי יפה, אל תכעסי, תסתפקי במה שיש ואל תרצי את שלו….." וזה נמשך ונמשך. אני חושבת שאם הייתי מקליטה את עצמי וסופרת את כמות הפעמים שאני אומרת "אל" ו"לא" בשעה אחת, זה היה מגיע לעשרות.
 
חולה רעה נוספת היא שיטת האיומים. "אם לא תיכנס לאמבטיה, אני לא ארשה….." נוצר מצב שאנחנו כל הזמן מאיימים על הילדים שלנו והתוצאה עלולה לחזור אלינו כמו בומרנג, כאשר יגדלו ויהיו בני נוער שיחזירו איומים כשאנחנו כבר חסרי כלים ואונים להתמודד עם האיומים שלהם – "אם לא תרשי לי, לא אלך לבית הספר…"
 
האם זה מה שנקרא חינוך? האם יתכן שאנחנו, מתוך העייפות והעומס, מזניחים את העבודה האמיתית? זו שדורשת מחשבה, יצירתיות ותשומת לב רבה, ופוטרים אותה באיסורים שגורמים לילד במקרה הטוב להתעלם מאיתנו, ובמקרה הרע לחרדות ומצוקות שעלולות להיגרר שנים רבות אחר כך?
 
השאלה הגדולה עוד יותר שנשאלת היא, האם אנחנו מקיימים את כל מה שאנו מצפים מהם? האם הגבתי לצעקה של בתי בצעקה גדולה עוד יותר? "אל תצעקי על אחיך" אני צווחת מעברו השני של הבית, מנסה להתגבר על סבך הרעש והצעקות שבוקעות מחדר הילדים. כשאני שומעת את צעקתי אני משברת את אוזניי בכל מיני תירוצים כמו 'הידיים שלי רטובות מהדחת הכלים ולכן לא יכולתי לגשת אליהם'…
 
ואם בעבודות הבית עסקינן, עולה בי תהיה נוספת. עול הבית הוא עול כבד ובלתי נגמר ותמיד, אבל תמיד, יש עוד מה לעשות (אגב הלחץ של פסח שדופק כבר בדלת). האם הרצון שלנו להספיק את עבודות הבית ושהוא יהיה מסודר ומאורגן, ברמה זו או אחרת, אינו מתנגש עם השמחה והנחת מהילדים? הרי בני אדם מייצרים לכלוך ובלגאן, זו עובדה, וילדים אפילו יותר. במיוחד פעוטים סקרנים שלא רק שאינם יכולים באמת לסייע ולעזור בעבודות – יש להם אפילו נטייה לחקור את הבית עד תומו, וזה בדרך כלל בא על חשבון הסדר והניקיון.
 
הילדים שלי אומרים לי כל כך הרבה פעמים "אני רוצה אמא" (כלומר שארים אותה על הידיים). ואני דוחה אותם, "עוד רגע חמודה, אני רק אסיים את מה שאני עושה וארים אותך על הידיים". וכשהיא כבר בידיים אני מגבילה את הזמן – "אני אחבק אותך רק עוד רגע אחד כי אני צריכה להכין את האמבטיה לתינוק". לפעמים אני יושבת בסלון ובתי הולכת להביא משהו מהמטבח ומפצירה בי, "אמא אל תקומי, תשבי עוד רגע איתי", כי היא יודעת שהזמן איתי הוא כה מוגבל. נוצר מצב שאמא לא זמינה אפילו שהיא בבית כל הזמן, ושהילד עלול להרגיש שעבודות הבית חשובות יותר ממנו.
 
כשאני שואלת את עצמי למה בתי אף פעם לא מרוצה, הרי אני נותנת לה כל מה שהיא רוצה? עלי לבדוק מה באמת היא רוצה. נכון, אני אומרת לעצמי 'אבל קניתי לה כל מה שהיא ביקשה – אוהל נסיכות ותחפושת של כלה, גלגיליות ואופניים. למה היא לא שמחה? קניתי לה פאזל של דורה, למה היא לא משחקת בו?'…
 
אבל באמת, מה שהילדים באמת רוצים זה זמן איכות עם הוריהם. שנהיה שם רק בשבילם. לא נדבר בטלפון, לא נקפל כביסה ולא נכין ארוחת ערב. פשוט נשב איתם על השטיח, נשוחח או נשחק בדוקים או בקלפים ונהיה יחד.
 
אנחנו נוטים לפצות על חוסר הזמן שלנו עם הילדים במתנות והפתעות, ומרוב השפע שיש להם אין להם שום ערך לחפצים ולדברים. "אז אבד לי המחק, נשברו האופניים, לא נורא כי אמא תקנה לי חדש". הצעצועים נזנחים בפינה, נערמים ויוצרים עומס נפשי, עודף גירויים ובלבול.
 
כשאני חושבת על מצוקותיה של בתי – מדוע היא רוצה כל הזמן כמו של אחותה? למה היא לא מסתפקת במה שיש לה? למה היא כל הזמן משווה? – אני, בעצם, צריכה לבדוק קודם כל את עצמי. האם אני מסתפקת במה שיש לי ושמחה בחלקי? האם אני לא עושה השוואות כל הזמן? אני לא רוצה בית/מכונית/קריירה כמו של החברה?
 
פעמים רבות אנו דורשים ומצפים מהם הרבה יותר ממה שאנו מצפים מעצמנו, והם רק בני שלוש/ארבע/חמש… לפעמים, ברגע של אי-נעימות פנימית יש לי קוד שבו אני משתמשת כדי להזכיר לעצמי שהם רק ילדים. אני ממלמלת לעצמי כתגובה על התנהגות סוררת של בתי בת השלוש וחצי את הדברים הבאים: "מה קרה לך? את ממש מתנהגת כמו ילדה בת שלוש וחצי?"…
 
כשאנחנו בוחרים להיות הורים עלינו להבין שיש אלמנטים בחיינו שנצטרך לוותר עליהם, כמו שקט, סדר וניקיון, פרטיות, שינה רצופה בלילה, זמן לעצמנו ועוד. חינוך זו עבודה קודם כל על עצמנו,. וגם אם אנחנו מעירים לילדים, עלינו להאיר להם עם חיוך גדול, בשקט, בלי כעס ורוגז. כי אז ההערה הופכת להארה מתוקה ובונה.
 
ובסופו של יום, אם ישנתי שעה רצופה בלילה ועדיין רואים שתי מרצפות נקיות מתוך כל הבלאגן שמסביב, והילדים שלי בריאים ונושמים ומתפתחים כראוי, אני צריכה להיות עם חיוך גדול על הפנים, בשמחה גדולה ובהודיה לקדוש ברוך הוא.
 
תודה על כל מה שנתת.

כתבו לנו מה דעתכם!

1. א

י"ז תמוז התשע"ב

7/07/2012

את ענקית 🙂 פשוט עבודת קודש. שיהיה רק בריאות ושמחה בבית, והרבה נחת מהילדים.

2. Anonymous

י"ז תמוז התשע"ב

7/07/2012

פשוט עבודת קודש. שיהיה רק בריאות ושמחה בבית, והרבה נחת מהילדים.

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה