מה זה עגול אבל לא כדור?

אחד הדברים שהכי קשה לאדם
להתמודד איתו הוא לדעת את מקומו.
תאמר למישהו שהוא אפס, ותראה
איך הוא מגיב. אבל אנשים לא מבינים
שזה סוד ההצלחה…
 

לרבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש היו כמה רבנים. אחד מהם הוא הנביא אחיה השילוני שלימדו תורה, והשני הוא אליהו הנביא זכור לטוב שהיה מתגלה אליו בתדירות גבוהה, ועל זה אמר הרב לוי יצחק בנדר ע"ה, שבעיר מז’יבוז’, עירו של הבעל שם טוב, אין ארבע אמות שלא הילך בהן אליהו הנביא! כך שמענו מפיו. ובכן, מסופר שפעם היה הבעל שם טוב צריך להיכנס לעיר בראד, שהייתה עיר ואם בישראל, ובא אליו רבו אחיה השילוני והזהיר אותו שיישמר לנפשו, כי בעיר הזו שהוא עומד להיכנס אליה מכינים לו קבלת פנים מפוארת ויתנו לו כבוד רב מאוד שלא היה כדוגמתו. אלא, שבהרהור גדלות אחד שיהיה לו – יפסיד את כל דרגותיו!

שאלתי את עצמי, במה זכה אברהם אבינו להיות אבי האומה ואבי האמונה, ובכלל, כיצד זכה לגדולה כזו שלא הייתה כדוגמתה בצדיקים שלפניו? מהי הנקודה? התשובה היא: שהוא היה העניו הראשון בעולם! כמו שאמר על עצמו: "ואנוכי עפר ואפר".

וכך כותב בספר ‘אוהב ישראל’ על הפסוק "וירא אליו ה’ באלוני ממרא וגו”’: כל כך היה אברהם אבינו שפל בעיני עצמו עד שחשב בליבו שהוא אינו ראוי להשראת השכינה, לכן תלה את התגלות הבורא אליו בממרא, שהוא היה לפי דעתו הצדיק שאצלו השראת השכינה, ואילו הוא בעצמו אינו ראוי להשראת השכינה. לכן, גם כשזכה לגילוי שכינה החזיק זאת לזכותו של ממרא, והוא עצמו, אברהם, עדיין מחוץ לקדושה, לכן כתוב "והוא יושב פתח האוהל", כלומר מחוץ לקדושה! כך היא דרכם של צדיקים העובדים באמת את ה’ ומחזיקים עצמם תמיד לכלום.

יצחק אבינו הלך בדרך דומה, כמו שכתוב עליו: "והוא יושב בארץ הנגב" – נגב, שהוא מנוגב מכל טוב. כזה היה יצחק אבינו בעיני עצמו, שהוא עדיין בבחינה זו שמנוגב – יבש – מכל טוב. אם כן, אברהם אבינו היה העניו הראשון ובעקבותיו הלכו בניו, לכן זכו לגדולה.

ואם כך, המשוואה די פשוטה: אמונה = ענווה, אמונה = אפס (לדעת את מקומי)

כאשר אדם יודע את אפסיותו, כלומר שהוא אפס, הוא זוכה לאמונה. נכון, יטענו רבים שקשה להם להשלים עם זה, אבל זוהי האמת ואלה הן עובדות פשוטות וברורות, כפי שנכתב לעיל. לא מזמן הייתי בציון רבי מאיר בעל הנס זי"ע. ניגשו אלי אברכים שלומדים במקום ואחד מהם שאל אותי כיצד זוכים לגדולה? עניתי לו שזה מאוד פשוט – תלמד שאתה אפס ואז תגדל. הוא הביט בי בתמיהה. נראה שזו לו הפעם הראשונה ששמע מושג כזה, למרות שזה מפורש באגרת הרמב"ן – שזה חיבור שרובם ככולם של ישראל הכשרים מכירים היטב ודבריו שגורים בעל פה בפיהם – שם הוא כותב לבנו: "השפל עצמך, וינשאך המקום…" ואלו דברים ברורים ומוכרים בתורה כולה: ה’ מגביה שפלים עדי מרום. זהו שכל של התורה, אבל זה נעלם מהלבבות…

הסברתי לאותו אברך שהעבודה של האדם היא לדעת את מקומו, ומקומו הוא לדעת את אפסיותו, לדעת שאני אפס! אין אמת אחרת. ואמת יש רק אחת. כל מחשבה אחרת היא דמיון. מחלת נפש. הגאווה היא מחלת נפש. אדם חושב שהוא ‘משהו’, אבל האם משהו באמת שייך לו בעולם הזה? משהו בא ממנו? הכל מאיתו יתברך בחסד.

לכן זוהי גם האמונה. אדם שחי את האמת לא יכול לעשות שום דבר בלי הקב"ה ואין לו שום כוח בעולם בלעדיו וגם אין לו שום יכולת בלעדיו. בקיצור, הוא שום דבר בלי הקב"ה. זאת נקודת האמונה הפשוטה, שאפילו בשם ענווה לא צריך לכנות אותה, אלא זוהי פשוט אמת.

זאת עבודתו של האדם עלי אדמות. וזה גם היצר הרע היחידי שיש בעולם – להכניס באדם גאווה. היצר הרע יודע בבירור שכל זמן שהשם נמצא עם האדם ובעזרו, אז היצר הרע לא יכול לו. וכי היצר הרע יוכל לנצח את מי שהשם נמצא איתו? אז מה היצר הרע עושה? הוא מכניס באדם מחשבה קטנטנה של גאווה, ואז, מיד השם עוזב את האדם והיצר הרע עושה מה שהוא רוצה… וזה מה שאמר אחיה השילוני לבעל שם טוב, שבמחשבה אחת קטנה של גאווה הוא יאבד את כל מדרגותיו.

היצר הרע הרי יודע ללמוד גמרא והוא ראה שכתוב במסכת קידושין: שאלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לאדם, אינו יכול לו. לכן, הוא משקיע את מיטב כוחותיו כדי להכניס באדם מחשבה של גאווה, כך שהקב"ה יעזוב אותו. זאת, משום שהשם לא יכול לשכון עם בעל גאווה, כמו שנאמר (תהלים קא): "גבה עיניים ורחב לבב אותו לא אוכל" – ודרשו חז"ל, אל תקרא ‘אותו’ אלא ‘איתו’ – שאין אני והוא יכולים לדור, וכן נאמר: תועבת ה’ כל גבה לב – אפילו גאווה כלשהי מתועבת בעיני השם.

לכן היצר הרע הראשוני, שהוא הגאווה, מסלק מהאדם את השכינה, ואז השם לא עוזר לאדם. מה קורה בהמשך? אדם נופל לכל מיני סוגי חטאים ופגמים ר"ל, שהם תוצאות אותה גאווה שבגללה עזב אותו השם ביד יצרו הרע. לכן עיקר עבודת האדם היא לחיות את המציאות שהוא אפס.

היה צדיק אחד ששמו היה רבי אדם בעל שם. הוא היה קודם לבעל שם טוב. אביו של רבי אדם, היה גר בצפת והיה גדול במעלה מאוד, ואת כל מעשיו היה עושה בסתר. פעם אחת עשה מצווה גדולה מאוד שלא ידע ממנה אף אחד בעולם ונעשה מזה רעש גדול מאוד בשמים. כי בשמים, כאשר אדם עושה מצווה בסתר זה דבר גדול מאוד, וככל שהמצווה נעשית יותר בסתר כך היא חשובה מאוד למעלה. וההיפך – ההיפך: ככל שיודעים יותר מהמצווה כך היא יורדת בחשיבותה. ויש לזה סיבה פשוטה: כאשר אף אחד לא יודע מהמצווה היא נקייה מפניות וגאווה. ברגע שיש אדם אחד שיודע ממנה אז כבר ישנה מחשבה שמישהו יודע ממנו, שמישהו ראה. ואז, נכנסת קליפה שמקטינה את המעשה. לכן, ככל שאדם מצליח לעשות את מעשיו בסתר חשיבותם גדלה יותר ויותר.

ואז, נעשה רעש כזה בשמים, עד ששלחו את אליהו הנביא אליו שינסה אותו בדבר מסוים, ואם יעמוד יזכו אותו מן השמים בדבר גדול. בא אליו אליהו הנביא בהתגלות ברורה ואמר לו: שמעתי שעשיתי מצווה גדולה אחת ואין איש יודע עליה. אם תגלה לי אותה, אני מבטיח לך שאבוא אליך כל לילה ואלמד איתך תורה…

מי מאיתנו לא היה ‘קופץ’ על מציאה שכזו? לעמוד בניסיון כזה?! הרי אליהו הנביא בכבודו ובעצמו מבקש ממנו לספר לו על המצווה ובשכר זה ילמד איתו כל לילה! ברור שלא היה אדם שהיה מצליח לעמוד בפיתוי הזה והיה מספר לאליהו הנביא. מה אכפת לו שאליהו הנביא ידע מהמצוות שלו? והבונוס? ללמוד איתו כל לילה, למה לא? אבל הצדיק הגדול הזה לא התפתה כלל, אלא אמר לאליהו הנביא: לא אומר לך מהי המצווה, ואל תבוא ללמוד איתי!…

כעת, נעשה רעש גדול ועצום עוד יותר בשמים, לאחר שראו את תגובתו של הצדיק. ראו איזו מסירות הייתה לו על אותה מצווה שעשה בסתר. הסתרת המעשה הייתה חשובה לו יותר מאשר ללמוד עם אליהו הנביא כל יום! זו אכן גדולה, הוא ידע את חשיבות המעשה בסתר שזו בעצם נקודת הענווה! כשמעשה נעשה בסתר הוא נעשה עם מידת הענווה, וכשהוא גלוי זה כבר לא אותו דבר, אפילו לאדם בעל מדרגות רוחניות גבוהות. בזכות זה החליטו בשמים לזכות אותו בבן גדול וחשוב שיתפסם שמו בכל העולם, והוא רבי אדם בעל שם.

מעשה נוסף על מידת הענווה מהבעל שם טוב. בכל חג שמיני עצרת היה נוהג הבעל שם טוב הקדוש לערוך סעודה עם פשוטי העם ואף אחד מתלמידיו לא היה רשאי להיות נוכח בה. שאלו אותו תלמידיו לפשר הדבר: מה חשיבות יש לאותה סעודה שאפילו דברי תורה אי אפשר לומר בה, כי אותם עמי ארצות אינם יודעי ספר כלל. ואיזו שייכות יש לבעל שם טוב עם אותם פשוטי העם?

אמר להם הבעל שם טוב, שהוא יראה להם מהי מעלתם של אותם אנשים פשוטים. ישב הבעל שם טוב והניח ידיו על כתפיו של תלמיד מימינו, ותלמיד אחר משמאל, ואלו הניחו ידיהם על כתפי חבריהם, וכך חברו כל התלמידים למעגל סגור. הבעל שם טוב ציווה עליהם לעצום את עיניהם, ואז העלה אותם בכוחו לעולמות עליונים, ועלו מהיכל להיכל עד שהגיעו גבוה מעל גבוה, להיכל שבו נשמעו פרקי תהלים הנאמרים בכלות הנפש, בכזו מתיקות, בכאלו געגועים, מתובלים בכאלו אנחות שוברות לב של כיסופים, עד שכמעט ופרחה נשמתם של התלמידים מרוב עונג רוחני, והוכרח הבעל שם טוב להוריד את ידו ולהפסיק את המעגל, שלא ימותו… כשפקחו את עיניהם אמר להם הבעל שם טוב: אלו פרקי התהלים ששמעתם, הם פרקי התהלים של אותם פשוטי העם שאתם מזלזלים בהם, אלה השופכים נפשם בלשון עילגים ובקושי מבינים את מה שהם שאומרים, אבל הלב שלהם מלא בגעגועים להשם ואין להם שום פניה של גדלות, לכן אין בעולם כאלו פרקי תהלים טהורים כמו של אותם שבורי לב, העולים במעלתם עשרת מונים על כל למדנותכם וחסידותכם…

על זה אמר רבי נחמן מברסלב, שמשיח יבוא בזכות אמירת התהלים של פשוטי העם והנשים, שלא עולה על דעתם לרגע שמגיע להם משהו ושיש בהם איזו מעלה, ולא מחזיקים טובה לעצמם כלל, ומרגישים שמי הם ומה חייהם ומה חשובים פרקי התהלים שלהם, שאף אותם בקושי יודעים להגות כראוי. והתהלים הללו שנאמרים בלי שום מחשבה של גדלות הם שיביאו את המשיח.

מידה קטנה אבל גדולה. אדם יכול לעשות מעשה פשוט בעזרתה, אולם ערכו של מהעשה גדול ועצום הרבה יותר מהמעשה הכי גדול שנעשה עם טיפה קטנה של גאווה. הענווה עושה נחת רוח לקב"ה.

דברים רבים אפשר לומר על מידה זו, אך עיקר העבודה עליה הוא תפילות ובקשות רבות מהשם יתברך שיסייע לנו לזכות בה, משום שאין שום עצה לגאווה מלבד התפילה. אדם שמנסה לבטל את מידת הגאווה מקרבו ללא תפילה – אין לך גאווה גדולה מזו! יהי רצון שבזכות העבודה על הענווה תתרבה מידה זו בעולם ואז אפשר כבר לצפות לפעמי משיח שיבוא עוד היום, אמן כן יהי רצון.