פרשת השבוע שמות – מה ראה משה בסנה?
פרשת השבוע שמות - מדוע סנה? כמה נפלאה היא מידת הענווה. וענווה אמיתית, מלמד רבינו, אינה תחושת אפסות ואובדן ערך. אדרבא, היא הערך האמיתי...
שומע תפילה
"ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים".
שוב ושוב מרמזת לנו התורה הקדושה על כוחה של התפילה.
לעתים נראה לנו שאין שום סיכוי. אנו שקועים בתאוה או במידה רעה כל כך עמוק, עד שאנו חושבים שאולי לא נוכל להתגבר עליה אי פעם…ובכל זאת, מתפללים, מבקשים, מזכירים את מושא תפילתנו בכל רגע פנוי, עד אשר מרגישים את השינוי. התפילה פעלה.
על כוחה של התפילה מאלפנו סיפורו של רבי שמעון, תלמידו ומשמשו של רבי נחמן מברסלב זי"ע:
היה זה כאשר ילדו של רבי שמעון חלה אנושות. רץ אל רבו בבכיות שיתפלל על ילדו שחייו בסכנה, שהקב"ה יחוננהו בחיים ובבריאות. רבי נחמן הקשיב לתלמידו הבוכה, אך לא הגיב.
לילה. ליד מיטת החולה ישבה אמו, היא הביטה בו בעיניים מלאות צער ותוגה, מצבו לא טוב…צערה של האם הרקיע שחקים: היא פכרה ידיה, ומפיה החלו לקלוח מילים חמות, מילים מורתחות, מלב שסוע ונשבר, מילים פשוטות בתכלית הפשטות: "אבי שבשמים! הבט נא בצערי הגדול! ראה נא ביסוריו של בני, חמול עליו ושלח לו רפואה שלמה!…"
למחרת עם שחר, התדפק רבי שמעון על דלתות הצדיק בבקשה חוזרת, כי יתפלל על רפואת בנו. כאשר ראה רבי נחמן את רבי שמעון, אץ לקראתו וקרא: "הבט נא וראה מה גדולה היא תפילה פשוטה ומה רב כוחה! גזר דינו של הילד כבר חתום היה, אולם, בזכות תפילותיה החמות של אמו, בזכות התפילות הכנות שבקעו מלב נשבר, זכה החולה לרפואה! דיבוריה הפשוטים הבקיעו את הרקיעים והמשיכו את הישועה! ואם לא די בכך", סיים הצדיק, "הרי אם הילד פעלה בתפילתה שהוסיפו לבנה שנות חיים ארוכות!".
ילד זה הבריא כליל, ואכן זכה לאריכות ימים מופלגת – הוא חי כמאה שנה! והרי כך כתוב בפסוק: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו – ותעל שוועתם אל האלוקים".
ענוה – הגדולה מכולם!
"וירא והנה סנה בוער באש, והסנה איננו אוכל". מדוע סנה? כמה נפלאה קריאת הענוה בגמרא (שבת סז, ע"א): "הסנה הסנה, לא משום שגבוה אתה מכל האילנות השרה הקב"ה שכינתו עליך, אלא משום שנמוך אתה מכל האילנות השרה הקב"ה שכינתו עליך", שהענוה היא מתנאי הנבואה (נדרים לח, ע"א) והשראת השכינה (סוטה ה, ע"א).
רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, מלמד אותנו כי רק אם נלמד להכניע לגמרי את הגאוה, רק אם נגיע לתכלית הביטול, או אז נזכה לענוה אמיתית.
רבי נתן, כפי שאומר הרב נחמן ברלנד, הצליח בזכות הענוה והביטול המושלמים שלו להעביר את האור של רבי נחמן הקדוש לדורות הבאים ללא שום חסימה, ואין עוד דוגמא כזו בתולדותינו לביטול מוחלט כזה של תלמיד לרבו.
"כאשר אומרים לאדם להיות עניו, מלמד רבינו, הוא עלול לטעות וליפול למצב נפשי ירוד וגרוע הנקרא "מוחין דקטנות" ולדמות בנפשו כי זוהי ענוה. אבל אין זו אלא ענוה מדומה, עצת היצר, שאומר לאדם כי ענוה פירושה אפסות ועליבות, קטנות ונמיכות. חולשה ותבוסתנות. אם אדם מאבד את ערכו, אם דעתו ניקטנת וחכמתו מתבלעת, אם הוא חש שאין בכוחו לפעול או שאין מעשיו רצויים ואין בהם ערך – הלזה יקרא ענוה?
"ענוה אמיתית, מלמד רבינו, אינה תחושת אפסות ואובדן ערך. אדרבא – ענוה אמיתית היא היא הערך שיש לאדם, באשר הוא קשור לבוראו ומבוטל לרצונו. כך – מתגלה כוחו ביתר שאת, כך – מאירות מעלותיו באור יקרות, כך – זוכה הוא לרוממות רוח ולדעת גדולה. מתוך אותה ענוה הוא מוצא כוח לעמוד איתן מול כל המונעים, אין הוא חש חלש ודל" (הרב ארז משה דורון).
"כי צריכין להיות עניו בתכלית הענוה, להיות אין ממש, בלי שום טעות ופניה כלל, ואף על פי כן יהיה חזק ואמיץ מאוד, ולבלי להניח להפיל את עצמו בשום דבר" (ליקוטי הלכות, תפילין, הלכה ה).
רבינו אומר לנו (ליקו"מ, תורה ד) כי אין מציאות כזו שאדם שומע מחמאה ולא מתעורר בו הרהור של גאוה. "כי זה מן הנמנע, שלא יבוא לאדם איזה גדולת כששומע שמספרין שבחו". לכן צריך להיזהר מאוד, וכששומע שבחו – יאמר "ברוך ה'" וכך יחזיר את השבח מיד לה', שהרי זו האמת – שהכל ממנו יתברך.
ענוה – גדולה מכולם! אומרת הגמרא (עבודה זרה כ, ע"ב) "והיא אב התורה ומידות טובות, ולפי שבחה וטובתה קשה מציאותה, וצריך האדם להתגבר על יצרו, ובתחבולות יעשה מלחמה נגד יצרו המפתהו שיגבה ליבו". עוד אומרת לנו הגמרא במקום אחר (נדה ל): "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע".
כמה גדול הוא האדם העניו שלא 'מחזיק מעצמו' ועושה הכל בסתר, שמתפעל מאחרים למרות שבמעלתו הוא יותר גדול מהם.
"וראך ושמח בליבו"
אהרן הוא האח הבכור. הוא רואה כיצד משה, אחיו הצעיר, עולה לגדולה אולם אינו מקפיד על כך. הוא לא מקנא.
הקב"ה אומר למשה: "וראך, ושמח בליבו", ומפרש רש"י הקדוש: "לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה". ואכן, הגדולה היא של אהרן.
כמה קשה לשמוח שמחה אמיתית בשמחתו של חבר כשאני עצמי מייחל ועוד לא זכיתי לישועה. על זה אומר רבינו הקדוש שזו מעלה גדולה מאוד. "וראך, ושמח בליבו" – שזהו עיקר תיקון הגאולה, על ידי גודל השלום שיהיה לו עמך ולא יתקנא בכך כלל, אדרבא – ישמח בליבו. גם אפרים ומנשה זכו שהברכה שמברכים בה את הבנים בערב שבת קודש תיקרא על שמם ("ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה וכו'") בזכות שזה לא נתקנא וזה לא נתגאה.
"כי זהו עיקר החיות וקיום שהוא על ידי השמחה והשלום, וזהו בחינת "וראך ושמח בליבו" הנ"ל, שעל ידי זה היתה עיקר גאולת מצרים, על ידי שאהרן לא התקנא בגדולת משה אחיו הקטן ממנו. כי עיקר הגאולה על ידי שמחה כנ"ל, שעיקרה על ידי אהבת חברים העוסקים להתקרב אל ה' באמת לאמיתו שזה בחינת "וראך ושמח בליבו", כנ"ל" (אורח חיים, הודאה ו, סא).
לשמוח בשמחתו של חבר, להביט בעיניים טובות על כל יהודי – זוהי עבודה קשה. זה הפוך מהטבע שלנו שהוא לראות רע, לפסול, ובפרט את מי ששונה מאיתנו, להסתכל לצדדים ולקנא" (הרב טיקולסקי).
לשמוח בשמחתו של חבר, לאהוב כל יהודי, לאהוב את הקב"ה – אלה הם החיים האמיתיים. "וזה בחינת המראה שראה משה בסנה, שראה שהסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. ועל כן הראה הקב"ה זאת למשה בתחילת ההתקרבות של ישראל, שרצה ה' יתברך להראות למשה בגודל אהבת ישראל, שהוא בוחר בהם לקרבם אליו מכל השבעים אומות, ורמז לו זאת בסנה, כמו שהסנה בוער באש ואיננו אוכל, כמו כן ממש ישראל הם יכולים לידבק בה' אף על פי שהוא אש אוכלה, כי עליהם נאמר "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (אורח חיים, חנוכה, הלכה ד).
יהי רצון שנזכה למעלות הנפלאות שעולות מן הפרשה – אמונה בכוח התפילה, בענוה שהיא הגדולה מכולם, בשמחה אמיתית ובשמחתו של חבר, באהבה ובשלום עם כל ישראל, אמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור