מה רציתי לכתוב?

אני כותבת משפט ומוחקת. מוסיפה עוד מילה וחוזרת לאחור. משהו תקוע, לא זורם בעליל. הרעיונות כמו תקועים באיזה צינור, ממאנים לפרוץ החוצה. הלב כבד והמילים עצורות, חבויות עמוק בתוך ארגז שלא רוצה להיפתח. טרם מצאתי את המפתח המתאים למנעול שסוגר עליו.
 
המחשבות רצות במוח בקצב מסחרר. באלפית שנייה בה המוח מצלם מידע, מקליט, כור ומאחסן. אינסוף פרטים אגורים בתוך מכונת הפלא האנושית הזו – המוח.
 
אבל מה בסך הכל רציתי לכתוב? מה רציתי להוציא מהלב החוצה? לפעמים פעולת סנכרון הדברים נתקעת. אתה רוצה לומר משהו, לכתוב אותו, לבטא קצת את עצמך, לתת ביטוי למה שרץ לך במוח, אבל כאילו משהו בפנים מסרב לשתף פעולה, להיפתח ולצאת החוצה.
 
אז זהו, אני לא יודעת. לא יודעת מה רציתי לכתוב, מה רציתי להוציא מהלב. לפעמים חווים דברים ומרגישים תחושות, אבל לא תמיד יש לזה הסבר.
 
מאמרים נוספים בנושא:
הכל אפשרי?!
המונולוג
מראה מראה שעל הקיר…
אידיאלים  שנשכחו
 
שוחרי הפסיכולוגיה המודרנית יאמרו לך שזה קשור לתת המודע שלך, או לטראומות מהעבר. אולי גם ירידת מתח, סרוטונין במוח ומי יודע מה. אבל לפעמים, גם אין זה הסבר או תשובה לשאלה המציקה – למה מתיישבת עלינו עננה כבדה ומעיקה?
 
רבי  נחמן מברסלב אומר בעניין זה דבר מאוד יפה ומעניין. בשמים קיימים 24 בתי דין, כאשר אדם נשפט בהם לפי מעשיו כל שעה ושעה. אם עשה מעשה טוב – יישפט לזכות ולטובה, אם חלילה עשה מעשה רע – יישפט לחובה. זו הסיבה שאדם יכול להרגיש פתאום, כביכול בלי סיבה, לא טוב עם עצמו, מדוכדך וכדומה. המעשים שלו הם אלה שמכתיבים לו איך וכיצד לחיות, וגם להרגיש.
 
אחרי שהמלצרית הגישה לחברתי ולי את הקפה שהזמנו, היא סיפרה לי על מה שעובר עליה בעבודה. "הבוסית לא מפסיקה להתנכל אלי, ממש עושה לי את המוות" אמרה לי. האמת, את העננה הכבדה והמעיקה הזו אפשר היה לראות מעל הראש שלה, בעיניים שלה ולהרגיש בטון הדיבור שלה. "היא אישה אסרטיבית, דעתנית ובעלת לשון חלקלקה ואינה בוחלת באמצעים לרמוס בני אדם" הוסיפה. הקשבתי לרחשי ליבה. הבעתי, גם בקול וגם בהבעות פנים, את מורת רוחי על העניין. אפילו כעסתי בשבילה.
 
זה היה כשנסעתי לכיוון הבית, פתאום חשבתי ביני לבין עצמי 'למה בורא עולם העביר לי את המידע הזה? הרי כל דבר הוא בהשגחה הפרטית והמדויקת של אבא שבשמים, הכל מתוזמן ולכל דבר יש מסר, שום דב לא סתם. כך גם לגבי הפגישה עם חברתי. בעודי מהרהרת ב'למה?' קיבלתי את התשובה. תוצאות הסנכרון זעזעו אותי מעט. בהתחלה הרגשתי רגשי אשמה וצער גדול. אבל במקום להתבכיין, החלטתי לקחת אחריות על מעשיי.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
בכוח  האהבה
מעל לגבולות השנאה
פעם היו שני חברים
זה אני?!
 
אבא המקסים האיר ל כמו באפקט המראה את הדברים שהייתי צריכה לשמוע, אולי גם להתנער ומהם ולהתעורר (לא אולי, בטוח!). כשאנחנו עושים דברים קשה לנו לראות או לבחון את עצמנו בצורה אובייקטיבית. לא פעם נמצא את 'אפקט הצמצום' פועל במלוא העוצמה כשזה מגיע אלינו – עשינו משהו לא ראוי? אנחנו יכולים להעלים עין, להבליג על העניין ולסלוח לעצמנו. אין לנו בעיה למצוא תירוצים וסיבות להפחית בחשיבות העניין, ולפעמים זה בא גם עם נתינת קרדיט והנחות 'שזה בסדר'. אבל אם מישהו אחר יעשה כדבר הזה? אם מישהו יתנהג כמו שאנחנו התנהגנו? זה כבר סיפור אחר. זה כבר שופט אחר לגמרי. חוסר פרופורציות, יחסית לעצמנו, אין הקלות ושום הבלגות. הביקורת משתלחת כמו חיצים רעילים מקשת. יש למצות את הדין והעונש בוודאי יהיה המקסימאלי, זה שקבוע בחוק.
 
אלוקים הציב לי מראה. אותה התנהגות הזכירה לי את… אחמ אחמ, עצמי. את הבוסית של חברתי הרשיתי לעצמי לעלות על הגרדום, אבל כשזו אני אז יש בהחלט מקום להנחות, להתחשב, להבין, להפוך ולהפוך בהם בטיעונים השונים והמשונים, לעשות קצת פרוטקציות לעצמי…
 
אבל לא עוד. החלטתי לקחת אחריות ולעבוד על דברים בתוכי. המקרים אומנם שונים, אבל מוסר ההשכל בהחלט דומה. ועל זה אמרו חז"ל היקרים, "קשוט עצמך לפני שאתה קושט אחרים". רגע לפני שאנחנו מבקרים, שופטים או דנים מישהו (במקרה הגרוע כבר מעמידים אותו מול כיתת יורים) כדאי שנזכור שזה אפקט המראה, הדרך המקסימה של בורא עולם לעזור לנו להסתכל על עצמנו ישר בפנים, לתקן ולשנות.