מוסיקה – הנקודה שמחברת עולמות

פתאום, 'נפל' לי האסימון. במקום אחד גיליתי שהכל מתמזג ונפגש בטבעיות שמקובלת על כולם. בלי פרצופים, מתחים, סילופים, בורות, פחד ומחלוקות. וזה היה מדהים.

3 דק' קריאה

שרון רוטר

פורסם בתאריך 06.04.21

אני שוב ושוב חוזרת אל אותה נקודת השקה, אותו החיבור שהוא מוזר ומעניין, ובעיקר אפשרי. החיבור בין חילונים ודתיים. ויותר נכון לדבר על אורח חיים כשמתייחסים לנושא הזה, כי המושגים "חילוני" ו"דתי" כבר כל כך מקוטלגים והם נושאים בתוכם כל כך הרבה קונוטציות, הרבה פעמים שליליות ולרוב בלי אחיזה במציאות.

 

שלא לדבר על המושג "חילוני" שעושה עוול גדול להרבה אנשים בעם, כי חילוני הוא אדם שאין בו קודש, הוא כולו חולין או אפיקורס חס ושלום… אז צריך להיזהר בדברים ובקטלוגים שלנו ולנסות להיות יותר מדויקים, ואולי לשים לב יותר לפרטים. כי לשים לב=יראת שמים. כמו שנאמר בקשר למכת הברד: "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים. ואשר לא שם ליבו אל דבר ה' ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו בשדה" (שמות ט'). מכאן אפשר ללמוד שאדם ששם לב הוא ירא שמים ולהיפך. מי שאינו שם ליבו לדבר, אינו ירא את דבר השם. לכן חשוב לשים לב ולנסות לדייק, ואני תמיד מסתבכת כשאני רוצה לדבר על אנשים שומרי מצוות ועל אלו שלא.

 

אבל, פתאום 'נפל' לי האסימון. נוכחתי במקום אחד שבו הכל מתמזג ונפגש בטבעיות שמקובלת על כולם. בלי פרצופים, בלי מתחים, סילופים, בורות, פחד ומחלוקות. נקודת השקה זו, שהיא כל כך עמוקה, שורשית ועתיקה – היא המוסיקה. שם, הכל מותר, חופשי, וזורם בהרמוניה. מציטוטים מהתורה, פיוטים, תורות של חכמי ישראל ועד ניגונים למיניהם. פניה מפורשת אל השם יתברך וכתיבה שמשתמשת בשפת קודש, היא שכיחה בכל המגזרים.

 

לאה גולדברג, רחל, חנה סנש, נעמי שמר, עוזי חיטמן, ברי סחרוף, דוד ד'אור, מיכה שטרית, ערן צור ועוד ועוד, בדור הישן כמו בחדש, הם דוגמאות חיות לכך שליוצרים אין רתיעה מלגעת במקור, באמת, ובשירה הכי יפה שנכתבה אי פעם. זאת ממש הנאה לאומן להתעסק עם החומרים האלה, להלחין אותם, לשיר, להתחבר להרגיש ולהתרגש. העובדה המדהימה היא, שזה מתקבל כל כך יפה הן אצל האומן והן אצל הקהל ולא חשוב מאיזו "עדה" אתה… זה אכן איחוד אמיתי של העם, איחוד של הלב…

 

לא מזמן הייתי בהופעה המאוד מומלצת של שולי רנד ושם, יכולתי להרגיש את החיבור הזה ממש חזק. הקהל, שהיה מורכב מצעירים, מבוגרים, תל אביביים, ברנז'ה, מבקרי מוסיקה, חובשי כיפות סרוגות, חוזרים בתשובה, מתנחלים ואלו שבניהם… כולם ישבו, מחאו כפיים ושרו פה אחד: "כי שמה, כי שמה האלוקים…" וכששמתי ליבי לכך, כשהיינו בבית לסין, חשבתי, שהנה, המשיח ממש בפתח… כי הנבואה הרי אומרת: בתי תיאטראות יהפכו לבתי תפילה וכל ישראל בשירה אחת מכירים ומודים בקיומו של השם יתברך…

 

שולי רנד, והחיבוק הגדול שקיבל מכל המגזרים בעם, הוא תופעה המעידה שוב על הקלות בה ניתן לקבל ולאחד בעזרת המוסיקה, אפילו חרדי עם זקן ופאות שמדבר קבל עם ועדה על קיומו של השם – אפשר לעכלו בשמחה.

 

אז מה בעצם גורם לנו לא לפחד ועוזר לנו לשים בצד לרגע את חילוקי הדעות? אולי הפעולה של השירה יש בה את הכוח לפתוח את הלב ואת הערוץ שמתחבר לאמת, למקור, ואז אתה מרגיש לרגע שלם. אין שום סתירות, ספקות, יצר רע. אתה שם, בנצחי, ואתה יודע כמה זה פשוט ונכון ומותר.

 

רבי נחמן מברסלב מתייחס רבות למוסיקה וצלילים בתורותיו. שמעתי שיעור של הרב ארז משה דורון, בו הוא מספר על התורה האחרונה שנתן הרבי על מיטת חוליו: על המצווה "הוכח תוכיח את עמיתך פן תישא עליו חטא", ועד כמה מצווה זו מורכבת ומסוכנת וצריך לקיים אותה בזהירות, והוא גם נותן כלים לביצוע המצווה.

 

הרגע שבו החסרתי פעימה היה כאשר הוא תיאר את הסימן לבואו של המשיח. והסימן הזה יהיה כמובן צליל. צליל שאותו כולנו נשמע (ב"ה בקרוב), ובאותו הרגע נדע ונבין שהמשיח הגיע ונרוץ מהר מהר לירושלים. וכאשר הוא תיאר את הסיטואציה הזאת, ודמיינתי אותה בראשי, זה פתאום הרגיש כל כך נכון, הגיוני, פשוט וקרוב מאוד. כי דרך המוסיקה אפשר ממש להרגיש את השם, דרכה הכל קורה, והכל גם יקרה…

 

"וכשהלב מן השירה מתמלא ומשתוקק אל ארץ ישראל", אומר לנו רבי נחמן מברסלב, "אור גדול אזי נמשך והולך מקדושתה של הארץ עליו".

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה