מועדים

 

צריכים לנסוע לצדיקים על ראש השנה כי זה עיקר עסק הצדיקים תמיד – שיזכירו לנו את תכליתנו הניצחית לעולם הבא וילמדו אותנו עצות ודרכים ישרות לזכות לזה, וביותר עוסקים בזה הצדיקים בראש השנה, והזיכרון הזה הוא בכלליות ובפרטיות, וזה סוד השֵנָה והתעוררות השֵנָה שבראש-השנה, כי השֵנָה הוא בחינת זיכרון בעלמא דאתי בכלליות, כי אז עולה הנשמה לבחינת עלמא דאתי, ואחר כך, בהתעוררות השֵנָה, אז צריכים לעסוק בזה בפרטיות, ואחר כך ביום כיפור, אז גמר התיקון של הזיכרון, ועל כן ניתנו אז לוחות האחרונות, והכהן הגדול נכנס בו לפני ולפנים, ואחר כך נכנסים לסוכה, שהיא היקף ענני הכבוד, שהם מגינים עלינו שלא ישלוט בנו עוד הרע-עין, שהוא בחינת קליפת עמלק, בכדי שלא לפגום עוד, חס ושלום, בזיכרון הקדוש שהמשכנו עלינו בימים האלה, בפרט בראש השנה ויום כיפור וזה בחינת השמחה שמרבים בסוכות, בכדי לתקן גם על ידי זה בחינת המדמה, שכל זה בחינת תיקון הזיכרון הנ"ל, ועל כן לוקחים אז הארבעה מינים שבלולב, ומבואר בזוהר הקדוש, שעל ידי זה אנו לוקחים אותו יתברך, כביכול, בידינו, היינו שאנו ממשכים עלינו בחינת הזיכרון בפרטיות שהוא בחינת הרמזים מה שהשם יתברך מצמצם את עצמו מאין סוף עד אין תכלית במחשבה דיבור ומעשה שבכל יום, ומרמז להאדם בכל מקום ובכל זמן שיתקרב אליו, שזה בחינת הנענועים שמנענעין לכל רוחות (כיוונים), היינו שאנו ממשיכים עלינו את הרמזים הנ"ל, והבן זאת היטב.

 

 

 

‘אל תאמר שהשאול והקבר בית מנוס לך’ (פרקי אבות ד) – כי בעולם הזה שיש לאדם טירדות ועול הפרנסה יכול להיות שיעקוץ וינשוך אותו פרעוש והוא לא ירגיש, מחמת שמחשבתו טרודה באיזה מחשבה של פרנסה וכו’. אבל שם בקבר שאז אין לאדם שום טרדה ושום מחשבה אחרת, אז הוא שומע אפילו הרחישה וההילוך של התולעים איך הם רוחשים ובאים אליו ומרגיש הצער של כל נשיכה ונשיכה, ואין שום דבר שיטריד אותו וימנע ממנו גודל צערו הקשה, רחמנא ליצלן.

 

 

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.