מופע הסטנד-אפ שלי

אם הייתי טיפוס יותר מצחיק במהותי,
הייתי יוצאת עם מופע סטנד-אפ
שמורכב מהניקיונות של פסח, או
לפחות עושה מצעד של חמשת הרגעים
המביכים ביותר. תשפטו בעצמכם.

מה אומר ומה אגיד? עכשיו, ברגע זה ממש, רגע אחד לפני פסח, כל שנותר לעשות הוא להביט למעלה לשמים, לנסות, ופשוט לעשות כמיטב יכולתנו.

הרגע הזה של שעת השין, הכמעט לפני, הוא הקשה מכל. זה הרגע לשחרר את הלחץ ופשוט לזרום. את הרי בכל מקרה כבר באפיסת כוחות, פיזית ונפשית, מנסה לג’נגל בין ארונות המטבח בין לימוד הלכות לילדים (ומי זה הגאון שהחליט להוציא אותם לחופש בשבוע הכי קריטי בשנה?) לנסות לעטוף הכל בנייר כסף שנקרע ומתפורר, אפילו שכבר אין לך סבלנות ולא מוטוריקה עדינה בשלב הזה למלאכת היד הכה מורכבת הזאת.

בחיי, אני מוצאת את עצמי בשבוע שלפני פסח במצבים הכי אבסורדיים בחיים, עד שבאמת נותר לי או לבכות או ממש לצחוק. אם הייתי טיפוס יותר מצחיק במהותי (כרגע רק הילדות שלי צוחקות מההומור הנמוך שלי) אז בודאי שהייתי יוצאת במופע סטנד-אפ עם חומר שמורכב מהניקיונות לפסח בלבד, או לפחות עושה מצעד של חמשת הרגעים המביכים ביותר. אתם תשפטו.

תנסו לפרק ולהרכיב את הריפודים לכיסאות הבטיחות של הילדים ברכב. בחיי זו עבודה לגאונים. בסך הכל רציתי לכבס את חתיכות הבד המלוכלכות והדביקות האלו (מזל שיש פסח…) ולנקות את כל הביסלי שנדבק בבפנוכו של הכיסא, ואני מוצאת את עצמי יושבת שעה על הרצפה ומנסה להוציא את כל הרצועות והתיקתקים והספוגים, והס מלהזכיר שצריך גם להרכיב אותם בחזרה. שם אני ממש נשברת וחושבת לעצמי: ‘הקדוש ברוך הוא, לא יכולת לתת לי קצת יותר אינטליגנציה לוגית-מרחבית או איך שקוראים לזה? בסדר, ברוך שעשעני כרצונו אבל הנה, עובדה, זה אולי לא מספיק?’…

עוד מצב מגוחך: אני מוצאת את עצמי בתחנת הדלק בה אני שוטפת את המכונית, חצי שעה אחרי שסיימו לנקות לי את האוטו ברחיצת "סופר דופר" שעלתה לי הון, משפשפת, משפריצה, שואבת ושוב משפשפת, מנסה להוריד לכלוך של שנים שדבק בריפודים, כשהעובדים עומדים ומסתכלים עלי ומבקשים שאפנה את המקום למכונית הבאה, ואני מתחננת "רק עוד רגע, כבר סיימתי. יש לך אולי עוד סמרטוט נקי?", ולעצמי אני ממלמלת בשקט, שלא יחשבו שהשתגעתי: ‘לא יראה ולא ימצא, לא יראה ולא ימצא’… כמו איזו מנטרה סודית כזאת שתעזור לכל הפירורים באוטו פשוט להיעלם פתאום.

ואולי זה שכבר לא אכפת לי מה קורה עם הילדים שלי, העיקר שיהיה לי קצת שקט לנקות, אז שלחתי את התינוקת לקייטנה עם נערה בת ארבע-עשרה בקושי, שבדרך כלל אחראית על ניקיון הגן, ואני משכנעת את עצמי שיש לה איזשהו מושג בילדים ושואלת שוב ושוב את הקטנה: "את אוהבת את אפרת נכון? כיף לך איתה, כן?"… וזו שרק עכשיו מתחילה לדבר עונה לי בקול קטן ולא ממש משכנע את מה שאני רוצה לשמוע "כא, כא" (כן, כן).

או הרגע שבו אני מוצאת את עצמי עושה אמבטיה ללגו ולבובות, יושבת לידם מסבנת ושוטפת, שרה להם שירים ואחר כך אוספת אותם במגבת גדולה, מייבשת באהבה, מלבישה את הבובות הקטנות, ושולחת כל אחד בחזרה לארגזו.

והרגע בו אני יודעת שעברתי את הגבול, הוא הרגע בו אני רואה את הקטנה בת השנה ותשעה חודשים מסתובבת בבית עם סמרטוט, מנגבת את הקירות וצועקת בקול: "קמץ, קמץ" (חמץ חמץ) והגדולה, שהיא בת ארבע וכבר שבועיים יש לה סיוטים בלילה בגלל המצריים שרודפים אחריה, שואלת אותי כל הזמן: "אמא, גבינה זה חמץ? טונה זה חמץ? מלפפון זה חמץ?"… וכשאני עונה לה "לא", אז היא אומרת בשמחה: "יופי, אז אפשר להסתובב עם זה בכל הבית".

ועכשיו כשזה כבר ממש כמעט נגמר – זה הרגע הכי קשה, הרגע של הסוף, של הפיניש. זהו, סוגרים את הבסטה, מה שלא הספקנו עכשיו כבר לא ייעשה. וזה רגע מעניין, כי מצד אחד הוא קצת מלחיץ אבל מצד שני, הוא גם מאוד מרגיע. וזה לא רק בגלל שאת כבר בשיא אפיסת הכוחות, אלא בגלל ההבנה שעכשיו, אחרי שעשית כמיטב יכולתך, זה הזמן לוותר, להרפות את המושכות. והמקום הריק הזה, הנקי יותר, המבוטל, הנכון יותר לקבל – זה המקום שמפנים לקדוש-ברוך-הוא להיכנס ולהשלים לנו את העבודה הרוחנית, העבודה הכל כך חשובה והעיקרית של ביטול החמץ שבתוכנו. זה הזמן לניקיון האמיתי, הניקיון של הבפנים, של הנפש.

וכשאת אומרת: "כל חמירא" השנה, תתכווני באמת ובתמים לבטל את החמץ מתוכך, מנפשך, מביתך, מבן זוגך, מילדיך – ותתענגי על כל מה שהספקת עד היום ותתפללי על מה שלא.