מחפשת את אבא

קטלוג המשחקים המפואר שקיבלנו בדואר היה החבר הכי טוב שלי כשהייתי ילדה קטנה בת 7. ולמה? כי היה שם מבחר ענק של משחקים, בעצם, דפים צבעוניים מלאים בצעצועים צבעוניים עוד יותר. חמושה בטוש הכחול שלי דפדפתי בין הדפים, מקבלת החלטות ומקיפה בעיגול כל משחק שהאיש השמח עם החליפה האדומה יביא לי. המועדפים עלי היו משחקים חשמליים – רכבות, רכבים, קופסאות נוצצות ומאירות. אם אתם עסוקים עכשיו בלחשוב שהייתי טום בוי, אותי הכי הרבה העסיקה המחשבה איך האיש עם החליפה האדומה, השדון ועוד כמה דברים שראיתי שם קשורים לזה. הבנתי, שאם משחקים יוצאים ממשוואה מוזרה כזאת, אז זה לא משהו רע והכל אפשרי.

אבל כמה שהמשחקים היו חשובים לי, הלב שלי היה תמיד במקום אחר. לקחתי את הקטלוג הצבעוני הזה, פנס, הטוש הכחול וזוג מספריים והתיישבתי בחלק התחתון של ארון הבגדים שלי. ידעתי שבין הדפים האלה נמצא אוצר גדול יותר מהיהלום הגדול (שם של משחק, אם לא הבנתם). פניתי למחלקה המיועדת לגברים והתחלתי את התהליך הכואב של חיפוש אחרי האוצר הנסתר שלי.

הסתכלתי בעיון רב בכל דף, היד שלי החליקה, מסמנת X ליד רוב הגברים שראיתי בתמונות, מסמנת חלק כ'אולי', עד שאני מגיעה להחלטה. אני מקיפה את האיש עם הסוודר הכחול. כן, ללא ספק הוא יהיה האבא הכי טוב. יש לו עיניים חומות, שיער מתולתל כהה, חיוך מקסים והוא נראה מספיק חזק כדי להגן עלי, מספיק נחמד לא לפגוע בי ומספיק נעים כדי להחזיק אותי חזק. לקחתי את המספריים, גזרתי את 'אבא שלי' מהקטלוג והכנסתי אותו לארנק הוורוד שלי. ידעתי שיום אחד הוא יופיע כמו איש המיליון דולר, יכה את אלה שמכאיבים לי וייקח אותי איתו.

היום שבו גיליתי את הסדרה "בית קטן בערבה" היה יום שמח במיוחד. צ'ארלס אינגלס, הדמות האהובה מהסדרה אותה גילם השחקן מייקל לנדון, באמת נגע בי. אם הייתם שואלים אותי באותם ימים, הייתי אומרת לכם בצורה נחרצת שהוא האבא האידיאלי על כל כדור הארץ. לורה הבת שלו הייתה ילדה ברת מזל, היא קראה לו 'פא'. שמתי את הקטלוג בצד והתחלתי לחשוב בדמיוני על 'פא'. פא עשה כל מיני דברים איתי. כשהייתי לבד כל היום חשבתי, בדמיוני כמובן, שהוא מכין לי ארוחת צהריים, שהוא קורא איתי ביחד את הספר שאני אוהבת ואפילו משחק איתי במונופול. הייתי צריכה רק לזרוק את הקובייה בשבילו ולהזיז את השחקן שלו על הלוח. הוא גם ישב והתבונן בי כששיחקתי טניס בחצר האחורית של הבית. בלילה, כשהרגשתי שאני מפחדת ממה שיקרה, חיבקתי חזק את הדובי שלי ודמיינתי שפא מחבק אותי.

בגיל 12 קיבלתי מתנה מיוחדת – את מיסטר בי. הוא היה המורה שלי לאנגלית ואני ממש הערצתי אותו. לא רק שהוא היה רגיש ואדיב, הוא ריכך את המקום הכואב הזה בתוכי שערג לדמות של אבא וניחם אותי. רוב המשימות שנתן לנו היו לקרוא שירים ולנתח אותם ואני תמיד קיבלתי ציון מעולה, מילות עידוד וחיזוק על ההשתדלות והמאמצים שאני משקיעה, ולפעמים הוא עשה את זה לפני כל התלמידים בכיתה. הוא היה המורה הראשון שראה משהו שווה וראוי בתוכי. שאר הילדים בכיתה קינאו והקניטו אותי כל הזמן. האמת, זה גרם לי לחייך. לפעמים, כפרס, מיסטר בי לקח אותי ועוד כמה תלמידים לטייל איתו או לאכול ביחד בהפסקה. חשבתי שאני בגן עדן, אוכלת צ'יפס ונוסעת ברכב של המורה האהוב עלינו. וכל הזמן, אבל כל הזמן, לא הפסקתי לחשוב על העובדה שהוא לא רוצה לפגוע בי, אלא פשוט לתת לנו מעצמו מכל הלב ועם המון אהבה.

מאמרים נוספים בנושא:

כשאלימות הופכת לאופציה

לשרוד התעללות מהילדות

החטא הנורא

להחליף את הכאב

אנה
עד שפגשתי את איזי

המעמד מחייב
ידיים של אמונה
לכעס יש מחיר

שנה אחרי, כבר הייתי מעין עוזרת אישית של מיסטר בי בחלק האחרון של היום. היו לנו הרבה שיחות. יום אחד הוא הסתכל עלי במבט רציני ושאל, "ההורים שלך מתעללים בך?"… קפאתי על מקומי, מבוהלת ולא יודעת מה לעשות. "את יודעת" הוא אמר לי, "אם הם אכן מתעללים בך, אני אעזור לך. אשתי ואני נשמח לאמץ אותך". אכן, אחד הרגעים הכי יפים ומרוממים שחוויתי בחיי כמו גם הטראגיים ביותר. הנה, חלום חיי מוצע לי על מגש של כסף, אבל עוד יותר גדול מזה – הוא אמר לי, "היי ילדה, אכפת לי ממך! אני לא רוצה שאף אחד יפגע בך!"

באותם רגעים הוא פתח בפניי את דלת בית הסוהר בו הייתי. כל כך רציתי לברוח דרך הדלת הזו, אבל במקום זאת הכל נשאב פנימה, כל הרצון והחלום כמו גלולה מרה. הסתכלתי לו ישר לתוך העיניים ואמרתי "לא" וברחתי. ידעתי, בדיוק כמו שרציתי להיות הבת שלו, שזה לא יקרה. האנשים שקוראים לעצמם ההורים שלי היו אנשים בעלי כוח ועוצמה. אם הייתי אומרת לו את האמת, ללא ספק, עם כל הקשרים שלהם הם היו הורסים אותו.

דרגה נוספת של התנגדות החלה לפעום בתוכי. השובים שלי, כלומר ההורים, כבר לא היו רק האנשים שרצו לפגוע בי. עכשיו הם האנשים שחוסמים לי את האושר והשמחה בחיים, את הדבר שיש כמעט לכל ילד – משפחה אמיתית. כבר לא האמנתי שמשהו בתוכי לא טוב ושהכל באשמתי. מיסטר בי. ראה משהו טוב בתוכי, ועכשיו גם אני קיבלתי מבט חטוף אל הטוב הזה.

מדהים לגלות כי למרות כל השנים שעברו הכאב של להיות בלי אבא לא נעלם. לפעמים זה עושה לי כאב בלתי נסבל בחזה עד שאני בקושי מצליחה לנשום. קברתי את העניין הזה הכי עמוק בתוכי, אבל זה היה צף מדי פעם בחיי כאדם בוגר. גיליתי, יום אחד, שאני לא ממש כועסת על האנשים (ההורים) שהתעללו בי… הם היו ישויות חסרות קיום ומשמעות. אבל על מי כן כעסתי? על אלוקים. במחשבות שלי, היו הילדים האלה שהוא העניק להם בית חם ואוהב, אבל אני הייתי ילדה שהוא בטח לא אהב. אפילו שנא. רוב הזמן המחשבות הללו היו בתת המודע שלי, אבל כשהגעתי למקום של דיכאון וכאב, האמונה הזו הייתה מציפה ומכאיבה.

השנים עברו ואל ידיי הגיעו שני ספרים מדהימים – ספר בגן האמונה וספר שעריו בתודה של הרב שלום ארוש. האמת, לא חשבתי שאתחבר אליהם אבל הבנתי תוך כדי הקריאה שאני מוכנה להיפתח לאפשרות שהדברים הקשים שחוויתי כילדה היו… לטובה! והם קרו לי בגלל שככה השם רצה, ואבא שבשמים שאוהב אותי (כן!!!) והוא מצא לנכון להעביר אותי בחיים את מה שעברתי. חשבונות שמים? מי יכול להבין למה ומדוע. לא היה לי קל להיפתח לאפשרות הזאת, רציתי להילחם ומצד שני להישאר בתוך הקליפה הקשה שהקיפה אותי. אבל ככל שקראתי על האמונה, שמעתי עליה בדיסקים של הרב, התפללתי עליה בתפילה האישית, הרגשתי שאני מתרככת.

התחלתי להודות לבורא עולם על כל הקשיים בהווה ועל אלה שחוויתי בעבר. אמרתי לו תודה על ההתעלות ששרדתי, על זה שאין לי אבא ועל כל הכאב שלא היו לי הורים שאהבו אותי באמת והגנו עלי. אמרתי לו תודה על כל השנים החשוכות והכואבות, למרות שלא הבנתי איך אני בכלל אומרת את זה ידעתי שהוא עושה את הטוב ביותר עבורי. בהתחלה היו אלו מילים שיצאו בכוח מהפה שלי אבל, בסופו של דבר, הן יצאו מהלב, ממקום של אמת ואמונה. וכשזה קרה, הייתי מסוגלת לראות את המתנות הנפלאות שקיבלתי בחיי למרות הנסיבות הקשות שבגללן קיבלתי אותן.

באחת ההתבודדויות הקב"ה הזכיר לי את מיסטר בי. ששכחתי ממנו לגמרי, את המתנה היפה שהוא היווה בחיי באותן שנים. התברר לי, שהיו לא מעט פעמים בהן בורא עולם הביא מישהו או משהו לחיי שאהב וגילה אכפתיות, אפילו אם זה היה לרגע. הכל זרעים שנזרעו עמוק באדמה שהבטיחה את ההישרדות שלי. כף הבנתי שאף פעם לא הייתי לבד.

החיים שלי היו טרגדיה איומה אם הייתי מרימה ידיים ומתייאשת. אף פעם לא הייתי מגלה את היהדות המקסימה שלנו, מעולם לא הייתי מגלה את דבריהם של הצדיקים. בטח הייתי חיה את חיי בלי רבי נחמן מברסלב, בלי רבי נתן מברסלב, בלי רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זיע"א או בלי צדיקים גדולים אחרים. אומרים, שכאשר לומדים בספריהם של הצדיקים אנחנו מתקשרים איתם והם הופכים לחלק מהחיים שלנו. דרך הלימוד שלהם הם מדריכים אותנו בדיוק כמו אבא אוהב. כשמורי הדרך הרוחניים שלנו מגלים לנו את הלב הטהור והנקי שלהם, כשהם רועים אותנו, אנחנו הופכים לילדים שלהם.

אני מאוד אוהבת את השיר אבינו מלכנו ונהניתי לגלות שבורא עולם הוא באמת אבא אוהב, שהוא המלך והאבא שלי, ואין שום דבר מתוק יותר מזה.