מילה של מאמן

"פרוש כנפיים, אריק, ועוף הכי גבוה שאתה יכול!"... לעולם לא אשכח את המילים שדחפו אותי קדימה, למעלה, להאמין בעצמי ולהיות מי שאני באמת.

4 דק' קריאה

ד"ר זאב בלן

פורסם בתאריך 05.04.21

הנאומים הכי יפים ששמעתי בחיי היו כשהאדם המוצלח שנאם – מישהו מוכר ברמה בינלאומית, מוערך ומוערץ על ידי אנשים רבים – אמר תודה לאנשים שעזרו להיות מי שהוא היום.
 
מה כל כך מעורר בנאומים בהם איזה סופרסטאר מביע הכרת הטוב ואומר תודה בפה מלא לאנשים שעודדו ואימנו אותו, אלה שהפכו אותו למי שהוא והכריחו אותו להכיר במתנות הנפלאות שקיבל – הכוחות המיוחדים שלו – ולהשתמש בהן? אולי זו ההרגשה שאפילו אנשים ממוצעים ומטה יכולים להגיע לפסגות הגבוהות של עשייה והישגים, הרבה יותר ממה שחלמו או דמיינו שאי פעם יצליחו להשיג אם רק היה להם את המאמן הנכון, צוות התמיכה שהיה יודע לעבוד נכון איתם.
 
ואולי בגלל שאנחנו שואבים תקוות רק מעצם ההבנה שאפילו המפורסמים ביותר, אלה שהגיעו לפסגת ההישגים, ששברו שיאים וזכו בלא מעט מדליות וגביעים – הם אנשים רגילים, כאלה שלבד, בעצמם, לא היו מצליחים לעשות את זה? אולי. אנחנו אוהבים לשמוע שהם היו צריכים אנשים שיעודדו אותם, שיכניסו בהם משמעת ולפעמים אפילו יכריחו אותם להאמין במתנות שקיבלו. אנחנו ממש אוהבים שגם הם היו צריכים לגרור את עצמם מוקדם מהמיטה ולהתאמן שעות על גבי שעות, להיות אנשים מסודרים עם משמעת ולעבוד למרות שכאב בלי עזרה מאף אחד.
 
מאמרים נוספים בנושא:
הזכות להיות וי.איי.פי
תהיו כוכבים
הגישה המנצחת
לכתוב את המנגינה
מרדכי שוורץ
 
אבל מה קורה לאדם שאף פעם לא מקבל עידוד בדרך הנכונה? אה, הוא חי חיים של "ייאוש שקט". הוא חי חיים בהם המתנות שקיבל נשארות חבויות ורחוקות ממנו. הוא חי חיים מלאי זעם על עצמו כי הוא יודע שיש לו נכסים אדירים בתוכו, אבל הוא לא למד להשתמש בהם וכל הפוטנציאל שלו פשוט הולך לאיבוד.
 
למרות שהייתי טיפוס מבריק וחכם, תמיד הייתי התלמיד הממוצע בכיתה ובבית הספר בכלל.
 
נעים מאוד, שמי אריק.
 
המורים אכן נתנו את דעתם על הסתירה שבין ההישגים לבין היכולות והפוטנציאל האמיתי שלי. למרות ששאפתי קדימה, בעיקר בגלל המורים האלה, היכולות שלי באופן כללי נעלמו מעיני שאר המורים וההורים.
 
בתיכון שוב פגשתי במורים שהבחינו בפוטנציאל שלי. אחד מהם אפילו לקח אותי תחת חסותו. הוא ממש עודד אותי לקרוא יותר, לכתוב, "לפתח את הראש הטוב הזה שיש לך על הכתפיים" כפי שנהג לומר לי.
 
את שנות התיכון סיימתי בלי תעודת הצטיינות, ובמשך שנים עבדתי במקומות עבודה בהם בקושי מימשתי את עצמי. התחלתי לשנוא את עצמי בגלל שלא יכולתי לממש את העוצמה שהייתה קיימת בי. הפכתי לאדם תחרותי בצורה מזעזעת ולחמוד את מה שהיה לאחרים. זאת הייתה תקופה לא קלה, עד כדי כך שאפילו השפיעה על חיי הנישואין שלי.
 
אבל אז קרה המהפך.
 
פגשתי איש אקדמיה מפורסם מאוד מתחום המחקר אותו הערצתי במשך שנים. זה היה פרופסור עתיר פרסים, סופרסטר בתחומו. אומרים שקנאת סופרים היא דבר טוב, אני חושב שזה מה שהרגשתי – שאני רוצה להיות כמו אותו פרופסור.
 
אפילו אדם כמוני יכול להבין שהזדמנות חיי פשוט הגיעה עד לפתח דלתי. לא הייתי אדם דתי באותה תקופה, אבל עשיתי משהו שלא עשיתי קודם לכן – התפללתי שבורא עולם יעזור לי להשתחרר מהרפיון התמידי שאחז בי, ויגרום לי לשנס מותניים ולהשתמש בכוח ההתמדה שידעתי שקיים בי. כך מצאתי את עצמי מתנדב לעזור לפרופסור המפורסם בעבודה שלו.
 
בהתחלה רק נפעמתי רק מעצם הנוכחות שלו, מלהיות ליד אדם כזה – המנטור החדש שלי, המאמן שחיפשתי שנים. הרגשתי שאני לא מתאים ואפילו לא ראוי לתפקיד שקיבלתי ממנו.
 
הפרופסור, שעיניו החדות קלטו מה שמתחולל בתוכי, הבחין מיד בדימוי העצמי הנמוך והשלילי שהיה לי כלפי עצמי, ומצד שני גם בפוטנציאל האדיר שלי, זה שלא מעט אנשים התעלמו ממנו. וברגע שזיהה את הכוח הזה הוא החל לפרגן ולעודד אותי, לימד אותי להאמין בעצמי ולדעת להציב לעצמי מטרות. מתוך עקשנות תמידית, חיוביות ורגשי חיבה אלי, הפרופסור החכם הזה השתמש בכל הסמכות שהייתה לו כדי לעודד ולחזק אותי. לפעמים זה היה מלווה במילים חדות כמו סכין, בעיקר בזמנים בהם המעטתי בערכי והטלתי ספק גדול בכישרונות שלי. "אני לא מרשה לך לדבר כך על עצמך, אריק" הוא אמר לי. את המשפט הזה שמעתי פעם אחר פעם, הוא פשוט לא התייאש.
 
הפרופסור הגדול הזה התחיל להעניק לי הרגשת ביטחון אדירה. "יש לך כוחות אדירים, אתה יכול, אריק".
 
אתם מבינים? לשמוע מילים כאלה מאדם כזה זה פשוט לקבל קרש קפיצה במתנה. יצר הסקרנות שלי התעורר באחת והרצון להכיר את הכוחות האלה שהוא ראה בי היה חזק מתמיד. המאמן הגדול מהחיים שאלוקים נתן לי המשיך לעודד ולחזק, בעיקר עם מילים טובות על ההתמדה והרצון שגיליתי. המחמאות הורעפו עלי כמו גשם מבורך. תוך מספר חודשים התחלתי לתפקד ברמה גבוהה, כזו שלא הכרתי בעצמי. אפילו אשתי והילדים, ההורים והחברים, היו מופתעים. סוף סוף אריק מממש את עצמו…
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
משובחים כמו גרגירי קפה
בזכות הקשיים
אל תפסיקו לרצות
המאמן האישי שלך
כנפיים של נשר
 
"אתה תהיה כוכב עולה, אריק" אמר לי הפרופסור. "ואל תדאג, אריק, יש שני אנשים שאדם לעולם לא מקנא בהם – הילדים והתלמידים שלו. תצליח, ילד, זה מה שאני רוצה! אל תנסה להיות אני, תהיה אתה! דבוק במה שאתה טוב בו! זה הזמן לעוף, אריק. פרוש כנפיים ועוף, אתה יכול! מתח את הכנפיים והמרא למעלה, אני מתפלל שתצליח… תראה לאן הגעת, אריק! אני כל כך גאה ושמח בך".
 
לעולם לא אשכח את המילים שדחפו אותי קדימה, למעלה, להאמין בעצמי ולהוציא מתוכי את מי שאני באמת.
 
לא שכחתי ולא אשכח. כל מילה שלו כתבתי לי במחברת. כן גם את הדברים 'הרעים' שהקואצ'ר המדהים הזה אמר. כל אלה היו המנוף האדיר שהרים את הביטחון העצמי שלי, זה שהיה זרוק אי שם במרתף מתחת לכל הארגזים. אבל הכל השתנה. הכל קיבל צבעים אחרים. זה היה כמו לחיות בעולם אחר לגמרי, שונה מזה שהכרתי שנים קודם לכן.
 
כן, היו גם הפעמים בהן הפרופסור היה קשוח איתי ואפילו העביר ביקורת, אבל הייתה זו ביקורת בונה. באחד המקרים אני אפילו זוכר שהוא הזהיר אותי שאם לא אשתפר הוא פשוט עוזב אותי. "דבוק בלו"ז שהכנתי לך, אתה יכול. לעולם אל תמעיט בערכך וביכולות שלך, אריק!"
 
קיבלתי באהבה את כל מה שהוא אמר לי, והשלכתי ממני כל מה שהוא הראה לי כמיותר ולא טוב בשבילי. הוא היה הדמות הסמכותית היחידה בחיי ממנה הצלחתי לקבל ביקורת, בעיקר בגלל שעד כמה שהיא כאבה ידעתי שהיא באה ממקום של אהבה ואכפתיות, של מישהו שמאמין בי ויודע שאני יכול להצליח.
 
הקריירה האקדמית שלי נמצאת בתנופה מלאה וההכרה הבינלאומית לא איחרה להגיע, זו שהמאמן האישי שלי זיהה בי מהרגע הראשון. לעולם לא אשכח מה שהאיש הזה, הגיבור שלי, עשה בשבילי.
 
 
* * *
ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט העוסק בתחום למעלה מ-32 שנים, מטפל ומאמן בעזרת האמונה (אמונה קואצ'ינג) ועל פי משנתו של רבי נחמן מברסלב.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה