מנקים, לא רק בחוץ

 

 

 

חודש ניסן הוא חודש יקר, מלא מצוות כרימון. עם ישראל רצים, עסוקים במצוות, בניקוי, ניקוי הלב, ניקוי המוח. צריכים להודות לקדוש-ברוך-הוא על הניסים, על השפע היקר הזה שהקדוש-ברוך-הוא נתן לנו. השפע הכי יקר שיש לנו ואנחנו לא מספיק יודעים להעריך אותו לשמוח בו – זה הזמן שהקדוש-ברוך-הוא נתן לנו. משנה עתים ומחליף את הזמנים. בפרט זמן כזה יקר כמו חודש ניסן, אסור לבזבז אותו. צריכים להתחדש, לנצל את החודש הזה עד תומו. ואם נמלא אותו, בעזרת ה’, עם תפילות ורצונות טובים, אכן נזכה בעזרת השם, לצאת ממצרים, ולזכות לכל הטוב השמור בחודש הזה.

 

כולנו עוסקים בניקיונות והעובדה הזאת צריכה לחבר אותנו למישורים הפנימיים של הניקיונות, למישורים הרוחניים של הניקיונות, שהרי לימדו אותנו גדולי החסידות, שכל מה שיש בעולם הגשמי זה רק משל לעולם העיקרי, הרוחני.

 

ובכן, ככל שאדם מזכך את הלב יותר, כך ההרגשות שלו מתעדנות יותר. גם זו התקדמות כאשר שמים לב שהמעשים לא כל כך מטוהרים, לא כל כך שלמים, הדיבור לא כל כך נקי מכעס ומהקפדה, מלשון הרע, מדיבורים אסורים, המידות לא כל כך מטוהרות. גם זו התקדמות כאשר שמים לב שצריך לתקן, שלא כדאי להיות כך, עדיף להיות אחרת. זו תובנה פנימית, הרגשה של הנשמה הקדושה, שכדאי להתנהג אחרת בעולם הזה. כשזוכים לעידון גדול יותר, לזיכוך גדול יותר, זוכים אחר כך להרגיש את המחשבות: איך המחשבות רצות במוח, איזו מחשבה טובה ואיזו מחשבה לא טובה, מה כדאי לתקן, על מה אסור לחשוב. יש כביכול חדר גדול, אולם שלם במוח, שלא כדאי להיכנס אליו, אולם של מחשבות רעות, צרות עין, הקפדה, רצונות לא טובים. ומי שמשתמש בתבונה שבלב מבין שלא כדאי להיכנס לאולם הזה.

 

הבעל-שם-טוב הקדוש לימד אותנו, שבמקום שהאדם חושב שם הוא נמצא. הרי אנחנו לא רוצים להיות במקום רע, ואם כן עלינו להתרחק ממחשבות רעות. ברגע שאדם מרגיש שהוא לא נמצא במקום טוב, הוא מסוגל מיד להטות את המחשבה, מיד לברוח. אנחנו לא רגילים לחשוב כך, אבל רבי נחמן מלמד אותנו שיש לנו שליטה על המחשבות. בידינו הדבר להחליט אם לחשוב על דבר מסוים או על דבר אחר. אף אחד באמת לא מכריח אותנו לחשוב רע. ואם המחשבה בורחת מעצמה אל מקומות רעים, אפשר לתפוס אותה כמו סוס ברסן ולהחזיר אותה אל הדרך הישרה, אל המחשבות הטהורות.

 

רבי נחמן אומר: "גודל יקרת המחשבה נודע לי עתה. כי המחשבה יקרה מאד מאד שנעשה ממנה דברים שלמים ממש, שיש להם קיום כל הימים שיתקיימו העולמות" (ליקוטי מוהר"ן נ"ג).

 

מיד שכשיהודי רוצה לחיות בצורה אחרת הוא מתחיל לשים לב לכל התנודות הללו במחשבות, אבל הוא מתחיל לשים לב שאפשר גם אחרת. כשהוא זוכה להאמין שה’ אוהב אותו, הוא רוצה להשתנות, הוא רוצה להתקרב אליו יותר. הידיעה הזאת לבד מאד מרגיעה אותנו, כי יהודי שהולך ברחוב וחושב לעצמו: "אני כישלון, אין לי סיכוי", או: "הילד הזה פשוט צריך ללכת איתו רק בכוח". מחשבות מסוג כזה בודאי לא ירגיעו אותו. במקום להרגיע אותו, הן יעמדו כחוצץ בינו לבין השם יתברך, כי ברגע שאדם חושב מחשבות כאלה, באותו רגע ממש, הוא מוציא את הקדוש-ברוך-הוא ממחיצתו. מה שיהודי צריך לעשות זה לחשוב על הקדוש-ברוך-הוא, לפנות אליו, לשתף אותו במה שעובר עליו, לבקש ממנו עצה ועזרה.  איזה דבר נפלא זה, שיהודי פונה אל השם יתברך ומקבל ממנו עצה איך להמשיך הלאה, איך לדבר אל אשתי, איך לדבר אל הילדים שהופקדו בידי, איך לדבר אל נהג האוטובוס, איך לדבר אל החנווני, איך לדבר אל הידידים שאני פוגש ברחוב, איך להתנהג ביני לבין עצמי, איך לצאת מכל מיני שאלות ומבוכות שמקיפות אותי כל הזמן.  כולנו הרי מוקפים בשאלות יום יום. שאלות שאנחנו צריכים להתמודד איתן ולדעת בדיוק מה עלינו לעשות. ומה יותר פשוט מאשר לשתף את מי שברא אותי בכל מה שעובר עלי? פשוט להכניס אותו לתוך המחשבות שלי, לתוך הלב שלי, לתוך הדיבורים שלי. לא להיות לבד.

 

אבל אנחנו מבולבלים, ואנחנו מרשים לכל מיני מחשבות שליליות להיכנס לנו למוח ולבב. אנחנו לא חייבים לחשוב אותן, אבל הן באות ואנחנו אומרים להן: "ברוכות הבאות, נשמח לשמוע מה יש לכן להגיד". אנחנו בעצמנו פותחים להן את הדלת ונותנים להן להשחיר לנו את המוח ואת הלב. הרי האמת היא שהמחשבות האלה הן ההיפך ממש מהרצון האמיתי שלנו. מי רוצה להיות שחור? מי רוצה ללכת עם לב מר ומושחר?

 

אור לי"ד, בודקים את החמץ בחורים ובסדקים כל מקום שמכניסים לשם חמץ. מהי מהות הבדיקה הזו? הרי הבית כולו נקי מכל פירור. הרי עקרת הבית כבר ניקתה ושפשפה את כל פינות הבית. מאחורי כל ארון, מתחת למיטה. כל מקום אפשרי כבר נוקה. הכיסים, הבגדים, כולם כובסו. אין זמן בשנה שהכל כל כך נקי. אז איזה חמץ צריך לחפש?  מה חכמינו ביקשו מאיתנו? מה הקדוש-ברוך-הוא רוצה ממני?

 

כותב רבי נחמן: "כי תצא למלחמה על אויבך" (דברים כ"א) זה בחינת כסדר ושלא כסדר" (ליקוטי מוהר"ן תורה פ"ב) כשהולך לאדם שלא כסדר, נגד רצונו, כשהוא רוצה שדבר מסוים יתנהל באופן מסוים והדבר מתנהל בדיוק להיפך – זה ממש מלחמה בתוך האדם. יש לנו רצונות טובים של קדושה: להתקרב לתורה, להתקרב למידות טובות, להצליח לחנך את הילדים. אין יהודי בעולם שלא רוצה בזה, "כולם חפצים ליראה את שמך", מי לא רוצה שילדיו יהיו מוצלחים? אבל אז מתחילה מלחמה, אז מגיעות מחשבות רעות, מחשבות של ייאוש, של כעס, של כפירה, של בלבול, של חולשת האמונה.

 

אומר רבי נחמן: כשהולך לך שלא כסדר – מתחילה מלחמה, כי כשקורים דברים שלא ציפיתי ולא רציתי שיקרו, מתעוררות בי מחשבות רעות.

 

אתה אומר לבן שלך: "לך לישון, כדי שיהיה לך כוח ללמוד מחר", והילד אומר לך "לא רוצה". מה תעשה? זה נוחת עליך פתאום, אתה כל כך לא מוכן, אתה לא מאמין: "למה הוא לא רוצה לעשות מה שאני אומר?"

 

אומר הפסוק: "כי תצא למלחמה על אויבך, ונתנו ה’ אלוקיך בידך ושבית שביו" (דברים כ"א), ומלמד רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה ק"ז): אם אתה רוצה שיתבטלו רצונות אחרים כנגד רצונך, אם אתה רוצה שילך לך כסדר – אז "ושבית שביו". מה פירוש: "ושבית שביו"? שתמשיך את אלוקותו יתברך לתוך המוח, כמו אחד שלוקח שבויים, קח ותכניס את השם יתברך למוח שלך. השם יתברך שמח כשמחזיקים אותו בתוך המוח. הלא הוא עצמו מצווה:  "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". איזו עצה נפלאה – תאמין שהכל מה’ יתברך, שאין שום מקרה בעולם, גם אם לא הולך לך כמו שתכננת, תדע שהבורא יתברך יכול לעזור לך ולהושיע אותך בכל עת ורגע. אלו הן מחשבות קדושות, כך תזכה לנצח במלחמה! אם תמשיך את השם יתברך אליך, אתה פשוט תעלה למקום אחר. "עלית למרום שבית שבי". כל דבר שנמשך ממקום גבוה נקרא שבי. ואתה כביכול מחזיק אצלך במוח את השם יתברך עד שהוא נקרא "מלך אסור ברהטים" (שיר שירים פרק ז’ פסוק ו’) אומר הזוהר הקדוש, מה פירוש "מלך אסור ברהטים?" – אסור וקשור את המלך העליון, הקדוש-ברוך-הוא, בתוך ריצת (רהיטת) מחשבותיך. וכך השם יתברך אצלך וכל המלחמות מתבטלות, כל הצרות מתבטלות. יש לך את הקדוש-ברוך- הוא, אז אתה יכול לשיר, אתה יכול לרקוד.

 

רק לדעת על הדברים האלה זה כבר דבר כל כך גדול שיש בו כוח להוציא את האדם מהרבה צרות, כי ידיעות כאלו הן הן הצלחת הנפש. כשאדם מרגיש שיש אדון לבירה, שיש מנהיג, מושל בכל ואין עוד מלבדו, על ידי זה הוא מפסיק להחשיב כל כך את עצמו, כי כל חיותו והצלחתו תלויה אך ורק בה’ יתברך.

 

אבל איך זוכים לדעת שרק לו יתברך אני מחויב להודות על כל חסדיו? שרק הוא משפיע עלי את כל מה שיש לי? הרגש הזה מתגלה בליבנו רק על ידי שמכניסים את השם יתברך למוחנו. אנחנו עושים לו מדור במוח, קונים לו דירה, כמו שכותב רש"י על הפסוק "זה אלי ואנוהו" – "אנוהו מלשון נווה, מלשון מדור, נווה שאנן".

 

אם האדם מתעקש, נלחם על המוח שלו שלא יכבשו אותו זרים, ומקיים בעצמו "אחזתיו ולא ארפנו". גם אם הוא לא מרגיש שום חיות ולא הולך לו כרצונו, גם אז הוא לא נפרד מהשם יתברך, אז הוא זוכה אחר כך לבנות את העלייה שעתידה במהרה לבוא לאחר הירידה.

 

תמיד צריך לקדש את המוח, אבל יש זמן מיוחד שמתאים לעבודת הקודש הזאת – חודש ניסן. "החודש הזה לכם ראש חדשים. ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות פרק י"ב פסוק ב’) "לכם" הוא אותיות מלך, אומר הבני יששכר, ובזה מרומז מה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת ראש השנה: "אחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים" (ראש השנה דף ב’), תיכף כשמתחיל חודש ניסן, מתחיל להאיר עניין המלכות, המרומזת בשני העניינים של פסח. למילה פסח יש שתי משמעויות. משמעות אחת מלשון דילוג וקפיצה, מלשון "פסח על בתינו", ומשמעות שנייה מלשון דיבור ושיחה: "פה סח". כשאנחנו מוסיפים את האות ה’ בין הפ"א לסמ"ך, אנחנו מוסיפים משמעות. האות ה’ מרמזת בספרים הקדושים למידת המלכות. המלכות היא בפה, בשיחה, בדיבור, בתפילה. עם ישראל בגלות הוא כמו "רחל נאלמה לפני גוזזיה". כשיצאו ישראל מן הגלות נתגלתה מלכות השם יתברך בעולם ולכן יש ציווי מיוחד להרבות בשיחה ודיבור בחודש הזה, המרמזים על העניין של המלכות, מלך מְצַוֶוה, כך מתבטא כוחו. וישראל בני מלכים הם. כל יהודי הוא מלך, וכל יהודי צריך להשתמש במלכות שלו בצורה קדושה, לדבר הרבה דיבורים קדושים.

 

כותב ה"בני יששכר" ניסן הוא בגימטריא שני פעמים "פה". פה אחד מרמז על גאולת מצרים ששם נפתח להם הפה לדבר ולהנהיג את כל מעשיהם על ידי הפה, דרך התפילה והצעקה שעל ידה עושים משכן לקדוש-ברוך-הוא. והפה השני מרמז לגאולה השנייה, העתידה לבוא במהרה בימינו. ובכן לאחר תרדמת החורף אנו רואים שהשינה הזו, ההעלמה הזו, היתה בסך הכל הכנה להתחדשות, הכנה לחיים אחרים, נעלים יותר, שבהם מתגלים מחדש הכוחות הנפלאים הטמונים בבריאה. ועל כך באמת ראוי להודות לקדוש-ברוך-הוא. להשתמש במלכות הפה כדי להלל את המלך שלנו. לצאת לשדות, לפרדסים, לברך בפה מלא את המלך הטוב שלנו, מלך מלכי המלכים.

 

ובכן כולנו רוצים חיים טובים. האביב מגיע ומעורר את כל הכוחות הרדומים. כולנו רוצים חיים קדושים, חיים כמו שה’ רוצה שנחיה. אבל זה דורש חיפוש ,חיפוש עם נר שמסלק את החשיכה ומאיר בדיוק למקום ששם צריך לתקן. צריך להעביר את החמץ, להעביר את המחיצות בינינו לבין ה’, צריך להפסיק ללכת עם פנים חמוצים ולב חמוץ. צריך להפסיק להחמיץ את ההזדמנויות הנפלאות שהחיים מזמנים לנו. להתקרב אל ה’, להתקרב אל הטוב שה’ נותן לנו בכל יום ובכל רגע. להפסיק את הדמיונות שהיצר הרע וחילותיו מראים לנו כל הזמן כאילו העולם הוא רק רע, רק שחור, רק חמץ.

 

סיפר ה"חתם סופר": אומן גדול צייר על פי בקשת המלך את סוסו של המלך. לאחר שגמר את עבודתו הניח המלך את הציור ברחובה של עיר כדי להפעים את ליבות האנשים, אך לתדהמתו איש לא שם את ליבו כלל לציור. כאשר שטח המלך את העניין בפני ידידו החכם, אמר לו הידיד: "יודע אתה מדוע אין האנשים שמים לב לציור הנפלא? מפני שהוא מדויק להפליא, עד שנראה לאנשים כסוס אמיתי, ולכן אינם מבחינים כלל שהסוס שלפניהם אינו אלא ציור. אם ברצונך שיבחינו בציור הנפלא הזה, חתוך את הציור לשנים. ואז יבינו הכל שזה רק ציור ולא סוס אמיתי, ואז יתפעלו מהיצירה הנפלאה הזאת, אבל הם גם ידעו שזה בסך הכל רק ציור.

 

כשהאדם מתחיל להבין שבסך הכל, כל הבריאה הזאת, הכל זה רק דמיון, הכל זה רק לבוש. ויש מאחורי הבריאה יד כזאת שמציירת יפה את השמש, מציירת את הירח, מציירת את הכוכבים, את האנשים. "אין צור כאלוקינו" פירשו חז"ל: "אין צייר כאלוקינו". הטבע, העצים, הציפורים, העננים, הכל מה שסובב אותנו, הכל הוא ציור נפלא שמאחוריו יש יד. וכשאדם מגלה את היד הזאת הוא מתחיל לחיות חיים אחרים לגמרי. אנחנו צריכים להפוך את העיניים שלנו לתוך המוח, להפוך את צורת החשיבה שלנו. אנחנו חייבים להבין שיש בפנים משהו אמיתי, משהו טוב ונפלא, מאחורי הכישלונות שלי, הקשיים שלי. והיהלום הזה יכול להיות בתוך הבוץ, בתוך הרפש, אבל הוא נשאר יהלום. אם האדם היה יודע איזה יהלומים הקדוש-ברוך-הוא נותן לו. כל נשמה שאדם זוכה לפגוש, כל חבר, כל ילד שנתנו לי, הוא יהלום נפלא. אולי היא מכוסה בבוץ, במידות לא טובות, אבל בתוך זה יש משהו יקר מאד מאד.

 

רבי נחמן לימד שצריך עין טובה, צריך לחשוב מחשבות טובות על עצמנו, על הילדים שלנו, על כל העולם. בודאי שצריך לחשוב גם מחשבות של השתפרות ותיקון, אבל עלינו להפסיק עם הסם הזה שזורם לנו בדם – הגינוי הזה שאנו מגנים את עצמנו, את אחרים, את כל העולם. 

 

כשיש פנצ’ר בגלגל אנחנו לא זורקים את המכונית, אנו פשוט מחליפים גלגל, מתקנים את התקר, זה הכל.  כאשר אנו נעשים מודעים למגרעות שיש בנו, לא נביא לעצמנו כל תועלת אם נתפלש בשלולית הדלוחה של הגינוי העצמי. מה שכן יועיל לנו הוא לשאול את עצמנו מיד: מה ניתן לעושת כעת כדי להתגבר על ההרגל המגונה הזה? איך להחליף את הגלגל הזה? "ריבונו של עולם, תעזור לי להחליף את הגלגל". וכמו שהמכונית יכולה לנסוע טוב ומהר אחרי שתיקנו את הגלגל, הרי המנוע, הכוחות הכל בפנים בסדר גמור. כך גם בילד שיש לי קשיים איתו, כך גם בקשיים שיש לי עם עצמי. יש לכולנו הרבה יכולות עצומות וקדושות, אבל הן עטופות על ידי התנהגות חיצונית לא אמיתית. אנחנו מוכרחים ללמוד להסתכל פנימה, להאמין בטוב, להפוך את ההסתר לגילוי. אנחנו חייבים לראות מה מסתתר מאחורי הקליפה שלי או של אחרים. יש שם משהו אחר. חייב להיות שם משהו אחר. ואם אני אעשה זאת, אצל אשתי, אצל הילד שלי, אצל החבר, אז אני אתחיל לדעת שמאחורי כל מידה רעה מסתתרת מידה טובה ונעלה מאוד. כמו קליפה החופפת על הטוב הנסתר מתחתיה, כמו פרי נפלא וטעים.

 

וצריך עוד לדעת שדוגמת אותה מידה רעה, ישנה באדם מידה טובה. מול המידה הרעה, עומדת בקצה השני ומחכה לגאולה שלה מידה טובה. מסתכלת ומתבוננת – מי יוציא אותה מבית אסוריה? בתוך תוכה של המידה הרעה מתחבאת מידה טובה, שצריך לגלותה ולהאירה. איך הופכים את ההסתרה לגילוי? איך מגלים את הקדוש-ברוך-הוא הנסתר בתוך הציור המטעה של העולם המעלים את האמת כל כך? אני צריך כלי מיוחד עבור זה. חסד ה’ הוא שאנחנו לא צריכים להמציא כלי כזה, לא צריך להביא את זה משום מקום, זה כבר אצלנו. יש לנו את הכוח לראות את הטוב. מה שנותר לנו לעשות, זה רק להסיר את המסכים המסתירים. צריך את הנר הקטן שאורו מרוכז להאיר לנו.

 

זוהי בדיקת החמץ של חודש ניסן. מתחילים בפינה אחת, מתקדמים לפי הסדר, מתוך ריכוז. מוציאים את החמץ שאינו נצרך, מורידים את הקליפות, מורידים את כל המשפטים השליליים ששוכנים בלב בלי שאנחנו שמים לב, מסלקים את הגינוי, מנקים את העין הרעה ואת הביקורת, מוציאים את כל מה שאינו מועיל ואינו מקדם אותנו. מתחילים ממקום אחד ומתקדמים לאט לאט, שלא לדלג על שום חמץ, כי חמץ אסור במשהו. אי אפשר להיות בעת ובעונה אחת בשני מקומות, כי זה מראה חוסר ריכוז, זה מראה שאני פוחד ממה שהעיניים שלי רואות. וצריך לחפש בהכנעה, בענווה, באמונה שהשם יתברך משגיח עלי, שומר עלי, עוזר לי למצוא ולתקן הכל. רבי נחמן אומר: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן". רק על ידי אמונה אפשר לתקן. וצריך אמונה, כי העיניים שלנו לא רואות.

 

כמה נפלאה המצוה הזאת, כמה גדולה חכמת הבורא. איזה דברים נפלאים נתן לנו השם יתברך כדי להרים אותנו, להציל אותנו מהחמץ, מההעלמה של העולם הזה. החיפוש אחרי החמץ משנה כל כך לטובה את האדם, עד שהוא אכן ראוי לגאולה. רואים שם למעלה שהוא מחפש, אז נותנים לו, ואז מתגלה הטוב ויוצאים ממצרים, יוצאים מהמצָרים  של המידות הרעות, מגלים פתאום שבתוך המידות הרעות שלנו מסתתרת נאמנות.

 

אצל הרבה מגדולי ישראל אנחנו רואים שבתחילה היו רחוקים מאד מן הקדושה. הטוב שבהם היה מסתתר בתוך הרבה קליפות. כך היה אצל ריש לקיש. מי שהיה מדבר עם ריש לקיש היה נחשב לנאמן בלי עדים. אבל איפה הוא התחיל? כשודד מפורסם שהטיל את אימתו על הכל. כך היה אצל אחז מלך יהודה, שאמרו חז"ל שנקרא אחז על שם שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות וביטל תלמוד תורה של רבים וביטל תינוקות של בית רבן. ודווקא ממנו, מתוך עקירת התורה, התגלתה לבסוף הרבצת תורה מופלגת. דווקא ממנו יצא חזקיהו המלך שבימיו רבתה כל כך התורה בישראל עד שגם תינוקות הראו בקיאות עצומה בהלכות, אפילו בהלכות טהרה הקשות. וכל הטוב הזה יצא מתוך אחז. כך גם אצל רבי עקיבא, בתוך שנאה עמוקה לתורה וללומדיה הסתתרה אהבת תורה ללא מצרים, שאותה גילתה אותה צדקנית רחל, מתוך אמונתה ועיניה החודרות.

 

וכל זה בא ללמד אותנו להסתכל פנימה. להאמין שיש טוב גדול בתוך הרע, שהרע הוא רק הקליפה, החיצוניות. אנחנו חייבים לעמוד בתפילה לבורא: "ריבונו של עולם, עזור לי להסיר מחשבות רעות של חמץ, ולא אבוא כך בבגדים חמוצים לביתי, עם פנים חמוצות, עם לב חמוץ, עם עיניים חמוצות. לא אשוחח עם בני אדם מתוך מחשבות כאלו, לא אשוחח עם אשתי, עם ילדי, מתוך מחשבות כאלו. עזור לי מעתה ריבונו של עולם, להחליט להיות יהודי קדוש, להתחיל להשתמש בכל הכישרונות הטובים שנתת לי. עזור לי, ריבונו של עולם, לאחוז בידי את נר הבדיקה שעל ידו אוכל לחוש בכל גרגיר של סטייה מהקודש, שארגיש שהתרחקתי ממך, שעשיתי מחיצה ביני לבינך על ידי המחשבות הרעות שלי. ועל ידי זה אזכה מחדש להתקרב אליך, לגלות את כל ההסתרות".

 

(מתוך אתר "לב הדברים")