משחקים מתישים
כשהמסה של הרגשות צפה במלוא עוצמתה הקשה להכלה, מגיעה השבירה ואיתה המשחקים המתישים. רוחמה אפרתי הפשילה שרוולים והסתכלה להם ישר בעיניים.
יום אחד זה קורה, והמסה הזו צפה במלוא עוצמתה העזה והקשה להכלה. לפעמים, זה מרגיש שפשוט רוצים להקיא אותם, את הרגשות הללו, או לסגור אותם באיזה חדר אטום על כל המנעולים והבריחים האפשריים.
האם זה אפשרי? האם זה הדבר הנכון לעשות?
במשך שנים לא הייתי מחוברת לרגש העצמי והנכון שלי. שנים חששתי לחשוף אותם, את הרגשות האמיתיים שלי, אותם חוויתי. ידעתי בתוך תוכי שאני מסתתרת מאחורי מסכה, חומת מגן שקרית שאם נקרא לה בשמה הנכון אז היא לא יותר מחומת הריסה, היא לא באמת מגנה אלא עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה ומעצימה עוד יותר את הבעיה.
אני גם יוצאת מתוך נקודת הנחה, שכל אדם רוצה שיכבדו ויעריכו אותו, יתייחסו אליו יפה ויתנו לו מקום לבטא את עצמו ואת רגשותיו. הוא רוצה להרגיש חשוב, מוערך ואהוב.
אבל לפעמים, הרבה פעמים, הוא גם עובר דברים בחיים. ומי שכך, גם מצליח להערים על עצמו ולחשוב שאם קרו כל מיני טרגדיות בחייו, אז כדי להמשיך הלאה אסור לבטא את הרגשות האלה שצצים, אלא להרחיק אותם, לדחוק אותם פנימה וכמה שיותר מהר.
שיטה זו, של הדחקת הרגשות, שהיא לא יותר מהתעלמות, "בת יענה" בדמות אנושית, תירוצים ועוד, גורמת לאדם המשתמש בה לבנות כל מיני חומות דמיוניות שקיבלו תוקף בעקבות הפרשנות הלקויה לאירועי החיים.
בכל אופן, כשזה קרה לי, פיתחתי מנגנון הגנה של ריחוק. התמלאתי בגאווה וחשבתי שאני הרבה יותר טובה מכולם, הפכתי לצינית, הרשתי לעצמי להעביר ביקורת על כולם, זלזלתי באנשים, וגם אם לפעמים נראיתי נחמדה ומוצלחת, בתוך ליבי בזתי למי שלא דמה לי. חייתי בתוך בועה.
החומה הלכה והפכה למשהו אימתני עבור כל מי שניסה לבקוע סדר ולחדור דרכה פנימה. אבל מבחינתי, אין כניסה על כל המשתמע מכך. הרגשות הפכו מזויפים, הצביעות התפשטה בכל הגוונה, אינטרסים שעלו על גדותיהם.
ואז זה הגיע, השלב הזה בו כבר לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה. כבר לא ידעתי על מי אני מסתכלת והאם זהו ששם במראה היא בכלל אני?!?
המשחקים האלה התישו אותי כהוגן. כוחות אחרים בתוכי, בנשמה שלי, צעקו הצילו כי לא רק הזיוף והזוועה האלה היו בתוכי, אלא גם הרבה טוב, עדינות, חום ואהבה, מתיקות. באותם ימים נראה היה שהם פשוט נעלמו בין לילה וכל מי שרק פנה ושאל וניסה לברר מה קורה, מיד שלפתי ציפורניים ואת חיצי המגננה, כאילו הייתי מלאת ביטחון עצמי, ששום דבר לא מזיז לי ושאני הכי טובה מכולם.
אבל לשקר, כמו שכולנו יודעים, אין רגליים. ועם האמרה העתיקה הזו באה גם ההכרה הגדולה – 'רוחמה, עם כל הכבוד, את לא כזאת מציאה…' והקב"ה חס על נשמתי ושלח לי מכתב אהבה ואיתותים בשם "פחדים וחרדות". ואז, באה התגלית בהא הידיעה – 'רוחמה, את רק בן אדם בשר ודם. החרדות הוציאו אותך מדעתך, החלישו והטריפו את מנוחתך, התפקוד שלך השתבש במלוא מובן המילה…'
הקלה. נשמתי לרווחה.
מהר מאוד ירדתי מהסולם הדמיוני שטיפסתי עליו. אלא שמיד לאחר מכן נכנס אלמנט חדש לתמונה – הכעס.
מה עכשיו?!? ניסיתי לקבל תשובה ממי ששלח לי את המכתב. למה זה מגיע לי? מה עשיתי? למה אני תמיד אשמה? כולם מתנהגים איך שהם רוצים, התחרות גואה על גדותיה, עולם חומרי ושוחק – אז גם אני שם, במשחק. מה אתה רוצה ממני?!?
כעס גורר כעס, ונקודת הרתיחה עלתה לשיאים חדשים ואני נפלתי למקומות נמוכים שלא חלמתי עליהם. לתוך העיסה הדביקה הזו נדחפה גם הגאווה. בעצם, גם הקנאה, חוסר הביטחון שהתגלה במלוא תפארתו, דפוסי התנהגות שליליים מאוד…
ואז, התמוטטות.
ההדחקה וחוסר ההתמודדות גובים מחיר גבוה ומלא, אין הנחות. הריקבון מורגש, הכאב נורא, שורף וצורב כל חלקה בתוכי, משתק את מערכת העצבים ומכאיב לי עוד יותר בעיקר בסוף היום, ברגעים שבהם עוצרים הכל וחושבים קצת על היום שעבר, על מה שאמרתי ועשיתי. אתם יודעים? חשבון נפש כזה.
תודה לא-ל, מאז עברתי דרך ארוכה, התחברתי לרבי נחמן מברסלב ולרבי מורי היקר הרב שלום ארוש, לו אני חייבת את חיי כפשוטו.
והקב"ה, כדרכו המופלאה, לא עוצר את הניסיונות אפילו שאנחנו מגיעים לתובנות מדהימות, אלא רק מזכה אותנו עוד ועוד. זה מה שקרה בסיטואציה הבאה בה מצאתי את עצמי נטולת כוחות לחלוטין. ושוב, מעמידה פנים אל מול הרגשות הקשים. רק שהפעם הם הסתכלו לי ישר לתוך העיניים ואמרו, 'רוחמה, את לא רוצה להתייחס אלינו? אנחנו נגרום לך לתת לנו את המקום והכבוד הראוי'.
מאמרים נוספים בנושא:
אמי היקרה ע"ה נפטרה לפני שמונה וחצי חודשים. פטירתה והאובדן שלה, ובכלל התמודדות עם המוות שהפחיד אותי פחד מוות, גרם לי לתחושת חוסר אונים. עם כל האמונה החזקה שזכיתי לאסוף עם השנים, איבדתי עשתונות והכל התנדף באוויר, השליליות על כל גווניה שוב החלה להשתלט עלי.
זה לא היה קל. אמא – במשך השנה וחצי האחרונות של חייה, חוותה התדרדרות בריאותית והמצב הלך והחמיר מרגע לרגע. אין מה לומר, לראות את זה זו הרגשה נוראית, חוסר אונים משווע ואי יכולת לתפקד. כלום. כל מה שנותר הוא רק להתפלל. וכשזה מבחינתי "לא הצליח", כעסתי. 'למה אתה לא עונה לתפילות שלי?' שאלתי אותו, את אבא שבשמים. נזכרתי שעל זה אמר פעם הרב שלום ארוש משהו נחמד: 'אם יש לך חלילה טענות על הקב"ה, קח דף ועט, תרשום את דבריך ושלח לו פקס – 'לכבוד בורא עולם, אני מגיש קובלנה נגדך…' ונראה אם אתה צודק ומה יקרה… אצל בורא עולם הכל רחמים ורק טוב! אלא, כשאדם נמצא נמוך ובשפל המדרגה קשה לו לחשוב במושגים הללו, כי מתעורר בו כעס ורצון לבעוט בהכל…'
זה מה שקרה לי.
עניין של זמן, זה מה שהיה עם אמא. אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים והמשכנו להתפלל עד הרגע האחרון, הרגע בו נשמה את נשימתה האחרונה וחזרה לצור מחצבתה.
נשברתי. כעסתי. העליתי טענות כלפי מעלה. 'התפללתי כל כך הרבה, השקעתי, עשיתי כל מה שיכולתי, בסוף לקחת את אמא שלי?!"
לא קל לעמוד בניסיונות מהסוג הזה, אבל ההתאוששות הייתה רק עניין של זמן. כי הייתי חייבת. יש תהליך של חיים ויש סדר בעולם, מוות הוא חלק מהתהליך והסדר. אף אחד לא חי לנצח בעולם הזה, על כורחנו נולדנו ועל כורחנו אנחנו חיים ועל כורחנו גם נמות.
הבנתי, שוב בעזרת הכוונתו המיוחדת של הרב שלום ארוש, שייסורים הם מנת חלקנו ואי אפשר להתכחש אליהם, אי אפשר לבעוט בהם, אי אפשר להתעלם מהם. השאלה היא – רק איך נתייחס אליהם? וככל שנדע להכין כלים מתאימים כך גם נוכל להתמודד איתם כראוי.
זה קרה לי בעבר כי לא התחברתי לרגשות האמיתיים שלי. תמיד הדחקתי אותם. 'לנו זה לא יקרה, אמא לא תמות כל כך מהר וכל כך צעירה…' אבל בסוף הנורא מכל קרה. ואני, כמו שכבר הספקתם להבין, אלופה בלהדחיק אותם, את הרגשות המעצבנים האלה, ולא רציתי להתמודד עם כאב הפרידה, השכול והמוות, מה שגרם לי להיות כמו רובוט. אפילו בהלוויה שלה הייתי כמו דג, רק הסתכלתי על האנשים וחשבתי לעצמי, 'על מה הם בוכים בכלל? לא קרה כלום?…' ידעתי בתת המודע שלי שאכן קרה אבל לא רציתי להתעמת עם זה. פחדתי.
הדחקתי את הכל בתוך הבוידעם הנפשי, הכי בפנים שאפשר, עד שהכל התפוצץ ופרץ החוצה, הפיל אותי לגמרי והתמוטטתי. והכל צף, ולכי תתמודדי עם כל הזוועה הזו, הצפת רגשות מסיבית.
כחלק מטיפול נכון ובריא אני מוציאה את המחשבות השליליות והכעסים והפחדים החוצה, מסלקת אותם ממני ומאפשרת לרגשות להתבטא בצורה אמיתית, כמו בן אנוש מן המניין.
הקב"ה ברחמיו ובחסדיו לימד אותי המון דברים ממה שחוויתי, בעיקר להתמודד עם מה שאני מרגישה ולא לצבור רגשות משל היו יהלומים או נכסים שהזוכה בהם יהיה מאושר. ממש לא. הוא לימד אותי לאפשר יד חופשית שתיכנס פנימה ותוציא את הכל החוצה, כמו כף של טרקטור, ולשחרר.
כך נעלמו הימים בלי השקט הנפשי, הדופק המואץ, הפחדים והחרדות, והמחשבות הנוראיות על מוות. חזרתי לפרופורציות והתחלתי לראות עוד גוונים יפים חוץ משחור. הלילות חזרו לתפקיד האמיתי שלהם – שינה נעימה ומרגיעה, ורק שם אפשרתי לצבע השחור לשלוט – צבעו האמיתי של הלילה, במקום הלילות הלבנים והמעצבנים.
אחרי הזעקה לבורא עולם, אחרי שינון הדיבורים המקסימים של הרב שלום ארוש מספריו, "בורא עולם! תעזור לי, תרחם עלי, קח ממני את הייסורים ותרחם עלי מאוצר מתנת חינם… תן לי את הכוח להתמודד עם הפחדים הללו שהם רק דמיונות, עזור לי בבקשה…" התחזקתי באמונה שוב, זעקתי למי שכל הכוחות שלו, למי שכל האמונה שלו, למי שאני הילדה שלו. והוא עזר לי. נתן לי לראות את האמונה לנגד עיניי, את ידו המחזקת והאוהבת, אפשר לי לזעוק ממעמקי הנפש ולהוציא הכל החוצה.
ובעיקר, להבין את הדבר הכי חשוב מכל: שגם ברגעי החושך והאפילה אני אף פעם לא לבד, אפילו לא שנייה, כי תמיד הוא שם.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור