החדר הסודי שבלב

השנה בעלי ואני נחגוג עשר שנות נישואין אי"ה.
 
לפני שהתחתנו חיינו יחד במשך ארבע שנים תמימות, כמיטב המסורת התל אביבית למהדרין. אך משום מה, אני נוטה לא לחשב את הזמן הזה של לפני החתונה כזמן שתרם לקשר בינינו. אמנם חווינו יחד אספקטים מסוימים של זוגיות, אך אי אפשר להשוות את רמת המחויבות וההתמודדות אחד עם השני בקשר שלפני החתונה ובזה שאחרי.
 
אני זוכרת את היום שבו זה קרה, הצעת הנישואין הלא קלאסית בעליל שלנו.
 
באותו יום בצהריים ישבנו אמא שלי, אדי בעלה ואני במסעדת פועלים בתל אביב. אמא ואדי התחתנו באותה השנה ולי היה קצת קשה להכיל את הנוכחות שלו, שהייתה שונה ואחרת מכל מה שהכרתי עד אז.
 
מאמרים נוספים בנושא:
כל יום מחדש
הבית  שלי
שניים זה ביחד
 
אדי אברהם, השריף של חברון, אז כמעט בן שמונים, עם זקן לבן, כאפייה, גלבייה, צרור כדורים בחגורה ורובה אם-שש עשרה ביד. במבטא אמריקאי כבד הוא ישב והסביר לי שאני חייבת להתחתן, ושזה ממש לא לכבודי לחיות ככה ארבע שנים בלי חתונה.
 
האמת? לא הבנתי מאיפה הוא נפל עלי. איש מבוגר וארכאי, פרימיטיבי ופרובינציאלי שבא להתערב לי בחיים ולהגיד לי איך לנהוג? מה הוא מבין? ובכלל, איך הוא מעז להתערב לי? קטעתי את השיחה באחת ולא הסכמתי להקשיב או לחשוב על זה יותר.
 
בערב, כשבן זוגי חזר הביתה, פלטתי במהירות ובלי מחשבה את כל מה ששמעתי בשיחה בצהריים. זה היה כאילו מישהו אחר מדבר מתוכי בלי שליטה ממש, "אנחנו חייבים להתחתן" יריתי לעברו את הפצצה, "זה ממש לא לכבודי שאתה לא מתחתן איתי, זה פוגע בי" המשכתי ללא רחמים.
 
בן זוגי החליף צבעים מירוק ללבן לאפור וגמגם בשקט, "לא ידעתי שאת מרגישה ככה" השיב בהיסוס.
 
כבר למחרת הוא כיתת רגליו לחפש מקום מתאים להינשא ותוך חודש התחתנו.
 
עשר שנים עברו מאז פלוס ארבעה ילדים, ברוך השם, ואני מתבוננת על מערכת היחסים שלנו מלאת פליאה והערכה עצומה. המושג "אהבה" קיבל במהלך השנים הללו כל כך הרבה גוונים וצורות שונות ומורכבות שלא יכולתי לדמיין בשום אופן.
 
רק בזמן האחרון אני מגלה עוצמות חדשות של רגש שמציפות אותי, תחושות אחרות מאלה שמציגים בסרטים או שדמיינתי שקיימים. משהו עמוק שקושר בינינו, שנבנה וגדל עם השנים, כמו עץ שמוסיף עוד עלים וענפים וצומח למעלה למעלה כל פעם קצת בלי שהעין יכולה לראות את השינויים. אבל יום אחד, אחרי תקופה מסוימת, כשאתה עובר ליד העץ הזה אתה רואה שהוא גדל מאוד ופתאום הוא מרשים ויפה יותר, בעל נוכחות, יציב ואפשר להישען עליו בלי לחשוש, הוא יעיל יותר במנגנוני ההצלה והפרי שלו.
 
עם השנים כל אחד מאיתנו השתנה, אבל במקום שזה יגרום לפחד וריחוק זה דווקא עידן וקירב בנינו. שנינו מבינים, ברוך השם, שמערכת יחסים דורשת עבודה, עמל ויגיעה כדי לשגשג ולפרוח. כל אחד מאיתנו עושה עבודה עם עצמו, לומד על עצמו ועל השני מתוך עצות התורה החכמות, וגם משתדל לשנן, לזכור וליישם.
 
יש רצון הדדי לחיות טוב ביחד ולבנות בית מקדש קטן ממש, הלא הוא ביתנו ומשפחתנו.
 
זה לא קל, וזה דורש חיבור של כמה דברים במקביל, כמו לראות את התמונה הרחבה ולא להיתקע בסיטואציה מסוימת, להיות בהכרה והבנה שהכל מאיתו יתברך והכל לטובה, לקבל את המציאות כמו שהיא ולא לנסות לשלוט עליה, להודות ולהכיר טובה, לפרגן ולהשתדל להיות בשמחה.
 
לאחרונה, אני מרגישה שנפתח לי עוד חדר בלב, כזה שלא ידעתי על קיומו, אמיתי ועמוק ורגיש עד מאוד. חדר שמעולם לא העזתי לפתוח בעבר כי פחדתי מאוד להיפגע. החדר הזה נפתח לי כי אחרי הרבה שנים ביחד והרבה מאוד תפילות לשלום בית ולזוגיות טובה, הבנתי ביום בהיר אחד שאני מאוד מאוד מעריכה את בעלי, את חוכמתו ואת דרך ההסתכלות שלו על החיים.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
כאן בונים גן עדן
אחד  ועוד אחד
איך נשמור על זה?
 
ההבנה הזו גרמה לי לשחרר איזו אחיזה של שליטה שהייתה בי ולהתמסר אליו באמת. כמו בתרגיל-משחק שאדם זורק את עצמו לאחור לאדם אחר שעומד מאחוריו והוא אמור לתפוס אותו. באופן מפתיע, זה תרגיל לא פשוט בכלל להרבה מאוד אנשים, גם אם אתה מכיר וסומך במאת האחוזים על האדם שצריך לתפוס אותך. זה תרגיל שדורש שחרור, אמונה והתבטלות לאחר, וזה משהו שקשה מאוד לרובנו לעשות.
 
אבל לאחרונה, משהו נפתח בי ופתאום קלטתי שאני סומכת, ממש סומכת ומעריכה עמוקות. אבל יחד עם זה הגיעו גם תחושות של בהלה ופחד – מה יקרה אם אחרי שבטחתי ככה פתאום, חס ושלום, אשאר לבד?
 
הפחד העמוק הזה הוביל אותי להבנה מדוע לא נתתי לעצמי עד עכשיו להתמסר בצורה כזו. ובמקביל, גם תחושת שחרור, הודיה ושמחה על המקום החדש שנפתח בי – מקום של רגש, התמסרות ואמונה עמוקה ויציבה שנוצרה משנים של אימון והתכוונות.
 
בעקבות הגילוי המדהים הזה התמלאתי סקרנות ורצון להמשיך בדרך הזו, לפתוח עוד חדרים שבלב, להעמיק ולהעצים את הקשר בינינו לייחוד לקדושה ולשם שמים.