עוד כלי מלחמה רוחניים

העולם הגשמי הוא מקום מאוד חשוך
ומבלבל, אבל גיליתי שישנה דרך אחת,
אבל רק אחת, כדי להתמודד עם הלחצים
והמתחים הנוראיים איתם התמודדתי.

מחשבות על שנה שחלפה – פרק 4

נשק מספר 3 – מצוות

כאשר נפגשתי עם הרבנית ממעליץ שוחחנו גם על כיסוי הראש ועל ההלכות הנוגעות לנושא זה בהרחבה. מאוחר יותר, יצרתי קשר עם פוסק כדי לברר בדיוק היכן אוחזת הקהילה ממנה אני באה, לגבי הנושא ששוחחתי עליו עם הרבנית. אך כפי שהתברר, הדרך בה למדתי הלכה זו לא הייתה נכונה, ואף פעם לא ידעתי זאת!

הקרב עם היצר הרע החל. “טוב, זה מה שלמדתי, אז זה לא אומר שטעיתי”. ולא רק, יש גם את ההתמודדות עם הנטייה הטבעית (שיש בכל אדם) מול תחושת הרפיון – אתם יודעים, “נו טוב, זה תמיד היה כך ומאוד נוח לי עם זה, עזבי את זה!” ובמיוחד, הנטייה להתגונן – כולם חושבים שהם צודקים. אבל שנה ותוספת של כמה שאלות, כיצד להוסיף את ההלכה למספר נושאים אישיים מאוחר יותר, רק הוסיפו לי שמחה, וברוך השם, אני מאוד שמחה במקום בו אני נמצאת.

קבלת תוספת מצוות, כך מסתבר, היא נשק בעל עוצמה רבה, במיוחד בזמנים קשים. זה לא צריך להיות (וגם לא חייב להיות) קבלה מאסיבית שתהיה בבת אחת. כשיש לנו הדרכה מרב ו/או רבנית שאנו סומכים עליהם בסיוע שהם נותנים לנו, בהסבר ובבחירת הדברים שאנו מקבלים בעזרתם, נכון למקום והמצב בו אנו נמצאים, זה דבר חשוב וטוב מאוד עבורנו כדי שלא נעשה טעויות, וכדי שלא נקבל על עצמנו מעבר למה שאנחנו מסוגלים. תוספת מצוות לא מופנית רק לעניינים של בין אדם למקום, אלא גם לבין אדם לחברו כגון, ההחלטה לעבוד בצורה אמיתית על מידות הנפש שלנו (כעס, סבלנות וכו’), או לכבד יותר את ההורים, או להתמקד במה שאנו אומרים – שהדיבורים שלנו לא יהיו שליליים, משפילים כואבים, כאלה שיכילו אינפורמציה שגויה וכדומה. התוצאה שפעולה זו מניבה בעלת עוצמה וכוח רב שאדם זוכה בו.

המפתח העיקרי, אם כן, להצלחה בעניין זה – הוא לקחת דבר אחד, להתמקד בו, ולעבוד עליו בצורה מאסיבית וממנו לצמוח.

נשק מספר 4 – התבודדות ותשובה

העולם הגשמי הוא מקום מאוד חשוך ומבלבל. קל מאוד ללכת לאיבוד כבר ברובד השטחי והעליון של הבעיות איתן אנו מתמודדים, ולאפשר לשקר של העולם הזה להוליך אותנו שולל. גיליתי שישנה דרך אחת, אבל רק אחת, כדי להתמודד עם הלחצים והמתחים הנוראים איתם התמודדתי – התבודדות. הזמן המיוחד הזה עם השם היה מעין מיני-שבת בכל יום – הפסקה מהשחיקה היומית, לחוש הקלה מעטה בנטל והמשא שכל המצב הזה הוביל אותי אליו.

אומר בכנות – לא כל שעות ההתבודדות שוות וזהות אחת לשנייה. לפעמים סיימתי את ההתבודדות עם אותו תסכול שליווה אותי בתחילתה. רוב הפעמים הרגשתי שעד שהצלחתי סוף-סוף להגיע לנקודה מסוימת הייתה איזו ‘קריאה’, או משהו אחר, שהחזיר אותי למציאות, ולא פעם זה היה מאבק השתוקקות גדול להגיע לנקודה מסוימת. אבל האמת היא, שהשמחה הרוחנית והעמוקה שהרגשתי כאשר הגעתי אליה הייתה שווה כל מאמץ. הייתה זו הרגשת שלווה ושלום שלא ניתן לתאר. ראיתי איך כל דיבורי האמונה, איתם עבדתי כל כך קשה, עזרו לי לשלב את ההרגשה הזאת בתוך הלב שלי, ולא היה אכפת לי בכלל אם תחושה זו הייתה לרגעים בודדים.

בפעמים אחרות, כל העבודה הנפלאה הזו הפכה פתאום, בקול רעש גדול, לאוסף של תפילות עצומות ואדירות. משהו שלא יכולתי לחלום עליו. ברגעים אלה, יכולתי לראות את הדברים בצורה הכי ברורה ונקייה! לפעמים, היה זה פגם שהייתי צריכה לתקן ולבקש מהשם מחילה עליו. ובנוסף, ראיתי כיצד פגם זה הוביל אותי אל המצב אליו הגעתי. לפעמים הראייה הברורה הייתה על הדרך בה השם מנהיג אותי בחיי, או התבוננות פנימית על הערכים שלי ועל מה שחשוב (ועל מה שלא). ותמיד, היו אלה הדמעות שליוו את התהליך הזה.

להיות בקשר אמיתי עם הנשמה שלי – זה משהו שאני לא יכולה אפילו להעלות על הכתב, מרוב שזה עמוק ועצום. הרגשתי שהנשמה שלי ממש נשפכת החוצה מבין שפתיי. לא רציתי שהמילים ייגמרו, כי הרגשתי כל כך חזק את התובנה שבאמת איננו יכולים להפסיק אף פעם להתפלל, אף פעם איננו יכולים לומר שזה מספיק. לו רק היינו יכולים לתאר, בני אדם בשר ודם, איזו הזדמנות ניתנת לנו בכל רגע ורגע שאנו מתבודדים.

הייתה זו ההבנה הזאת, שסוף סוף חדרה עמוק לליבי במשך כל ההתבודדות. היא זו שעזרה לי לדבוק באמת של השם ולאחוז באמונה כשדברים הסתבכו מרגע לרגע. ההבנה המוחלטת ששום דבר ואף אדם לא יכול לעצור את רצון. ומתי זה כן קרה? כאשר השם החליט שזהו, אז קיבלתי את הגט ומסמכי הגירושין האזרחיים, בין אם הוא רצה לתת לי גט ובין אם לא.

ולבסוף, הגיעה תובנה נפלאה נוספת. אי אפשר לחטוא ולחשוב שיהיה בסדר. אמנם לא הולכתי שולל אף אחד, אבל השם הוא השופט הצדיק היחידי. הבנתי, בסופו של דבר, שהפסדתי דברים בחיי רק בגלל שלא עשיתי את רצון השם.

רגעים אלה היו רגעי תשובה טהורה. לפעמים זה היה בזמן הוידוי והחרטה על חטאיי, ברובד של ההיגיון והשכל, אבל לרוב, כשזה קרה ברובד הרגשי. כשהגעתי לזה, היה לי רצון עז להתקרב אל השם ולהרחיק ממני כל דבר שיכול להפריע לי בדרך הנפלאה שבחרתי. באותם רגעים, ראיתי בבהירות מדהימה שהדבר הכי חשוב ביותר בעולם הוא רק רצון השם, לא שלי. כל כך פחדתי, רק מעצם המחשבה, שאעשה משהו שלא יהיה כרצון השם ואז, בעזרת הראייה הזו, אראה שזה מוביל רק להרס וחורבן. אני לא אומרת את זה רק מן השפה לחוץ, שומרת כשרות או כל דבר אחר. אני מדברת גם (ובעיקר) על כך שאנחנו לא צריכים לנסות לכפות את הרצון שלנו על איך שיתנהלו חיינו – באיזו עיר נגור, עם מי נתחתן וכו’. וכמו שאמר הרב אליעזר רפאל ברוידא: “איננו יכולים לנהל את חיינו בדיוק כמו שהשם יכול”.

הבחנתי גם בכוח שטמון בכל רגע בכל יום אנו פונים אל השם יתברך. למשל, כשהתפללתי על מקום חנייה, כשאיחרתי לרכבת לפני הדיון החשוב בבית המשפט, כשכל החנייה הייתה מלאה. אבל, פתאום, אחד הרכבים פשוט יצא מהחנייה ופינה את מקומו בדיוק בשבילי. או כשביקשתי מהשם שיעכב את הגשם, שכבר החל לטפטף, רק לכמה דקות כדי שאספיק לרוץ מהמכונית עם הניירת של בית המשפט בידיי – ואחר כך לשמוע את הגשם שזרם מהשמים שניות ספורות אחרי שנכנסתי. או כשהתחננתי אל השם שייתן לי סימן כלשהו שהוא איתי ותוך זמן קצר אחד הרבנים, שאיתם התייעצתי, התקשר אלי ועדכן אותי בפרטים חשובים ומכריעים שהיו כל כך נחוצים לי.

כן, השם עונה לנו.

אל תפחיתו מערכו של הכוח הטמון בכל רגע של התבודדות כנה ומתוקה…