עזבו אותו הוא בן

 

 

אני יודע שהנושא הזה עלול להרגיז גברים רבים, אבל זו היתה המציאות ואני עם מציאות לא מתווכח. ואם למדתי מכך מסר מדהים, נדמה לי שחשוב לפרסם את המסר הזה.

 

אם אתם כמוני – תשתנו לפני שהחיים יאלצו אתכם להשתנות. ואם לא תשתנו – תאמללו את בני ביתכם והסובבים אתכם.

 

כשנולדתי בשנות השבעים אמרו כולם: סוף סוף בן למשפחת הבנות. ואכן, אחרי חמש בנות הגעתי אני, הבן היחיד. אחרי היתה שרשרת ארוכה ונוספת של בנות. נשארתי הבן היחיד.

 

מגיל אפס לא עשיתי כלום. פשוט כלום. למה? כי בנים לא עוזרים בבית. לכן לא הורדתי את פח האשפה ולא הדחתי כלים, טוב זה ברור. אבל גם לא הייתי מפנה את הכלי שאכלתי מן השולחן למטבח. אם אחיותיי היו מתעצבנות, אמי היתה אומרת בנימת השלמה: עזבו אותו, הוא בן. אני זוכר את המשפט הזה כמו היום.

 

הוא בן ולכן הוא יכול להשתמט מן המטלות הללו…הוא יכול לא לעזור כי הוא לומד, הוא יכול להשתולל כי הוא בן, לבנים אין אחריות אישית והם לא לוקחים כל דבר על עצמם. בקיצור, מלאתי את כל הציפיות של המשפחה שלי, שפשוט התמוגגה על כך שיש לה לפחות בן אחד בבית.

 

אשתי הצעירה קצת פחות הפגינה התלהבות מ"התכונות הגבריות" המוצהרות שלי. היא, למשל, נדהמה ביותר כאשר הייתי מגיע הביתה וכבדרך אגב משליך את נעליי במקום הראשון שהזדמן לי להשליכן…היא שאלה אותי ברצינות מי אמור לשים את הנעליים במקום, וכשאמרתי לה שאמי היתה עושה זאת תמיד – היא לא היתה מרוצה.

 

האמת היא שלפני שהתחתנתי ניסו להרביץ בי כמה שיעורי ‘התנהגות נאותה, נימוסים והליכות’, אבל הייתי שבוי של המשפט: "הוא בן אמיתי". אז הייתי בן אמיתי. וזהו זה.

 

למעשה, בתחומים שבהם לא עשו לי הנחות – הייתי מצטיין. הייתי מתמיד, חרוץ, היו לי ידי זהב ‘כי הייתי בן’, ולכן היתה לי התמצאות בעבודות קלות שקשורות לחשמל, לצבע, לקידוחים, תליתי תמונות במיומנות, נשאתי משקלים כבדים וכו’. אבל בכל הדברים האחרים הסובבים סביב עזרה בבית – הייתי אפס אחד גדול.

 

כי ככה חונכתי. כי אולי הייתי עצלן מיסודי. לא יודע למה, אבל זו היתה המציאות.

 

וככה בניתי את הבית החדש שלי. זה התחיל כבר בבוקר הראשון, כאשר העפתי מבט מוטרד לעבר השולחן במטבח, שהיה ערוך יפה לארוחת הבוקר. תהיתי לעצמי בשקט היכן כוס הקפה. כי אצל אמא שלי, למשל, גם שהייתי בן תשע-עשרה לא הכנתי כוס קפה בעצמי. היא הכינה לי.

 

אשתי שאלה בעדינות אם אני מחפש משהו…

 

באותו רגע נתקלו עיני בכוס הריקה שעמדה ממש קרוב אלי. אמרתי שלא, וניגשתי לראשונה בחיי להכין כוס קפה. אמרתי לה שארוחת הבוקר מאוד נחמדה, כי כך הנחו אותי לומר. אז אולי הטון היה מסויג משהו. לא ראיתי מאכל שדרש הכנה מיוחדת. כלומר היה סלט, אך חשבתי ‘מה זה לקצוץ ירקות’…והיה בלינצ’ס. ‘נו, פותחים ביצה מקשקשים בה עוד כמה דברים ויוצא בלינצ’ס מהמחבת’. והיה מילוי. ‘טוב, מה הבעיה בהכנת מילוי’…

 

לא היו לי מושגים של הערכה.

 

אם אשתי נעלבה היא הקפידה שלא להפגין זאת. אבל יום אחר כך ירדה רמת הארוחה פלאים. כבר לא היתה תוספת כלשהי. אכלנו לחם עם גבינה וירקות בלבד. גם ביום השני, כמובן, הפטרתי תודה, כי הנחו אותי לומר אותה. לא כי חשבתי שמגיעה לרעייתי תודה. זה תפקידה של עקרת הבית, לא?

 

אני מתאר בפרהסיה את מחשבותיי, בלי בושה, כי אני יודע שלא תוכלו לזהות אותי. חוץ מזה, כלפי חוץ הייתי בחור עדין ממש, חביב, נחמד לכל. לא חשבתי שיש לי בכלל בעיה. זה היה הלך הרוח שלי – וכלפי חוץ זה אכן נכון.

 

ההלם הראשון של אשתי היה כאשר סיימתי לאכול, ובטבעיות, אחרי ברכת המזון, עזבתי את השולחן מניח לה לסדר אותו לבד.

 

אז נכון שאיני חייב לעזור לה לסדר, אבל תודו שגם לחתן, בבוקר שלאחר החתונה, מותר להניח את הצלחת המשומשת לו בתוך הכיור…

 

אתמול עוד היתה האישה בחורה נטולת עול, והיום כבר הפכה לאישה עם מצוקה קלה בלב.

 

אשתי סידרה וארגנה את הכל במהירות כי היתה זריזה באופייה, ואני בינתיים, למדתי בסלון. אני חושב שזו היתה הקלה גדולה בשבילה, לראות שלפחות לא התבטלתי בזמן הזה. לי היה ברור שכך עלי לנהוג. אבל לה היתה הקלה קצת יותר גדולה אם למשל, הייתי מפנה את הכוס אחרי ששתיתי.

 

לרוע המזל לא הייתי אדם מסודר. כך שכבר בשבוע הראשון של חיי הנישואין התרחשו בינינו מספר חיכוכים.

 

המקלחת שהשארתי אחרי נראתה כאילו מחבל ביקר בה. מים לכל מלוא האופק, בגדים זרוקים. אשתי הגיעה עם חינוך אחר. לי היה ברור וטבעי שכך משאירים את המקלחת. למה? כי תמיד מיהרתי ללימודים או שהייתי עייף מאוד. אז ברור שלא אני צריך לסדר אותה. ‘הרי אני לומד!’

 

אשתי גרפה את המים בשתיקה. סידרה את הבגדים, אבל המבע המוטרד שלה בעיניים הראה כי אינה שבעת רצון מהתנהלותי. האמינו לי שלא ידעתי באותם ימים במה אני חוטא. פשוט לא הבנתי. היא לא אמרה מילה ואני המשכתי להתנהג כמו שהורגלתי.

 

אחר כך היו דברים נוספים. ואני אפסיק עם הדוגמאות כי פשוט לא יהיה להן התחלה ולא סוף.

 

היו הארוחות, היה ארגון המצרכים במקום, היה ללכת לשלם בבנק, היו כל כך הרבה דברים שמהם התנערתי.

 

אני מוכרח לעצור ולציין, שאם אשתי היתה מבקשת ממני, למשל, לקנות חלב במכולת כשאני חוזר מן התפילה, הייתי עושה זאת ברצון. אבל לא הייתי נרמז לגבי ההמשך. פשוט קניתי יום אחד ויום לאחר מכן כבר לא קניתי. והיא הבינה שאני לא רוצה להמשיך לקנות. אם היא ביקשה לארגן את הבגדים במקום, ארגנתי בצורה הכי מבולגנת שידעתי, כך שהיא אף פעם לא העזה לבקש זאת שנית.

 

מבחינתה, התברר לה שהיא ‘נפלה’ עם בחור די אנוכי, מבולגן, שחושב רק על עצמו. אני חשבתי שהתחתנתי עם אישה מרירה מאוד, אכולה ומתוסכלת, שצריך כל הזמן לעודד אותה שלא תסתובב סביבי עם פרצוף לימון מאורך. היא נהגה לבכות מכל דבר, וזה הזכיר לי את אחיותיי הקטנות. היום אני מבין שהיה לה סף רגישות נמוך. כלומר, כל דבר גירה אותה לבכות. במיוחד כשהיא קלטה שאני לא יודע מה זו התחשבות או נשיאה בעול.

 

כמה זמן הצלחנו למשוך כך?

 

ובכן, אני חושב שרק בגלל מידותיה הטובות של אשתי, ובסך הכל גם המידות שלי, ניסינו מאוד להקל אחד על השני. היא לא העזה לומר לי בגלוי: ‘אתה אנוכי ומפוזר’. ואני לא העזתי לומר לה בגלוי: ‘את עצבנית, וחיוך אצלך הוא זכייה בלוטו’…

 

אבל ניסינו ללכת אחד לקראת השני בדברים שכן הבנו. גם אם היתה אוירה של חוסר שביעות רצון, ולפעמים, אפילו מרוב תסכול, אולי היו מחשבות קלות על פירוק החבילה (כאשר הדברים הפכו להיות קיצוניים מידי), מעולם לא דיברנו על כך בקול רם.

 

בסך הכללי ניסינו לגשר בינינו על דברים שאהבנו שנינו. ושנינו אהבנו מוזיקה, למשל, כך שלא היה חולק על כך שבבית שלנו תתנגן מוזיקה תמיד. למזלנו, גם אהבנו את אותו סגנון. היו לנו חוויות משותפות, והגדולה שביניהן היא לידת הבן הבכור.

 

לא ידעתי שמכאן ישתנו חיי, אבל אין לי ספק שאשתי היתה במתח לקראת השינוי הזה. היא תהתה האם אכן חיי ישתנו כפי שהיא חלמה וייחלה שכך יהיה.

 

בלילה אחד, קריר למדי, נסענו לבית החולים, ובבוקר כבר הייתי אבא מאושר לתינוק צווחן ומקסים. הוא היה בני.

 

חזרתי הביתה בשעה תשע, מותש מעייפות. נכנסתי הביתה כדי לנוח מכל הקורות המסעירים של הלילה. לפעמים אני חושב שאין הבדל בין האב העייף לבין היולדת העייפה, אבל לא אתווכח על הנקודה הזו כי מעולם לא התנסיתי בחוויה המקבילה. על כל פנים, צנחתי על הספה ונרדמתי לארבע שעות טובות.

 

כשקמתי הרגשתי שאני רעב. לא היה לי באוזני מי לפרוק את העובדה המסעירה הזו, אז פניתי למקרר. אשתי, אישה מסודרת, דאגה שיהיה במקפיא תמיד עוף ושניצלים מוכנים, ישירות למיקרו. כמו כן במזווה עמדו בשורה מסודרת קופסאות שימורים. גיליתי שצריך לפתוח את הקופסא. חיפשתי את הפותחן. לקח לי זמן לא מועט להבין את הטריק של הפתיחה, אבל בסוף פתחתי את הקופסא.

 

אני מספר את הפרטים הללו רק כדי להמחיש לכם מה לא עשיתי עד הנה ועד להיכן הגיעה עצלנותי. הוצאתי את העוף. מובן שהוא היה קפוא ביחד עם עופות נוספים. לא טרחתי להכניס את שאר המנות למקפיא. מישהו אחר כבר יחזיר. זה לא קשור אלי, זוכרים?

 

שמתי את מנת העוף שלי במיקרוגל, חיממתי את התירס, ברכתי ואכלתי. הרגשתי מאושר מכך שאני מסוגל להסתדר בעצמי. אחר כך התחלתי להתארגן. להזכירכם הייתי אחרי לילה בלי שינה. את האמבטיה השארתי כפי שאני נוהג להשאירה מאז ומעולם. את המגירה רוקנתי כי חיפשתי טופס שהיה עלי למסור למישהו. תמיד אשתי היתה מארגנת הכל אחרי ואני הנחתי שהיא תעשה זאת כשתחזור מבית החולים…

 

עדיין לא תפסתי את השינוי הגדול שאירע בחיי.

 

כשיצאתי מהבית ופני מועדות לחנות הפרחים כדי לקנות זר ענק, לא חלמתי על השינוי הגדול שאראה כשאחזור הביתה. וזה קרה כעבור מספר שעות.

 

אחרי שביקרתי את אשתי ואת התינוק הרך, ואחרי שדיברתי עם הורי ואחרי שקיבלתי מהם הצעה לבוא לישון אצלם כי מי ידאג לי וכו’…ואחרי הסירובים הנמרצים שלי (הם גרים בעיר אחרת) – מצאתי את עצמי חוזר הביתה.

 

הוכיתי בתדהמה.

 

בכל יום כששבתי הביתה, מצאתי בית מסודר ונעים, עם ניחוח של ניקיון. והנה – אני נכנס ומגלה את המעיל שלי זרוק על הרצפה, גם הכפפות היו זרוקות. כך נראתה גם הכניסה. בסלון – מהומה של ממש. מספר ספרים על השולחן. ספה שנראתה כאילו מישהו ישן עליה. חבוטה משהו. כסאות לאחור.

 

אודה ולא אבוש, חשדתי שמישהו חדר לביתי כשנעדרתי ממנו. אחר כך נזכרתי שאני הוא זה שהזיז את הכיסאות כי משהו נפל לי על הרצפה, וכמובן, לא טרחתי להחזיר. אבל זה היה הרע במיעוטו.

 

במטבח היה ריח באוש והרבה זבובים חגו על העוף המופשר והבלתי מכוסה. עלתה בי תחושה של בחילה. המטבח בכלל היה נראה כאילו בישלו בו עשרה אנשים לפחות, ומישהו לא מסודר לא טרח לארגן אותו.

 

האמבטיה, שתמיד היתה נוצצת, קידמה את פני מלאה בטביעות בוץ מכוערות, שלא לדבר על חדר השינה…

 

וזה היה אני.

 

בסך הכל הייתי חמש שעות בבית לבד!

 

נדהמתי מעוצמת הבלגן, אבל העצלות הטבעית שלי עדיין לא אפשרה לי לסדר. אז בסדר, זרקתי את העוף לפח כי הוא עמד בחוץ כל היום. הוספתי עוד קצת בלגן כמו שאני יודע, והלכתי לישון.

 

אשתי, ששיערה לעצמה מה הולך בבית, ואולי היתה זו קנוניה משותפת עם אמא שלה, דאגה להמשיך מבית החולים לבית החלמה. ובכלל, אחרי שראיתי עד כמה היא חלשה, שאלתי את עצמי מי בכלל יסדר את כל הבלגן שאני משאיר אחרי?! תוך שלושה ימים הדיפה הדירה ריח דוחה. הבלגן עלה על גדותיו ואני עמדתי חסר אונים במטבח, מנסה לארגן לעצמי ארוחת בוקר.

 

גיליתי שלוקח זמן לקצוץ עגבנייה, לאשתי זה לוקח חצי דקה אבל לי חמש דקות. בהתחשב בכך שפעם אחת כמעט קצצתי בטעות גם אצבע אחת. גיליתי שאם לא מדיחים את המחבת מיד אחרי שמטגנים חביתה, אי אפשר לטגן חביתה נוספת ביום שלאחר מכן, ובסופו של דבר הכלים נגמרים…

 

עמדתי חסר אונים נוכח הבלגן העצום, כשאין לי מושג איך אשתי בכלל תחזור הביתה עם תינוק.

 

אני זוכר שהלכתי לבקר אותה ביום האחרון, יום לפני ששבה. החזקתי את הילד והצהרתי שהוא שינה אותי לחלוטין.

 

אשתי צחקה. "כן, בטח, הוא הפך אותך לאבא".

 

"וגם לבעל", אמרתי בשקט.

 

היא נדהמה.

 

ואז התוודיתי וסיפרתי לה על הבית, ועל כך שלא חשבתי מעולם כמה זמן לוקחות מטלות יומיומיות שנראות פשוטות, וכמה יפה הבית היה מאורגן ומסודר עד כה. ואיך היא לא אמרה לי כלום. ועד כמה אני מעריך את כל הארוחות שהיא בישלה, ואת דאגתה לנקות את הלכלוך שאני יצרתי, אפילו שזה לא הגיע לי. וכמובן, הצהרתי על כוונותיי להשתנות.

 

היא ממש בכתה מהתרגשות. תאמינו לי. היא לא חלמה שהשינוי יגיע אי פעם. היא סיפרה לי על רגעי משבר. עד שהיא חשבה שכל מה שאמרו עלי בשידוכים בכלל לא נכון. כי הנה, אני מתנהג כמעט כמו חיית-פרא שבכלל לא יודעת מה זה בית. רק העובדה שחיכינו לילד נתנה לה את הכוח להאמין שאולי עוד אשתנה.

 

זה היה רגש מרומם עבור שנינו.

 

רק בסוף סיפרתי לה בחשש שהתחלתי קצת לסדר אבל אני מאמין שהיא תיכנס להלם כשתראה את הבית. היא צחקה ואמרה שהיא תאמין גם תאמין והיא בהלם מאז החתונה, אז לא נורא עוד יום אחד נוסף של הלם…אבל ליתר בטחון, היא שלחה את העוזרת של אמא שלה, שעבדה במשך עשר שעות על הבית ושאלה אחר כך כמה אנשים חיו בדירה הזו ולאיזה שבט אינדיאני הם שייכים…

 

אני לא אומר שהשתניתי באותו שבוע, אבל התחלתי לקבל מושגים, שאני מצטער שלא קיבלתי אותם קודם לכן.

 

החיים שלנו היום אחרים לחלוטין. שלום-הבית בינינו פורח ומשגשג. פשוט לא יאמן מה חוסר תקשורת מסוגל לעשות. יש כל כך הרבה מסרים בסיפור הזה, שאני לא חושב שכדאי למנות אותם. אבל החלטתי להתעלות ולספר עליהם לטובת הכלל.

 

לפחות אם יש גבר אחד שדומה לי, ואשתו אחרי לידה, כדאי שיחשוב פעמיים מה קורה אם לא מחזירים מגבת אחת לארון, נעל אחת למגירה ומנת עוף אחת למקרר…

 

 

(מתוך "שעה טובה")