על פינגווינים ותפקידים

עם בני אדם זה בחיים לא יעבוד.
אנחנו אוחזים בגישת ה"מה הוגן", ובסוף
היום אף אחד מאיתנו לא יודע מי
הוא מה! פעם, התפקידים היו מוגדרים.
והיום? צריך לנסוע עד לאנטרטיקה?

פינגווינים קיסריים חיים באנטרטיקה. גובהם הממוצע הוא 122 סנטימטר, בערך כמו הילד האמצעי שלכם. מיד אחרי שאמא פינגווין מטילה את הביצה, היא מעבירה אותה לאבא פינגווין שדוגר עליה עד שפינגווין ג'וניור בוקע ממנה אחרי 65 ימים! וברגע שהביצה 'מתגלגלת' לאבא פינגווין, גברת פינגווין אומרת שלום יפה לבעלה והולכת לספא של פינגוויניות למשך חודשיים. שם היא עסוקה בלהזין את עצמה, כמו כל היולדות הטריות, ובחידוש מאגר המזון שלהן בדגים טריים. ושימו לב: במשך חודשיים! (כל הנשים שמרגישות בנוח להשאיר את הבעלים שלהן לבד עם הילדים למשך 65 ימים ולחיות על אוכל דיאטטי, נא להצביע!)

בינתיים, אבא פינגווין נאלץ להתמודד עם תנאי מזג אוויר קשים ואינספור סכנות מסביב בזמן שהוא שומר על הגוזל. החלק הגרוע (מזווית ראיה של בני אדם כמובן) הוא כאשר גברת פינגווין נהנית לה בחברת אחיותיה הפינגוויניות עם כוס תה מהביל באנטרטיקה הקפואה, ואילו מר פינגווין לא אוכל אפילו פירור עד שהיא חוזרת הביתה (בדיוק לפני שהגוזל בוקע מהביצה). לא יאומן!

אז מה ליהודים ולפינגווינים קיסריים? שום דבר. פרט לעובדה שאנו רואים בדרך התנהלותם ובקשר הזוגי שלהם את מה שעלה במחשבה תחילה אצל השם יתברך כשברא אותם. למה? כי כל מי שמאמין שהבריאה נוצרה באופן אקראי שיביט, גם אם יצטרך ללכת רחוק עד אנטרטיקה, על הפינגווינים הקיסריים ויראה שלעולם יש מנהיג ובורא. שם, באנטרטיקה, תמצאו מערכת נתינה וקבלה מדהימה בין בני זוג פינגווינים ממוצעים. שיתוף פעולה מדהים בין השניים עם אמון מלא, כאשר כל אחד מהם ממלא את המשימה שהוטלה עליו בלי לשאול שאלות.

זה כנראה אף פעם לא יעבוד עם בני אדם. כי אנחנו, בני האדם, אוחזים בגישת ה"מה הוגן". לא לאכול חודשיים ולאפשר לבן/בת הזוג חופשת דייג במשך חודשיים?!? זה בחיים לא יקרה. וזה רק קצה הקרחון.

גדלנו בתרבות שמעודדת אותנו לדבוק בגישה של "לבד (או אם תרצו נפרד) אבל שווה", במיוחד כשזה מגיע לכל הקשור בין גבר ואישה. כאן נאמר יפה תודה לפמיניסטיות, כי נשים נהיו קשוחות יותר ומנסות להתנהג כמו גברים, ואילו הגברים מנסים להיות רגישים כמו נשים, ובסוף היום אף אחד לא יודע מי הוא מה! תפקידים שפעם היו מוגדרים ללא כל עוררין עכשיו מתוכננים מחדש – על ידי גברים (או נשים) – ולא על ידי השם.

איך גבר ואישה יכולים בכלל להיות שווים? מתי הייתה הפעם האחרונה שגבר ילד תינוק? מתי הייתה הפעם האחרונה שגבר התרגש עד כלות נשמתו ממכירת סוף עונה שהוכרזו עליה 50 אחוז הנחה פלוס 15 אחוז נוספים פלוס 10 אחוזים נוספים אם משלמים בכרטיס אשראי? מתי הייתה הפעם האחרונה שבה אישה התחננה לבעלה שבבקשה, בבקשה, בבקשה ייקח אותה לחנות מוצרי אלקטרוניקה למיניהם, שם תוכל ליהנות מכל מיני מכשירים עם שלט רחוק וכל מיני כפתורים שהיא לא מבינה בהם בכלל? מתי? לבד אבל שווה? אני לא חושבת.

דרכה של התורה הקדושה ברורה מאוד. לאיש ולאישה יש תפקידים ברורים ומוגדרים. גבר מניח תפילין, ובדרך זו יוצר ערוץ תקשורת רוחני עצום עם השם. אישה אופה חלות. זו אחת המשימות שלה. היא מטפחת את משפחתה, כמו את ככרות הלחם שהיא אופה. הבעל הולך להתפלל על משפחתו, ואילו האישה נשארת בבית כדי לטפח את משפחתה, את הזוגיות שלה, את הילדים ואת ביתה. כמו הפינגווינים הקיסריים, הם פועלים בהרמוניה מושלמת כדי למלא ולהשיג מטרה חשובה ונעלה. אבל לא כמו הפינגווינים, שלא שואלים ומהרהרים אחרי תפקידם המוגדר, אנו, בני האדם, תמיד מסתכלים החוצה – מחוץ למערכת שלנו, ומעלים כל הזמן ספקות וחושבים אם התפקידים באמת 'הוגנים'. וכאן מתחילות כל הבעיות.

אין זה אומר שהבעל לא יכול להיות רגיש או שאישה אינה יכולה להיות קשוחה. אבל בתורה מסופר לנו, שאחת הדרכים שהמצרים השתמשו בהן כדי להעניש ולייסר את בני ישראל הייתה החלפת התפקידים בין הנשים והגברים – הנשים עשו את העבודות הפיזיות הקשות של הגברים, ואילו הגברים הוכרחו לטפל בבית (תארו לעצמכם!). כאשר מפשיטים בני אדם מהמהות שלהם ומחליפים אותה במשהו שהוא נגד הטבע, בסופו של דבר, מדובר בעינוי ממושך ומייסר מאוד.

האם זה אומר שנשים לא יכולות נשות קריירה? לא, ממש לא! נשים יהודיות תמיד עבדו. אבל אישה יהודייה תמיד טיפחה את משפחתה, מאז ומתמיד. זה התפקיד הראשון במעלה שניתן לה. לאישה ניתנה המתנה לרפא, לרכך את התחומים הקשים והמחוספסים של העולם. היא הנחמה, התרופה לפצעים של הקיום. הגבר יותר מעשי, יותר נוטה לצד השכלתני מאשר לצד הרגש. הוא דבק בעובדות, בסביבה הגשמית. לכן עבודתו הרוחנית כרוכה בזמן רב יותר מזו של האישה. האישה כבר נמצאת שם. הגבר צריך לעבוד קצת יותר קשה כדי להגיע לשם. כל אחד מהם משלים את השני, וכך הם יוצרים את האיזון שבונה את הדבר המושלם. ברגע שאנו סוטים מהתוכנית המקורית של השם, אנו הולכים לאיבוד בשטח לא מוכר, נכנסים למקום ששלטי 'אין כניסה' הוצבו כבר בתחילתו. אם השם עיצב בצורה מדהימה את הפינגווינים הקיסריים – את חייהם והזוגיות שלהם, אז תארו לעצמכם איזו דרך נפלאה הוא עיצב עבורנו! חשבתם על זה?

כל אחד צריך למלא את התפקיד שהשם נתן לו. אישה ניחנה במתנה המקסימה של ראדר בילט-אין כדי לאתר זוגות גרביים או מפתחות סוררים שהלכו לאיבוד. ותפקידו של הגבר הוא לאבד את הדברים או לא לדעת איפה להתחיל לחפש אותם. תפקידה של האישה הוא שיהיה לה מאגר מידע ממוחשב במוחה כדי שתדע איפה כל דבר נמצא ובאיזו מגירה.

בגלל זה התורה אומרת לנו ש"לא טוב היות האדם לבדו". אחרת, איך הוא ימצא את הזוג השני של הגרב?…

בואו נתפלל על זריחתו של דור המשיח, שאז הבעל והאישה יהנו מחכמתו הגלויה של השם. לזמן שבו כל התעלומות המטרידות ייפתרו וששאלות כמו "למה לנשים יש כל כך הרבה זוגות נעליים?", או "למה גברים לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות?" יקבלו תשובה. זמן שבו כולנו נחיה בשלום, כפי שהשם תכנן וייעד לכתחילה, במחשבה תחילה. יהי רצון שזה יקרה במהרה בימינו, אמן.