קנה לך חבר… בבית!

קשר חברות אמיתית לא קורה בבת אחת. כי אין מושג של חיים ללא עבודה ובלי הקרבת חלק מה"עצמי" שלי. כן, גם כשמדובר בחבר/ה שלך בבית.

4 דק' קריאה

הרב אליעזר רפאל ברוידא

פורסם בתאריך 05.04.21

קשר חברות אמיתית לא קורה בבת
אחת. כי אין מושג של חיים ללא עבודה
ובלי הקרבת חלק מה"עצמי" שלי. כן,
גם כשמדובר בחבר/ה שלך בבית.
 
 
מסופר על רבי אהרן קוטלר זצ"ל, שפעם אחת יצא מביתו בלוויית אחד ממקורביו. הם ירדו במדרגות ופסעו לעבר הרכב כשלפתע נעצר הרב ואמר: "אוי, שכחתי משהו בבית!", ומיד נכנס חזרה לבניין בו הוא גר. הוא עלה שוב את כל המדרגות, פתח את דלת הבית ואמר לאשתו: "להתראות!"…
 
אותו אדם שהיה עם רבי אהרן באותו זמן סיפר, שהחיוך הקורן שעלה על פני הרבנית לא ישכח מליבו לעולם!
 
כן, למרות שהרב והרבנית לא היו מצויים בשנת נישואיהם הראשונה, הקפיד רבי אהרן מאוד בכבודה וברגשותיה של אשתו. וגם כשידע בבירור שהיא תסלח על שכחתו החד פעמית לומר לה "שלום" בצאתו מן הבית, כי היא יודעת שהוא טרוד הוא בלימודו ובעול התלמידים והישיבה, לא ויתר ונהג כפי שנהג.
 
בחז"ל מוזכרים שני מאמרים שנכתבו על הנשים: "נשים דעתן קלה" ו"בינה יתירה ניתנה לנשים". לכאורה, נראה הדבר משונה במקצת, שהרי המאמרים סותרים את עצמם. ואם כך, ניתן ליישב זאת ולומר שאין חולק על חכמתן של הנשים, שמבינות דבר מתוך דבר ואף דקויות הן קולטות. אך כשנאמר, "דעתן קלה", הכוונה לאותה תכונה שאין לגבר, והיא: הוצאת דברים מכלל פרופורציה!
 
לדוגמא: הבעל יוצא מהבית ולא אומר "שלום". זה לא משנה אם הוא לא אמר מתוך שכחה, טרדה, עייפות או כל סיבה אחרת, מוצדקת או לא. אותו בעל שלא אמר שלום אפילו שלא בכוונה, לא מעלה על קצה דעתו איזו אישה הוא השאיר בבית. היא מתהלכת ומתייסרת עם עצמה, מנסה להעביר במוחה את מאורעות היום ולשאול את עצמה: "מה קרה? מה עשיתי לו?"… היא 'מתבשלת' במחשבה שאולי הוא כועס עליה. וכך היא נשארת במשך כל אותו הזמן שבעלה נמצא מחוץ לבית, עד שהוא חוזר. רק אחרי תיחקור סמוי, היא נרגעת ומבינה שדבר לא קרה והוא בכלל לא כועס. אך בינתיים, עצביה נשחקו למשך יום שלם.
 
דוגמא נוספת: בעל או ילד מאחרים בשובם ממקום לימודם-עבודתם. האם נאנקת ממחשבות פרועות עם כל דקה שעוברת. חרדות מעלות במוחה תסריטי אימה שהתרחשו ולנגד עיניה היא כבר כמעט רואה אמבולנסים ומשטרות. את כל זה ניתן למנוע במשפט אחד, להודיע על האיחור. ואם האיחור לא לא היה צפוי, אז יש להתקשר ולהרגיע. בשביל זה הקב"ה המציא את הפלאפונים בעולם, לא בשביל לדבר באמצע התפילה או הלימוד…
 
מובן הדבר שאם הרב אהרן קוטלר זצ"ל "בזבז" כמה דקות נוספות מזמנו היקר, ושב לביתו כדי לברך את אשתו ולהיפרד ממנה לשלום, אז כל אחד יכול להתאמץ מעט. ולו רק למען בניית הקשר החזק בינו לבין אשתו, לשלום הבית, שהרי אשתו היא זו שהתורה ציוותה לגביה: "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו".
 
ובכן, הדבק הזה שהתורה מדברת עליו, הקשר החם שחפצים שייטווה, שלום הבית המיוחל, לא קורה בבת אחת. אין מושג של חיים ללא עבודה ובלי הקרבת חלק מה"עצמי" של האדם. וכמובן שאין לצפות להמשך קשר פורה אם לא בונים אותו בצורה טובה ואיכותית מלכתחילה. אפשר להשוות זאת לבניין שהיסודות בו הם העיקר, ובלעדיהם הבניין יקרוס עוד לפני שייבנה.
 
יכול להיות שאנחנו לא מכירים?
 
לאחר שבני הזוג חיתנו את כל ילדיהם בשעה טובה, ארגנו הילדים שבת שבה אף זוג צעיר לא יגיע להתארח אצל ההורים, כדי שיהיו שבת אחת לבד. האישה סיפרה שבעלה חזר מבית הכנסת בליל שבת והם התיישבו לסעודה. היה שקט ברקע ואף נכד לא משך את המפה. הדממה קצת איימה עליה, עד שבעלה צחק ואמר: "מדוע את מפחדת? אני לא נושך…"
 
כך הוא הדבר, כשזוג מתרגלים לתלות את הקשר שלהם בילדים, אז כשהגוזלים פורחים מן הקן מגלים פתאום אחד את השני וממש לא נעים להיתקל בעובדה, שבעצם, הם לא מכירים אחד את השני וכמעט שאין להם סיג ושיח.
 
קשר איכותי נבנה על הדברים הקטנים שנותנים גם עליהם את הדעת, ומציאתם גם במה שנראה פחות מזה.
 
קשר טוב נבנה על היכולת לומר "טעיתי" כשצריך, ולא לטמון את הראש בחול ולומר "נו, זה כבר עבר. לא צריך להתנצל…" כל בקשת סליחה מעלה לנפגע את המורל, במיוחד בין בעל לאשתו. כל התייחסות דינה כמו עוד לבנה במגדל המגביה אותו ותורמת לחוזק שלו. אפשר להפוך כל הערה להארה.
 
למשל, כשבעל חוזר לביתו בתום יום עבודה ומוצא את אשתו שוטפת את הבית, במקום להתעצבן ולומר: "למה כל פעם שאני חוזר את שוטפת את הבית ואני לא יכול לעבור?"… אלא יאמר: "כל הכבוד, אשתי היקרה! אני מעריך מאוד את מה את עושה בשבילנו. אין כמוך!". משפט כזה מאיר עיניים ומחמם את הלב. אותה אישה תרוץ בחדווה לחמם את ארוחתו של בעלה, תתעניין בכנות בנעשה אתו ובשלומו, ותעשה כל שביכולתה להחזיר לו על קורת הרוח שגרם לה.
 
ישנו פתגם האומר: "אדם הוא אדם כשהוא בבית אדם". אדם, מהותו נתינה, התחשבות ושימת דגש על צרכי הזולת. בעניין זה מסופר על שלושה בחורים שנשאלו מדוע הם רוצים להתחתן.
 
הראשון ענה: "כדי שתהיה לי שלוות נפש".
 
השני אמר: "כי אני רוצה ילדים".
 
והשלישי טען: "בשביל שתהיה מי שתכבס לי ותדאג לצרכיי".
 
כל אחד מהשלושה ענה תשובה, שבמילים אחרות מביעה את מה שהוא רוצה לקחת מחיי הנישואין. כלומר, רצונו בנישואין הוא אך ורק בשביל עצמו. רק שזה לא אמור להיות כך, שהרי כל מטרת הנישואין היא הנתינה והדאגה לשלום הזולת.
 
פעם באו אל הסטייפלר הקדוש – רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל – בשאלה על שידוך שהוצע למשפחה: בחור תלמיד חכם ומתמיד עצום, רק שיש איזה פגם מסוים במידותיו. מה עושים?
 
והשיב הסטייפלר: "עם הסטנדר, זו לא בעיה להסתדר. הסטנדר דומם ולא קורה שהוא לא מרגיש בטוב. אם הוא מתנדנד, נותנים לו כמה מכות בפטיש והכל מסתדר. לא כן חיים בצוותא עם אישה שלפעמים אינה חשה בטוב, ופעמים היא חפצה סתם כך לשפוך את הלב. אז קיים הניסיון האמיתי. ובמקרה שכזה, לא עוזרת העובדה שבחור מסתדר עם הסטנדר, כל עוד יחסי האנוש שלו אינם מושלמים…"
 
הבית היהודי הוא בית-היוצר לתיקון המידות. וכמו שנאמר: "קנה לך חבר" – יש לקנות אותו בדברים, לתת לו, כדי להתקרב אליו. ואז, כשהוא קרוב, ממילא רוצים להשפיע עליו. כך בבית היהודי נוצר מעגל של נתינה המולידה אהבה.
 
גן עדן וגיהינום
 
פעם עלה אדם לשמים וחפץ לראות מהו ההבדל בין גן עדן לגיהינום. הכניסו אותו לחדר האוכל והוא המתין עד שראה קבוצת אנשים מגיעה. הם התיישבו ליד הכסאות ורצו לסעוד, אבל הסכו"ם שעל השולחן היה באורך שני מטר, כך שאף אחד לא הצליח לאכול והם רק נפצעו, איש ממזלגו של חברו. בתום הזמן, יצאו מחדר האוכל כשהם זבי דם ופרועים. והכי גרוע – יצאו רעבים כמו שהם נכנסו…
 
לאחר מכן, נכנסה לחדר קבוצה נוספת, רגועה הרבה יותר. האנשים התיישבו בשקט סביב השולחנות וכל אחד הושיט ידו לעבר הסכו"ם, אך הפעם הפנו את האוכל לעבר היושב ממול, איש האכיל את חברו. וכך יצאו כולם רגועים, מחייכים ושבעים.
 
הבדל קטן אבל כל כך מהותי – נתינה. זה מה שיוצר את גן העדן בבית היהודי. לתת, לזכור את השני ואת השוני, ולפעול בהתאם. זה המתכון לחיים יהודיים מאושרים!
 
  
* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה