מתחת לשטיח הרגשות

זה קשה, אבל עם מידת האומץ
שקיבלנו נוכל להסתכל בעיניים של
כל הרגשות אותם דחקנו מתחת
לשטיח הרגשות, רק ככה נתחיל
להרגיש טוב יותר. אין דרך אחרת.
 
 
זה מצחיק, כי כשנכנסים לתוך השנים של גיל שלושים (כשמתחילים להוסיף את הפלוס לשלושים) לפתע פתאום, כל הדברים 'שהתמודדת איתם' כל החיים עד לאותו רגע, במיוחד אלה מהילדות, מתחילים לבעבע בתוכך כמו גזים בבקבוק סודה.
 
לאחרונה קראתי על כך שהאישיות של האדם מתחילה להתיישב ולהתגבש בשנות ה-30 של חייו. אך עד לנקודה זו, דברים צפים פה ושם, חלקם אפילו 'לא מתוקנים', אבל ברגע שהאישיות מתחילה להתגבש, יו, איך שהעסק מתחיל להיות מעניין.
 
אדם אחד יתחיל להרגיש התקפי פאניקה 'לא מוסברים', השני 'פתאום' יפתח הפרעה בעור בדמות מחלה כרונית שלא תרפה ממנו תקופה ארוכה, או סימפטומים של קוצר נשימה, שלישי יעבור התמוטטות נפשית ולא יוכל לתפקד כמו שהיה רגיל, רביעי ירגיש מצמוצים ותחושות מוזרות בעיניים מרוב לחץ או האור (מן תופעה כזו…), וחמישי 'פתאום' ייפול לדיכאון ויתחיל לחשוב מחשבות שחורות ואפילות של 'להשאיר את הכל מאחור'.
 
אבל כל אלה הם לא דברים שקורים 'פתאום', הם נמצאים שם בפנים, בתוכנו, למטה עמוק, ובמשך שנים מחכים שנגיע לשלב בו 'נתפוס את השור מהקרניים' ונתחיל להתמודד עם עניינים רגשיים ופגיעות מהעבר שהגבילו אותנו במשך שנים.
 
זה מדהים שהיום – בשנות האלפיים פלוס, בתקופה בה החברה הכי 'מתקדמת' כמעט מכל הבחינות, בעיקר מבחינה טכנולוגית, שרבים וטובים מאיתנו – כולל מקצוענים מתחום הרפואה – עדיין לא מקשרים בין המצב הרוחני-רגשי שלנו לבין זה הגשמי-פיזי (ואם כן, אז זה בצורה מועטה מאוד).
 
כשאדם נופל לדיכאון – אחת הדוגמאות הכי נפוצות וקיימות – זה ברור שיש כאן סימן מובהק לכך שהנשמה שלו גוועת או ניזוקה באופן מסוים.
 
זה יכול להיות בגלל, למשל, שהאדם המדוכא מעולם לא חווה כילד אהבה ללא תנאים, אלא כל הזמן חטף את חיצי הביקורת של הוריו, או משהו אחר שקרה לו, מבחינה רוחנית, והרחיק אותו מאורו של הבורא. כל מה שקרה וגרם לבעיות שלו, לפחות בהתחלה, 'החשיך' את נשמתו והוביל אותו לדיכאון. במקרים חמורים יותר, המדוכאים לא מסוגלים לצאת אפילו מהמיטה בבוקר או בכל שעות היום, לעשות משהו עם עצמם, אפילו לא לאכול. הם מתפקדים כמו זומבים ואפילו מפתחים (לא בכזה סודי סודות) משאלות למות ולהיעלם מהעולם.
 
דיכאון הוא סימן ורמז עבה עבורנו לחזור לאחור ולהתמודד עם הבעיות מהשורש הרוחני שלהן. אולי אנחנו צריכים לעשות שינוי משמעותי בחיינו, לשנות את סדר העדיפויות של חיינו? אולי. אולי אנחנו צריכים לעשות יותר כושר גופני ולאוכל טוב יותר? אולי. אולי אנחנו צריכים להתחזק יותר בשמירה וקיום התורה והמצוות, ולשים עדיפות זו במקום יותר גבוה בסולם העדיפויות שלנו? אולי. אולי אנחנו צריכים להפסיק להסתובב עם אנשים ששואבים מאיתנו את כל הכוחות ולא עושים שום דבר עבורנו? אולי.
 
אם ניקח את הרמז הזה ונשאל את השאלות הקשות, ונעשה את השינויים הנדרשים, החיים שלנו ישתנו באופן דרמטי ולטובה. אבל אם לא? כל 'הפצעים' הרוחניים לא ייעלמו סתם כך או יירפאו מעצמם, הם רק יחמירו.
 
לא מזמן, בספר שקראתי ((Empowered to Heal היה סיפור על אדם בשם רוני. רוני הוא מורה בבית ספר יהודי אך לא דתי. הוא השקיע את כל כולו בתלמידים שלו, ואפילו עשה מעל ומעבר לתפקידו כדי לעזור לתלמידיו היקרים בכל הבעיות שהציגו בפניו – לימודיות ואחרות. רוני הוא אדם דתי ותמיד דיבר עם התלמידים על בורא עולם והתורה. הוא היה כל כך נלהב מהיהדות, עד שחלק מהתלמידים החלו ללחוץ על הוריהם לשמור את השבת. ההורים חתמו על עצומה כדי שרוני יפוטר בטענה שהוא 'עושה שטיפת מוח' לילדים.
 
רוני מצא עבודה אחרת אבל הפגיעה הייתה בלתי נסבלת. חודשים ספורים לאחר מכן הוא אובחן כחולה סרטן העצמות. וכדי להפוך סיפור ארוך לקצר, הוא החל ליישם את מה שהספר אותו קראתי מציע, כדי לגלות מה 'גרם' למחלה לפרוץ. טוב, הגילוי היה מזעזע: ערימת רגשות שליליים של טינה, כעס ותרעומת, שהוא חש בגלל התנהגות ההורים והממסד. דבר שהוביל לשנאה תהומית שכמעט הייתה הורגת אותו. הוא החל לעקור את הרגשות הללו מיסודם – מליבו ומראשו, ובסוף הצליח גם להירפא!
 
עוד כמה סיפורים שנתקלתי בהם היו על אישה שסבלה מרגשות אשמה בגלל הפלה שעברה בצעירותה, חוויה ממנה ניסתה לשכוח ללא הצלחה. אישה אחרת בשם אסתר הדחיקה בתוכה רגשות זעם וכעס מהילדות, שבסופו של דבר התפרצו החוצה בדמות סרטן הרחם, השם ישמור. כאשר החלה לתקן את הרוחניות שלה ולהתמודד עם העניינים הרוחניים מהשורש, הסרטן פשוט נעלם!
 
אנחנו לא חיות, גם לא רובוטים שמדי פעם סובלים 'מכשל תפקודי'. כשאנחנו חולים בגוף זה בגלל שהנשמות שלנו מבקשות את קרבת הבורא. חז"ל מלמדים אותנו שהבורא לא משרה את הנוכחות הקדושה שלו – השכינה הקדושה – על אדם עצוב. בגלל סיבה זו הנביאים, כאשר רצו להודיע לעם ישראל על נבואה כלשהי, היו תחילה מוודאים שהם במצב רוח טוב ושמח כדי שהבורא ישכון ביניהם.
 
ומה כל זה קשור אלינו?
 
כמה סיפורים קשים וכואבים שמעתם על עוד אנשים שאובחנו במחלה הנוראה – ה'ביג סי' כמו שנוהגים לכנות אותה, או כאלה שפתאום נעלמו מהעולם בגלל איזה התקף לב לא צפוי? כמה אנשים אתם מכירים שחיים עם פרוזאק? כמה ילדים והורים עם משקל עודף או מדוכאים גרים בשכונה שלכם?
 
היום, אנחנו כל כך אומללים. כולנו מסתובבים עם חיוך מזויף על הפנים, בעוד המרירות ואכילת הלב מגיעים לגבהים שלא ידענו.
 
זה לא חייב להיות כך. אם נסכים להשתמש במידת האומץ שקיבלנו וניקח אותה בידיים, אם נתחיל לדבר עם אלוקים על כל הדברים שאנחנו סובלים ודוחקים אותם מתחת לשטיח הרגשות שמכסה אותנו, נתחיל להרגיש טוב – ברוחניות ובגשמיות – הרגשה שלא חשנו שנים, ואולי אפילו יותר.
 
הצעד הראשון הוא להכיר ולאבחן את המחלות ולדעת שהן לא אקראיות. זה לא 'במקרה' או 'משהו פתאום קורה לי', לא. אם אנחנו חולים בגוף, אנחנו חולים ברוחניות שלנו. מחלות קטנות הם בעיות רוחניות קטנות וכן הלאה, כל הדרך עד למנוולים הגדולים שלא פעם לוקחים חיי אדם.
 
לא מזמן שלחתי (שוב) מסרון להתפלל על (שוב) אישה שאובחנה (שוב) כחולת סרטן, אבל הפעם הגידול הוא משהו רציני ואלים. התברר, שהיא הייתה מדוכאת במשך שנים לפני שחלתה. היא פנתה לרופא המשפחה שלה וקיבלה מרשם של כדורים אנטי דיכאוניים. הבעיה נפתרה. רק שעכשיו היא סובלת מסרטן בדרגה 3.
 
אני בטוחה שחלק מכם לא יסכימו עם העובדה שיש קשר בין הדיכאון שחוותה לבין המחלה. זו זכותכם, זה עולם בו ניתן לנו חופש הבחירה – תשתמשו בו! אבל זכרו דבר מאוד חשוב: העם היהודי הוא עם שהגוף והנשמה בו משפיעים אחד על השני, יש קשר הדוק בין השניים, מחלות אינן אקראיות או רק בעיה גנטית וסטטיסטיקות. מי ששלח לנו אותן שלח אותן בגלל סיבה מסוימת.
 
הדרך הכי טובה והכי אמיתית להישאר בריאים היא להיות שמחים, לדבר עם אלוקים שעה כל יום על כל מה שמציק לנו שם בחזה ולהתמודד עם ענייני חיינו, במקום לברוח מהם לעבודה, לבילויים, או לחומרים כימיים כאלה ואחרים.
 
יהי רצון שנזכה לרפואה שלמה ואמיתית, בגוף ובנשמה.