ניסים בין שמים לארץ

גיא צבט את אמיר בכתפו, "היית מאמין?", אמיר צחק: "כן. ידעתי תמיד שניסים קורים". "לא על זה אני מתכוון", חייך גיא, "אלא על זה שאנחנו, אני ואתה, גיא ואמיר, נוסעים לאומן?"...

7 דק' קריאה

א. נתנאל

פורסם בתאריך 06.04.21

גיא צבט את אמיר בכתפו, "היית מאמין?", אמיר
צחק: "כן. ידעתי תמיד שניסים קורים". "לא על זה אני
מתכוון", חייך גיא, "אלא על זה שאנחנו, אני ואתה,
גיא ואמיר, נוסעים לאומן?"…אמיר לא הפסיק לצחוק:
"על זה עניתי. תמיד ידעתי שקורים ניסים"…
 
 
הוא שמע היטב את ההתראות שהופנו אליו במערכת הכריזה, ולא ידע מה לעשות.
 
"אין לך מה לדאוג", אמר לו אחיו הגדול, "ברגע שלקחו מאיתנו את המזוודות – המטוס לא יזוז בלעדינו".
 
"למה?"
 
"אלה הנהלים ב’אל-על’. תאמין לי שאני יודע מה אני מדבר".
 
"אתה בטוח?"
 
"אתה מכיר את בר? זה שהודח מהקורס בשנה שעברה אחרי ש’דפק’ את הג’יפ של המח"ט? הוא היום מאבטח בטרמינל. מטוס לא טס עם מזוודה שבעליה לא בטיסה".
 
"ואם מישהו משום-מה החליט לא לטוס?"
 
"אז מורידים את כל המזוודות, ומזהים אחת אחת, ואת שלו מורידים".
 
"טוב אז בוא נחכה עוד קצת".
 
***
שני האחים ישבו ליד הקפיטריה בקומה השניה ושתו קפה. הקטן שבהם נדרך כל-אימת שראה גבר כסוף שיער בג’ינס וטריקו אופנתי, לפי שכך שירטט לו ה’מאכער’ את תארו: תיק ג’יימס בונד, ולרוב הוא בחולצת טריקו לבנה, קצרה, ומעוטרת במותג יוקרתי.
 
היתה זו ציפיית שוא…
 
רק אם יתרחש נס, ומועד הטיסה של אותו רופא חופף להפליא לטיסתם של אמיר וגיא, יש סיכוי שייפגשו, ואם אין זאת אלא אם עלה עימם לאולם היוצאים באותו זמן, ושער היציאה שלו אינו מהעבר האחר של הטרמינל. אומנם, אירעו ניסים בעולם, אבל לא כל בוקר…
 
אמיר, הצעיר, חש באגלי זיעה על גבו. המשא החל להכביד עליו. עיניו שוטטו לכל עבר, מייחלות בתקווה. ‘אולי, מי יודע, זה האיש’. יותר מפעם אחת נחל מפח-נפש כשהתשובה היתה שלילית, והוא טרם נואש.
 
ב’דיוטי פרי’ לא מצאו עניין. במצבו, הדבר האחרון שיחשוק הוא ויסקי או קרטון ‘פרלמנט’, מה שבעבר עישן בחשקה. בכל זאת העיף מבט אחד ושניים לכיוון דלפקי התמרוקים ועמדות הקופה, אולי הרופא קונה משהו. אלא שבתוך שלל הרוכשים והמולת הטסים לא מצא ולו אחד שיענה על התיאור האמור.
 
היה אחד כזה, שיערו מאפיר ולבושו הדור. אמיר נפנה אליו ללא היסוס: "סליחה, אתה אולי פרופסור גלמור?"
 
"לא".
 
מילה אחת, פשוטה בתכלית וקצרה למדי. לא! גיא, האח, ניסה לכלוא את סערתו ורק העיר: "חבל על הזמן, ניסע והכל יהיה בסדר!" אמיר סחט מעצמו בת צחוק: "קל לך להגיד"…
 
"נכון, אבל בכל זאת, אם אתה מאמין שאפשר להיות חולה, תאמין שאפשר להיות בריא"…"אין יאוש בעולם כלל"…
 
***
"זוהי הודעה אחרונה לנוסעים בטיסת אל-על לקייב!"…
 
גיא ואמיר מיהרו לשער 36, גוררים עימם את עגלות הטיסה, ובידיהם כרטיסי העליה למטוס. שתי הדיילות החמיצו פנים לעומתם: "אתם לא יכולים להגיע בזמן?"
 
אמיר שתק וגיא רתח. ‘אם רק היו מנסות לסנגר’, חשב בליבו. הוא נמנע מלהתעמת איתן. מנסיונו ידע שאותן דיילות בבידוק שלפני גרם המדרגות הן אלו שאמורות לרוב לשרת גם את הטסים…הוא לא ידע אם טיסה זו שונה וכולה על טהרת החסידים, או שהיא ככל טיסה ורק עם מובלעת חרדית ורק שם יהיו דיילים.
 
"נסיעה טובה". קולה היה מתכתי, כמו מבצעות את עבודתן.
 
"תודה".
 
הם ירדו לאט למדרגות המובילות לכביש. רכב המתין להם, ולמעשה רק להם, ולפיכך היה זה רכב מסחרי ולא אוטובוס. הם באמת היו האחרונים לעלות לטיסה.
 
"שמעת מה אמרה המבוגרת?" שאל אמיר.
 
"לא", ענה גיא.
 
אמיר חייך. חיוך עצוב משהו.
 
"נו, מה?"
 
"היא אמרה לחברתה, ‘תראי לאן הגענו? מלח הארץ נוסע לברסלב’, היא היתה המומה".
 
"מי אמר לה שאנחנו נוסעים לאומן? אולי אנחנו מטיילים באוקראינה?"
 
"לא’דע, אתה צודק, אולי זו טיסת המשך לאומן".
 
***
חום ארץ ישראל פינה את מקומו לאפלולית המטוס הקריר משהו, על אף שהרגישו שגופותיהם רטובות מזיעה. הדבר הראשון בו הבחינו היה כי המטוס מלא מחלון לחלון. תקוותם כי יוכלו להתרווח על כמה מושבים – נגוזה. אחד הדיילים הציץ בכרטיס העליה לכוונם למקומם, והם גיחכו: "שני המקומות הריקים במטוס הם שלנו"…
 
"תרשו לי לעשות את עבודתי", ענה בזעף.
 
"בבקשה", נבהלו-משהו.
 
"תביא לי את התיק, אשים אותו בתא", הוסיף הדייל.
 
גיא ללא אומר, הושיט לו את התרמיל. אמיר סירב: "אני מעדיף את שלי על ברכי".
 
"אתה בטוח?", רטן איש הצוות.
 
"כן", לחש אמיר, "אני בטוח, וזה גם לא כבד, רק ניירות".
 
הוא לא כיחש. אומנם לא בדיוק ניירות, אלא צילומים, כלומר שקפים, אבל קלים מאוד. לפחות מבחינת משקלם הטכני. היו אלו צילומי ה – C.T שביצע שלושה ימים קודם לכן. זו פעם ראשונה בחייו שהוא יוצא לאומן, וכפי שמעודו לא נזקק לצילומים ולא ידע מה זה M.R.I ולא חלם שיעבור את אימי הכימותרפיה, וכעת עוד מדברים איתו על סידרה נוספת ואולי אפילו הקרנות.
 
הכל הרי נפל עליו ב’ענק’…
 
מי היה מאמין, לחש לגיא בעודו מהדק את חגורתו, שכל ה’סיפור’ התחיל רק לפני ארבעה חודשים. בדרך כלל נהג להשתמט ממילוי חובות כמו אלו. מאז ומעולם נטה להתגרות עם מה שכינה ‘גורל’, אבל מזה כמה חודשים שהכל קיבל משמעות אחרת. כעת, עוד טרם הכריז הקברניט להדק את החגורות וכבר מהיר לחגור עצמו. הוא, סיכונים מיותרים, כבר לא יטול.
 
"אתה סקפטי. אני בטוח שזה לא זה".
 
"מהפה שלך לאלוקים"…
 
אמיר אחז בצילומים בכעס. באלו – כך הרגיש – ספונים חייו. אלא שהפרופסור ‘הגדול’ יצא לחופש, והפיענוח המדוייק נדחה עד שובו. והוא, תש כוחו מהציפייה הנוראה הזו.
 
המטוס שרק כשצבר תאוצה לקראת ההמראה, והוא חשב רק על החומר שהזריקו לו לפני הצילומים. אבא שלו, שנחשב לאלוף הקומבינות, התחבר לאחד מעסקני הרפואה החרדיים בירושלים, וזה הצליח למסור להם את התשובות יומיים לפני הזמן שנאמר להם. יומיים שלמים של טיפוס ‘על קירות’ – חסך להם.
 
ה’דוס-מאכער’, כך הם כינו אותו בבית. הוא מתגורר באחת מערי הדרום וקשור, כך הבינו, לארגון ‘עזר מציון’. מבחינתם היה מושיע. כל אימת שהרגישו נסחפים למערבולת הפחד, או שזקוקים היו להדרכה במשעולי ה’מחלה’ – פנו אליו. כמעט תמיד היה הפלאפון שלו מופנה ל’ביפר’. תמיד ענה אחר כמה דקות מרגע שהעבירו לו את ההודעה, שנשמעה בדרך כלל כך:
 
"שלום שמעון, זה אמיר מה’אוסטאו-סרקומה’, אנא התקשר". והוא – ה’דוס-מאכער’ – היה משיבם לאלתר. בנוסף לידע הרפואי וה’קשרים’ בחוץ לארץ ובבתי חולים בארץ, ידע הוא פרק גם בהלכות רפואת הנפש, לא כאן המקום לספר היאך הגיעו אליו, אבל ראוי ולמותר לגלות כי הרבה מגישתם לציבור החרדי וליהדות השתנה מאז נחשפו ל’דוס’ ול’מאכער’. אולי מכאן ההסבר לנסיעתם לאומנה.
 
תוך יומיים קיבלו את הצילומים, עוד קודם שהרנטולוג רשם את מימצאיו בדפי מחשב מצורפים, אולם הללו לא בישרו טוב, או כפי שאמר הרופא שיצא אליהם: "הם לא פשוטים".
 
"הריאות לכאורה נקיות, אבל יש נקודה אחת חשודה", אמר להם כשישבו. הכיסאות האפורים, הדבוקים זה לזה, בפתח חדרי הצילום מעולם לא נראו כה שחורים ומאיימים. אפילו החלוק הצחור של הרופא דומה היה בעיניהם מאיים והולך. לפי ה’נקודה’ הזו שהיא משמעותית ביותר, כי אם יש גרורה באחת הריאות, ה’סיפור’ שונה לחלוטין.
 
"הרנטולוג חושב שזה לא מה’מנוולים’, אבל הוא לא בטוח, ניסה ה’מאכער’ לייצב את תמונת המצב.
 
"מנוולים??"
 
"כן, ככה הם קוראים לגידולים. מנוולים!"
 
"אז מה עושים?"
 
"הולכים לפרופסור גלמור. הוא המומחה לפיענוח צילומים. אם הוא יגיד שזה לא זה, אז זה לא זה".
 
"ואז מה?"
 
"ואז זה אומר שאתה נקי, ויש לך חצי שנה של שקט".
 
"חצי שנה?" – התחלחל אמיר – "למה חצי שנה?"
 
"בעזרת ה’ תהיה בריא לתמיד, אבל בעוד חצי שנה תצטרך לעשות שוב צילום. ליתר בטחון. זה מה שהתכוונתי".
 
אמיר נרגע. "בסדר, אבל איך נדע מה הנקודה?"
 
"נחכה לגלמור".
 
היו אלו ימי ערב החגים, תקופה שהרבה מטובי הרופאים מבכרים להימלט משאון המחלקות ולחץ החולים. ערבי חגים מסוגלים הם לקלוט חולים רבים, ודווקא המומחים שברופאים נקראים מבתיהם ללא כל התחשבות, ובצדק כמובן, ולפיכך רבים מהם מתאווים בתקופה זו לשהות ברחבי תבל. כל אחד מהם מוצא לו ‘קונווינשין’ רפואי כזה או אחר ונחלץ כך גם מהתורנויות של תקופת החגים. גלמור אף הוא הבהיר שהוא יוצא לחופש. עד אחרי ראש השנה…
 
***
לא פלא שאמיר נאחז בכל סיכוי. על רקע זה הציע לגיא להצטרף אליו לנסיעה לאומן. תנאי הלינה והטיסה הלא נוחים בעליל, לא היוו מבחינתם איום, הם כבר חוו בחייהם מסעות מפרכים מזה. לא חששו הם גם מההתחברות לצבא ה’דוסים’ וה’ברסלבים’, כי ידוע ידעו שמאחורי השחור פעור עולם ענק של חסד ואהבת הזולת. בכל מקרה, אמרו לעצמם, הם אינם גרועים מהמשוגעים של גואה וטאבה. אבל, בכל זאת, עניין התפילה וה’מנהגים הדתיים’, העיק עליהם. לכך לא הורגלו מעודם.
 
ולא. לא שאינם מאמינים. מאז ומתמיד ידעו שיש ‘כח עליון’, ובתקופה האחרונה הבינו על בשרם שיש מנהיג לבירה, ויש כתובת אליה אפשר להתפלל, בכל דרך, ועם כל זה – לא בנקל נרשמו לאותה טיסה. לאומן.
 
אמרו להם שתפילה אצל רבי נחמן יש בה כדי לחולל ישועות ולסלול נתיבות, ואמיר שהאמין שהוא כבר בריא היה צריך יותר מכל לישועה ולדרך חדשה. שנה טובה – זה כל מה שאיווה.
 
וכשהעצבים כל כך חשופים, והתקווה מבקשת להיאחז אף בקורים דמיוניים, אל ייפלא שהוא התעקש ליטול עמו את הצילומים לשדה התעופה. אמא שלו בכתה וצחקה חליפות: "אמיר, אל תשטתה".
 
"אמא", ענה לך בדרך ארץ, "אני אהיה בטרמינל כמה שעות".
 
"נו".
 
"וגם גלמור טס לחו"ל"…
 
"אתה צוחק?"
 
"לא. אם הוא יוצא לראש השנה, אז הוא חייב לטוס היום או מחר, אז מה – לא יכול להיות, ולו במקרה, שהוא טס היום?"
 
"אתה צודק", השיבה, "הוא בודאי ייגש אליך בביקורת דרכונים"…
 
"מה יש לי להפסיד?"
 
ובאמת, יכל רק להרוויח. אם היה פוגש את הפרופסור, וזה היה מציץ בצילומים, על נקלה יכל היה לומר לו אם הוא בריא. או…לא.
 
***
כבר שעתיים חלפו ושניהם ניסו להירדם. שתיקה רועמת היתה תלויה ומתוחה בין שניהם, כשכל אחד ממאן להפר אותה. יש רגעים שבהם אין מה לומר.
 
אמיר נרדם לחלוטין, וגיא דימה לרגע שהוא ממלמל תפילה תוך כדי שינה. הוא התקשה להירדם. ‘מה מחכה לנו?’, הרהר, ‘אם הכימותרפיה לא השפיעה! ומי אומר שהסידרה החדשה תועיל?’ אמיר ישן ופניו הפיקו נהרה. כשישנים הכל כנראה מאיר יותר. ‘והכל’ – הוסיף גיא ללחוש לעצמו בתוכו – ‘סובב סביב נקודה אחת בשקופית פלסטיק’.
 
תולה ארץ על בלימה..
 
המטוס היה עמום, מסכי הטלויזיה משום-מה היו כבויים, ואיש מהנוסעים לא הטריד את הצוות בשל כך. גיא ניגש לעמדת הדיילות.
 
"אפשר לעזור?" – הקול היה מוכר לו. הוא צחק. זו הדיילת שגיחכה לעומתם.
 
"כן. קולה אם אפשר, עם קרח. אבל למה אין סרטים?"
 
הדיילת הזדקפה מתחתית העגלה: "זה אתה שאיחרת?"
 
"כן, למה?"
 
"לא בסדר", גמגמה, "בבקשה. אתה רוצה גם בייגלה?"
 
"לא תודה".
 
"סרטים…שאלת על הסרטים, הנוסעים לא מעוניינים בהם. אותם מעניין דברים אחרים". דימה לשמוע בקולה נימת לעג, אלא שיכנע את עצמו שלא כן. כהתרסה השיב לאלתר: "גם אותי".
 
***
הוא שב למקומו והחליט להתאמץ ולהירדם, כשלפתע הבחין בחיוורון שעל פניו של אמיר. נשימתו, כך דימה לעצמו, טרופה ומצחו מכוסה אגלי זיעה. הוא לא היה מהממהרים להיכנס לבהלה, אך הפעם איבד במהירות עשתון אחד ויותר.
 
באחת נדרך. בידו שפשף עיניו להיות משוכנע שאינו הוזה או חולם. לא, אחיו לא נראה טוב. אפשר וכל זה בגין המתח הנורא, ואולי יותר מזה. הוא ידע שבכל טיסה יש רופא, המצוי בדיוק בשל אירועים כמו אלו. גיא ניגש בצעדים נמרצים לאחת הדיילות. זו שמעה את מה שבפיו והפנתה אותו לכלכל הראשי של הטיסה. השניים שבו לאמיר. הכלכל ניערו בכתיפו, ואמיר התעורר בבעתה.
 
"הכל בסדר?"
 
"כן. מה קרה?" – אמיר היה מופתע לחלוטין.
 
"אתה מרגיש טוב?
 
"בסדר, למה?"
 
גיא נגע במצחו. "אני בכל זאת מעדיף שרופא יבדוק אותו", אמר והצטרף לכלכל שפנה לקרוא לרופא. הדרגות שעל כותפותיו הבהיקו בעלטה. "אתה צריך להבין", לחש גיא, "אחי אחרי ‘כימותרפיה’, והזהירו אותנו לא לנסוע".
 
"ככה", מלמל הכלכל, "אז אולי טעיתם כשלא שמעתם לרופאים?"
 
"הם לא אמרו שלא, הם רק המליצו", גמגם גיא.
 
הכלכל לפת את כתפו: "בכל טיסה יש לנו רופא קבוע, אבל הפעם יש לנו רופא מומחה. ראיתי אותו עולה לטיסה, ואני מכיר אותו. בוא נפנה אליו". הוא הוביל את גיא מעבר לוילון, שם עיין לו הרופא בחוברת כלשהי.
 
הכלכל החזיק בידו את רשימת הנוסעים והיטיב את משקפי הקריאה שלו. "הוא אמור לשבת בשורה הזו".
 
גיא הביט באיש, והדבר הראשון שהבחין בו היה תיק ‘ג’יימס בונד’ ששני רגליו ‘סגרו’ אותו בכוח. הוא ראה גם את מכנסי הג’ינס מבצבצים מתחת לשמיכה הדקה שהתכסה בה, ואז העיף מבט חטוף בפניו. הוא החוויר כסיד: אניצי שיער כסופים בצבצו משולי כובע הקסקט שחבש. הכלכל רכן כלפיו ביראת-מה, וגיא מיהר לאחיו.
 
"אמיר", מיתריו ועצביו בגדו בו, והוא צרח – "גלמור פה!"
 
אנשים לידם היסו אותו. מבחינתם לא היו אלא שני שובבים שבחוצפתם אינם אלא הישראלי הטיפוסי, זה שלא בוחל בשום מפגע.
 
***
מכאן ועד קייב ישבו שלושתם בצוותא. בני טולידנו – הכלכל הראשי, העביר את אמיר וגיא ל’ביזנס’, שלא היה אלא השורות הראשונות שבקידמת המטוס. שם שמעו סקירה מקפת על אבחון הצילומים. מעט הנוסעים שישבו במחלקת העסקים שפשפו עיניים, לפי שמעודם לא ראו דבר שכזה: מבוגר עם שני צעירים שמשדרים ליצנות, מניפים פלסטיקים לעבר הנורה הקטנה שממעל, ו’לומדים’ צילומים.
 
"לא!" – פסק גלמור שוב ושוב – "זה לא ‘מנוול’".
 
"במאה אחוז?!"
 
גלמור, שכבר ניצב מול חולים שחשים תהום פעורה לעומתם, ידע שאין כאן מקום להשתהות. הוא ‘ירה’ מניה-וביה: "אתה יכול לסמוך עלי. אם אני אומר לך, אני יודע. אתה בריא!"
 
אמיר לא הפסיק לצחוק.
 
"הנוסעים מתבקשים להדק חגורות".
 
הכלכל טולידנו הזכיר להם שהם בטיסה, ולמעשה לקראת הנחיתה. מעבר לוילון נראו צללי הצועדים, אלו שעורכים הכנות אחרונות לפני ה’נעילה’ לנחיתה. שירת "אומן, אומן, ראש השנה" נשמעה בקול גדול, וגיא צבט את אמיר בכתפו, "היית מאמין?"
 
אמיר צחק: "כן. ידעתי תמיד שניסים קורים"
 
"לא על זה אני מתכוון", חייך גיא, "אלא על זה שאנחנו, אני ואתה, גיא ואמיר, נוסעים לאומן?"…
 
אמיר לא הפסיק לצחוק: "על זה עניתי. תמיד ידעתי שקורים ניסים"…
 
"לא נורא", התערב גלמור, "תמיד יש פעם ראשונה. אם תאמינו טוב, יהיה טוב".
 
"אתה כבר מדבר כמו נח-נח", התפתל אמיר.
 
"רק זה לא" – לבש גלמור ארשת רצינית, וגיא חשש שמא חצו את הגבול. דווקא עד כה התנהג עמם ללא מחיצות. הוא מיהר להסיט נושא: "איזה חופש זה בקייב? לא מצאת מקום נעים יותר?"
 
גלמור הביט לתוך עיניו וצחק: "אומן"…

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה