פרשת השבוע כי תצא – ניצחון בטוח

המרדף היה צמוד ואכזרי. צייד חמוש וצבי קל רגליים. הצייד להוט אחר טרפו, והחיה שוחרת חופש. הרובה כוון אל המטרה החמקמקה, מתמקד ומאבד כיוון בכל פעם. לרגע נראה ראשה של החיה מבצבץ מאחורי גזע, הנשק כוון, כדור נורה, וענף נוסף התפצח בקול נאקה. בענן האבק נעלם הטרף. הצייד איננו נואש. עולה על סלע ומשקיף. הצבי הנרדף נקלע באחת למארב חסר סיכוי. קרחת יער קטנה לכדה אותו בשטח חשוף לגמרי.
 
מן הצד השקיף על המתרחש צופה נוסף.
 
הוא יצא הנה, אל היער שבשיפולי העיר. נמלט אל שלוות העצים והאוויר. קצב החיים בכרך הגדול מאיים למוטט אותו. מרבית ימיו בילה בכפר שליו. הכיר מספר חברים. עימם למד, התפלל וחי. הכרך הגדול אליו עקר עם משפחתו, טלטל את שגרת חייו טלטלה קשה. בתוך תקופה קצרה מצא עצמו נתון למערבולות החיים. בעיר הגדולה כל נושא הופך לפרשיה שלמה, כל דיון לוויכוח. אפילו סדרי יומו האישיים נעשו מבולבלים.
 
רגליו הובילו אותו אל קרחת היער. אל רגעי השיא במרדף הצייד והצבי. הנשק מכוון, החיה מבוהלת מתכווצת תחתיה. לפתע כרע הצבי על ברכיו. בין רגע השתטח, התגלגל והתחפר בתוך גומה של חול. ממרום הסלע, לא יכול היה הציד לזהות את טרפו. גבשושית עפר חיפתה עליו. מסתירה אותו בשיפולי האדמה.
 
הוא הביט על בעל החיים שחירותו ניתנה לו בין רגע. הביט על האדמה וידע. חירותו הפנימית ושלוות נפשו תהיה אף לו לשלל, אם רק יסכים להתכסות מעט ברגבי העפר. גם שאונה של הכרך הגדול, לא יכול למי שמשקיע ראשו ורובו בד' אמות של הכנעה ושפלות.
 
* * *
 
זה מכבר נכנסנו לפני ולפנים אל חודש התשובה והחיפוש, אלול. באוויר מנשבת רוח של התחלה. כל אדם עסוק ברקימת תוכניותיו וסדריו לעתיד. מבקש להעלות את חייו על מסלול הצלחה והתקדמות ראויה. יש מי שיוצא לדרך מצויד בתוכנית, פוסע בשביל מסומן ומשתדל להתמיד. ואז בשלב כלשהו משהו משתבש. חברותא נעלם, סדר מתאחר, עוד מעט טרדות וסידורים דחופים… ומהר מאוד הוא מוצא את עצמו בחוץ. מחוץ לגבולות שסימן לעצמו ביציאה לדרך, באיחור מביש מול לוח הזמנים וחלל בולט במילוי הספקים. "יעלו שמים ירדו תהומות".
 
ויש מצבים קשים יותר. אנשים שבעולמם שום תוכנית מלכתחילה לא נכתבת. סדר היום והמציאות המקיפה אותם מונעת כל אפשרות לכינון סדר. הפרנסה רודפת עד חנק. התחייבויות שונות גונבות את רוב שעות היום, והנפש בכלל איננה מקושרת.
 
ואז עולים גם הזיכרונות, תמונות נהדרות מימים עברו. אלול של פעם היה משהו מופלא. אפוף התעוררות, עמוס הספקים, רצוף אהבת השם. על אלול שכזה נכתבו כל הרעיונות הנשגבים. אלול של התעלות, עליה מוחשית וסיפוק עצום "אני לדודי ודודי לי".
 
באלול שבהווה מצוי אדם מהורהר, שקוע בחלומות שתחילתן געגוע וסופן חדלות אישים ותסכול. מתרפק על שלוות נפש שהייתה מנת חלקו בעבר, וכואב את אובדן 'ההרגשות' אליהן הורגל פעם.
 
דרך בסערת ים
 
ובכן, איך מוצאים בתוך ים סוער שכזה דרך, ישוב הדעת ומקום לנפש? בתורה פ"ב (ליקוטי מוהר"ן), סולל עבורנו רבי נחמן מברסלב דרך פלאית וטכסיס נפלא לניצחון בכל מלחמה.
 
"כְשֶׁהוֹלֵךְ לָאָדָם שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר, זֶהוּ הִתְנַגְּדוּת הָרָצוֹן: אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה כֵּן הַדָּבָר, וְהַדָּבָר לְהֵפֶךְ, שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר". למציאות שכזו קוראים 'מִלְחָמָה'. "כִּי כָל מִלְחָמָה הוּא הִתְנַגְּדוּת הָרָצוֹן" שזה בְּחִינַת שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר". אי סדר הוא ים סוער, והצדיק נותן גם בים הזה דרך חיים של שלווה והצלחה.
 
משה רבינו עומד לפני כלל ישראל ומכריז: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" – כְּשֶׁהוֹלֵךְ לְךָ שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר, כלומר הִתְנַגְּדוּת הָרָצוֹן. הדבר שהיית מייחל אליו כעת הוא  "וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ". שהמציאות תסתדר בדיוק כפי רצונך. הפרנסה בנקל, עבודת הבורא כסדר, לימוד בבהירות, חברים אמיתיים ושלוות נפש. ובכן, סללו במיוחד עבורך גשר של זהב, דרך מופלאה בתוך כל קושי ומצב, נדרש ממך רק "וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" – שֶׁתִּהְיֶה בִּבְחִינַת מָה. תתבטל.
 
אם הכל הולך הפוך, אם הסדרים משתבשים והעולם מזעיף כלפיך פנים – הדרך לכבוש את המציאות ולהשליט בה סדר אמיתי, אחת היא: להכניס אל כל חדרי המוח נוכחות אלוקית. "שֶׁתַּמְשִׁיךְ לְךְ אֱלֹקוּת" תחשוב פשוט מהשם. אצל השם יתברך נאמר: "מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים", ומבואר בזוהר הקדוש – 'בְּרַהֲטֵי מֹחִין דִּילָךְ'. המחשבה הרודפת מעניין לעניין יכולה לקשור בתוככי המוח את הזיכרון בהשם. לחשוב ממנו למלאות את כל כולה בהכרתו.
 
חכמת הביטול
 
מחשבה היא כח–מה. מה אני, מה חיי. כל קושי ושיבוש, מגלה רבי נחמן (בתורה פ"ב הנ"ל), נובע בדיוק מהיומרה להיות שליט ומושל. בשעה שאדם מתיימר לקחת את שרביט הנהגת המציאות לעצמו, המלכות בעצמה הופכת לו את הסדר. הדרך היחידה להשיב את השלווה והסדר הראוי על מכונו, היא ביטול. ביטול הוא השבת הכוחות והרצונות לבעל הבית האמיתי. בשעה שיהודי יודע ומרגיש באמת את מציאות השם, השגחתו וטובו, הבריאה והמציאות כולה שבה אל השם, מקבלת כוח וחיות ומתנהגת כסדר.
 
כמה נפלא. ניצחון וכיבוש משיגים דווקא מתוך הרמת ידיים, ביטול והכנעה. הביטול איננו כניעה של ייאוש. להיפך, זוהי התחברות אמיתית לתרועת ניצחון, "תרועת מלך".
 
במלחמה אסור להתבלבל. את הבהלה מחדירה בעיקר השאיפה לשלוט במצב 'אנא אמלוך'. לוחם אמיתי היוצא למלחמה בציווי של הצדיק משה, מצווה שלא להתבלבל משום תרחיש אפשרי. אדרבה, להאמין ולדעת בכל מצב שהשם יתברך שולט במציאות, מכוון כל דבר ועושה הכל לטובה. אין ירידות ועליות, יש רק רצונו של מקום 'תרועת מלך', מלכות השם והנהגה עליונה. אם צועדים כך בביטחון ומתוך ביטול, זוכים ובאים לקראת ימי ראש השנה והמלכת השם בקול תרועה של ניצחון דקדושה.